עשן ומראות

תודה לכל מי שהגיב! אני שמחה שיש תיאוריות לגבי רג'ינה, ואני מקווה שאני בכל זאת עוד אצליח להפתיע (; 

פרק 5:

נשרפת חיים

דלת דירתה של רג'ינה חרקה ברעש נורא כנגד הרצפה כשנפתחה. היא התרגלה לכך מזמן, אבל באותו רגע, כשהכניסה לביתה את האורח הראשון שראה אי פעם, היא נהייתה מודעת לכמה הרעש הזה צורם. לפתע היא נזכרה באיזה בלגן השאירה את דירתה לפני שיצאה; בגדים נערמו על המיטה, כל המשטחים היו מכוסים כוסות קפה, עיתונים ושאריות של אוכל סיני. היא הסתפקה באור הקטן שהשאירה ליד דלפק המטבח כשיצאה בזמן שהתיישבה בשולחן האוכל הזעיר, במחשבה שהחשכה תסתיר מעניו של הארי את המצב העלוב של דירת החדר בו חיה.

אם המצב של המקום הפריע להארי, הוא לא הראה זאת כלפי חוץ. הוא ניגש אל המקרר המיושן והמרוקן והוציא שני בקבוקי בירה. אז הוא פינה את הדואר שנערם על הכיסא השני, הכיסא בו רג'ינה מעולם לא השתמשה, והתיישב לפניה.

רג'ינה מלמלה תודה ולגמה מהבירה שאורחה הגיש לה. היא הרגישה יותר ממוקדת עכשיו, כשהתרחקה ממה שהתרחש, אבל היא עדיין הייתה נסערת בתוך תוכה.

היא הסתכלה בהארי, שנשען לאחור בכיסא הרעוע ולגם מהבקבוק. צרם לה שהוא כובש כובע גם בפנים.

"אתה לעולם לא מוריד את הכובע הזה?" היא מצאה את עצמה שואלת בתשוקה להפיג את הדממה.

"הוא מוצא חן בעיני. זה פשע?" הייתה תשובתו המתחמקת של הארי, עניו לוטות בצל שתחת המצחייה.

רג'ינה גלגלה את עיניה וקצה חיוך התגנב לפניה.

"את רוצה לספר לי מה קרה?" הארי שאל, בטון ממוקד ורציני בהרבה.

רג'ינה לא ידעה מאיפה להתחיל. כדי שהארי יבין מה עברה הלילה היה עליה לפרוש בפניו את כל סיפור חייה. האם היא הייתה מסוגלת לעשות זאת?

היא לא הייתה בטוחה. היא גם לא רצתה. במקום היא סיפרה לו את התרחשויות הלילה הזה בלבד, מה מצאה כשהלכה לבקר את אימה.

ככל שהסיפור התקדם, כך הארי נראה רציני וכועס יותר. רג'ינה קיצרה את הסיפור מאד מהרגע בו הבחינה באימה וב"ידידים" שלה עד שהשתמשה בקסם שלה וברחה על נפשה. היא לא הייתה מוכנה לחלוק את המילים שאמרה שם.

הארי לקח לגימה ארוכה במיוחד מהבירה, כאילו ביקש להטביע את עצמו בה.

"מה אוכל אותך?" רג'ינה אמרה לו. הוא נראה נסער מהסיפור, כמעט כמוה.

הוא הניח את הבקבוק בצד ולפתע אחז בשתי ידיה, מושך אותן בצורה שהבהירה שאין במחווה כל דבר רומנטי. רג'ינה הופתעה ולא ידעה איך להגיב כשהוא הפך אותן כלפי מעלה והפשיל את השרוולים מעלה, סוקר את העור של אמותיה במבט קשה.

לבסוף, כשכנראה סיים לחפש משהו שלא מצא, הוא אמר לה, "את באמת לא יודעת מה קורה פה?"

מתרגזת מהחשדנות והחשאיות שלו, רג'ינה השתחררה מאחיזתו ובתנועת יד הפילה את הכובע מראשו. הוא שלח את ידו מייד ונגע בשיערו, שהיה שחור ופרוע.

"השיער שלך לא כזה נורא," היא אמרה בטינה, משתוקקת להחזיר לו על הדרך בה נהג בה.

"אל תעשי את זה שוב," הוא אמר בקול חמור והרים את הכובע, אבל הוא לא כבש אותו שוב. הוא קם. "אני צריך ללכת."

"לאן אתה הולך?"

"אני רוצה שתראי לי איפה פגשת את אימא שלך ואת אוכלי המוות האחרים – "

"אוכלי המה?" רג'ינה לא הבינה על מה הוא מדבר.

"קוסמים אפלים," הארי אמר את המילים במן האשמה. "אפלים מאד. ואימא שלך היא אחת מהם. היא ללא ספק מתכננת שאת תצטרפי לשורותיהם – "

"רגע, חכה רגע!" רג'ינה קראה לו כשהוא כבר פנה לפתוח את הדלת, קמה על רגליה. "אני לא מתכוונת להצטרף לשום שורות!"

"זה לא מה שמשנה. אני צריך למצוא אותם." הארי נראה כמעט פנאטי. הגבר המנומס וקר הרוח שהכירה באותו הבוקר השתנה לפקעת הדוקה של זעם נקמני.

היא תפסה בזרועו כשסיים לפתוח את כל המנעולים שעל הדלת ויצא אל המסדרון הבניין המוזנח.

"הם בטח מזמן לא שם. עצור רגע!" היא לא ידעה למה כל כך חשוב לה שהוא לא ילך. היא אמרה לעצמה שמגיע לה לקבל הסברים לפני שהוא ייעלם. "תאמין לי שגם אני רוצה לתפוס את המנוולים האלה, אבל קודם אתה חייב להסביר לי מה קורה! אני לא מבינה שום דבר - !"

"עדיף שלא תדעי," הייתה התשובה הקודרת של הארי, משתחרר מאחיזתה.

"תפסיק להיות אידיוט," היא החזירה לו. "אני יכולה להתמודד עם האמת, ואתה יודע את זה. תהיה אביר על סוס לבן בשביל מישהי אחרת."

משום מה נראה שהמילים האלה משפיעות עליו מאד. הוא עצר מהליכתו הנחושה וידו האוחזת בכוח בכובע נרגעה מעט.

"אם אני אשאר, אם אני אספר לך את האמת," הוא אמר בעצבות מוזרה. "את עוד תנסי להרוג אותי."

רג'ינה פלטה נחרה של גיחוך שנבלם. היא בהתה בהארי, מחכה שיאמר שהוא מתלוצץ. הוא לא אמר זאת, רק הסתכל בה בעיניים ירוקות שהיו חשופות להפליא בהיעדר המצחייה.

היא הנדה בראשה, עדיין לא מבינה, לא מתיקה ממנו את המבט. "אני לא יודעת מה אימא שלי מנסה לעשות, אני לא יודעת למה האנשים האלה רוצים אותי, אבל... בחייך, אתה יודע שאני לא אלך אחריהם." היא עצרה ואז הוסיפה, "לא אחרי כל מה שהיא עשתה לי."

הארי סקר אותה מכף רגל ועד ראש. ואז, בלי התרעה מראש, הוא הסתובב ונדחק על פניה בחזרה פנימה.

*

הארי התיישב וסיים את הבירה שלו. רג'ינה התיישבה מולו, זהירה ומבולבלת.

הוא ידע מה זה להרגיש כלוא ומבודד, לדעת שהאמת מוסתרת מפניו. הוא הבין את התסכול שלה, את הצורך שלה בהסברים. ובכל זאת, הוא לא יכול היה להשלות את עצמו שהוא נשאר שם כדי לספק לה נחמה. הייתה לו מטרה אחרת, חשובה יותר, גדולה יותר מאותה אישה צעירה שעולמה התהפך על פיו ממש באותו בוקר של יום שסירב להסתיים.

"אמרת שהם באו בשבילך. שהם רוצים אותך," הוא אמר לאחר כמה דקות של שתיקה מתוחה. "למה?"

"לא הקשבת לשום דבר שאמרתי? אין לי מושג."

הארי לא נרתע מהציניות שלה. "אימא שלך. היא מכשפה, אבל אף פעם לא סיפרה לך שאת מכשפה?"

"זה די ברור מהסיפור שלי, לא?"

"ומה עם אבא שלך?"

רג'ינה צמצמה את עיניה. "זאת שאלה מאד אישית, במיוחד שהיא מגיעה מהאדם הכי חשאי שיצא לי לפגוש..."

"את רוצה להבין מה קורה או לא?"

"בסדר, בסדר," רג'ינה נכנעה, מחבקת את עצמה במיזע הרחב. "אני לא יודעת עליו כלום. אימא שלי סירבה לספר לי עליו. אבל לפעמים היא... אפשר לומר שהיא מדברת אליו. כלומר לעצמה, אבל אליו," היא מיהרה להבהיר בשמץ סלידה. עיניה התמקדו בבקבוק הבירה אותו היא סובבה על השולחן בעצבנות. "היא התאשפזה כשהייתי בת שתיים- עשרה. מוסד פסיכיאטרי שיקומי. היא תמיד הייתה קצת קוקו, אבל בשנה הזו היא התחרפנה לגמרי... בכל אופן, שירותי הרווחה קבעו שהיא לא כשירה לטפל בי."

היא חיככה בגרונה. הארי התקשה לקלוט את עומק הפרטיות של המידע שהיא חולקת איתו.

"בכל אופן, הכל היה תרמית. הלכתי אליה היום, והיא שפויה לחלוטין. שפויה משהייתה אי פעם. היא לא פסיכוטית, היא סתם... כלבה פסיכוטית." היא השמיעה גיחוך מר מאד שאולי היה אמור להאיר את האווירה.

"אוכלי ה – כלומר, האנשים שראית אצלה הלילה," הארי המשיך לשאול, גואל אותה מבושתה. "היא אי פעם דיברה עליהם בעבר? אולי היא תקשרה איתם בדרכים לא שגרתיות, כמו... ינשופים?"

רג'ינה הרימה גבה.

"בסדר..." הארי התאמץ לחשוב איזה עוד מידע יוכל לדלות ממנה. הוא קם והתחיל להתהלך בדירה הצפופה להחריד (ממש "החלום האמריקאי"). "היא אף פעם לא זרקה לך רמזים? לא אמרה לך דברים מוזרים?"

"אמרתי לך, היא הייתה מאושפזת במוסד פסיכיאטרי," רג'ינה ענתה במשיכת כתפיים. "היא תמיד אמרה דברים מוזרים."

"אני פשוט לא מבין..." אם אימא של רג'ינה הייתה אוכלת מוות, למה היא נזכרה לאסוף את חברי המעגל שלה עכשיו? למה לא לפני ארבעה חודשים, לפני שוולדמורט הובס?... לפני שהוא הביס אותו... "אני לא מבין מה הם מחפשים פה, מכל המקומות..."

הוא הסתכל ברג'ינה. היא משכה בכתפייה באי נוחות. לא היו לה תשובות עבורו.

אבל אולי היא הייתה התשובה. אוכלי המוות באו בשבילה. למה? מה מיוחד בה?

"עכשיו תורי לשאול שאלות," היא אמרה. בפעם השנייה באותו יום ארוך הוא היה תחת חקירה צולבת של המבע הרציני שלה. "מי היו האנשים האלה, ולמה אתה כל כך רוצה למצוא אותם?"

"כמו שאמרתי, הם קוסמים אפלים," הארי הסביר במונוטוניות, עדיין מנסה להבין מה יכול להיות כל כך חשוב באישה הזאת. "הם מסוכנים מאד בבריטניה. או לפחות היו, עד לפני כמה חודשים. ביליתי את רוב השנים האחרונות בניסיון לא להירצח על ידם."

"מדברים על ילדות קשה..." רג'ינה אמרה בגיחוך מריר של סימפטיה.

זוויות פיו של הארי התעקלו. היא לא ריחמה עליו, היא הזדהתה איתו. הוא לא יוכל היה לומר זאת על הרבה אנשים בחייו.

ואז, לא יודע למה הוא משתף זאת איתה – אולי הרגיש צורך להשיב לה על מה שחלקה איתו – הוא סיפר, "המנהיג שלהם רצח את ההורים שלי. הייתי רק תינוק. אימא שלי הצילה אותי לפני שמתה."

"אז זה הסיפור? אתה מחפש נקמה?"

"אפשר היה לומר שזה נכון, העניין הוא... בואי נאמר שכבר השוונו את התוצאות בינינו." הארי הסתכל בתחתית הבקבוק הריק ותהה האם זה יהיה גס לשאול אם יש לה משהו חזק יותר.

"הרגת אותו?" רג'ינה אמרה בחוסר רגישות משווא.

"אפשר להרוג רק משהו שחי," הייתה תשובתו הקרה של הארי. "הוא כבר היה מת, בהרבה מובנים..."

היה ברור שרג'ינה לא מבינה אבל מפחדת לשאול.

הארי הציץ בשעון. השעה הייתה כמעט שלוש לפנות בוקר.

"כדאי שתשני," הוא אמר לרג'ינה. "בלי להעליב, את נראית נורא."

"תודה," היא השיבה בסרקסטיות. "עדיין יש לי שאלות, אתה יודע."

"את באמת חושבת שאת יכולה לספוג עוד מידע היום?"

רג'ינה משכה בכתפיה וקמה. "מה שתאמר. שוב, תודה על הכל."

הארי רק הנד בראשו בזמן שזרק את הבקבוק הריק לאשפה. הוא עשה את זה בשביל עצמו באותה המידה כפי שעשה זאת בשבילה.

רג'ינה נכנסה לחדר הרחצה. הארי לקח עוד בירה והתיישב בספה הגבשושית. גם הוא היה עייף, אבל לא היה בטוח שיצליח לישון. לא עם הידיעה שאוכלי המוות מסתובבים חופשי בעיר. תעלומת המגילה העיקה עליו גם כן.

רג'ינה נראתה מופתעת כשיצאה מהמקלחת במגבת ומצאה אותו יושב על הספה ובוהה בפוסטר ישן על הקיר.

"חשבתי שהלכת," היא פלטה, קפואה במקומה.

הארי הנד בראשו ולגם.

"אכפת לך?" רג'ינה תקעה בו מבט נקודתי.

"כמובן." הארי קם וניגש לחלון, בכך מפנה לה את גבו ומאפשר לה להתלבש. הנוף מהדירה היה של קיר הבניין שליד ופסי רכבת עתיקים.

"יש... עוד משהו שאתה צריך?" היא שאלה אותו כשסיימה להתלבש.

"לא תזיק לי איזו כרית," הארי השיב.

"מה? אתה מתכוון לישון פה או משהו?"

"חשבתי שזה ברור." הוא באמת היה עייף. מחשבתו הפכה לא ממוקדת, מוצפת בזיכרונות שטעה להעלות בפני רג'ינה. הוא שנא את זה.

"אה... לא כל כך..."

"פשוט התחננת שלא אלך."

פנייה הלבנות של רג'ינה הסמיקו. "לא התחננתי!"

"תראי, ממש חשוב לי לתפוס את האנשים האלה," הוא הבהיר לה. "ואם הם באמת מחפשים אותך, יש סיכוי שהם יגיעו לכאן. ואני אחכה להם."

*

השינה לא הגיעה בקלות בשביל רג'ינה בשעת הלילה המאוחרת, וגם כשנרדמה שנתה הייתה רדופה חלומות על מסכות כסופות ואורות ירוקים, ואימא שלה רודפת אחריה בתוך עשן כבד, מפצירה בה בקול מצמרר לעטות את המסכה הכסופה- זהובה- ירוקה. רגע לפני שהתעוררה אל אור הבוקר האפור היא חלמה שהיא מסתכלת במראה ומתוכה מביטות אליה עניים אדומות מחורצות.

היא הסתכלה בשעון בתשישות. היא ישנה חמש שעות. מספיק ודי.

היא הזדקפה קלות והסתכלה לכיוון הספה. זה לא היה חלק מחלומותיה, הארי באמת נשאר לישון שם. הוא שכב על הבטן, אחת מידיו זרוקה על הרצפה. חולצת הטריקו שלו עלתה במעלה גבו.

רג'ינה ניגשה אליו אבל נעצרה רגע לפני שהעירה אותו. הוא נראה שונה מאד בשנתו, כאילו כל השנים הדמיוניות שהעיקו עליו נשרו, מותירות אותו בסך הכל נער בן שמונה עשרה. מבטה נדד אל גבו החשוף. קצה של צלקת התגלה מתחת לחולצה, וזה הרעיד משהו בתוכה.

מחליטה שהיא לא רוצה להעיר אותו, היא התלבשה בשקט ויצאה מהדירה להביא ארוחת בוקר. כשחזרה הארי עדיין היה שרוע, לכן היא סגרה את הדלת בכוח רב מהדרוש. למשמע הקול הוא זע והסתכל לעברה בפנים חשופות, בלי משקפיים.

"בוקר טוב..." הוא מלמל בצרידות והסתכל בשעון היד שלו.

רג'ינה התיישבה במקום שפינה בספה, זאת הייתה חמימה, והניחה את כוסות הקפה וקופסת הסופגניות על השולחן.

הארי פיהק והעביר יד בשיערו הפרוע. מצחו נשאר חשוף אז, ורג'ינה הבחינה בסימן בצורת ברק מושלם על צד מצחו. צלקת. היא לא הייתה מסוגלת להסיט ממנה את מבטה.

הארי קלט את מבטה וסידר את שיערו בחזרה על המקום הפגיע.

"בגלל זה אתה תמיד חובש כובע?" היא שאלה אותו.

"אני שונא שאנשים בוהים," הוא ענה בצרידות ולגם מהקפה. הוא עיווה את פניו. "זה נורא..."

"שתוק ושתה," רג'ינה החזירה לו, דוחפת לעברו את קופסת המאפים.

הם אכלו זמן מה בשתיקה. המצב הזה משונה מעבר לכל גבול מוכר בשביל רג'ינה. לא היה לה מושג מה היא צריכה לעשות עכשיו.

"אין לך עבודה או משהו?" היא שאלה כדי להפר את השתיקה.

הארי הנד בראשו לשלילה, מסיים את הסופגנייה השלישית שלו.

רג'ינה תהתה האם הוא יעזוב אותה לנפשה מתי שהוא במהלך היום, או שהוא מתכוון להיות שומר הראש שלה מעכשיו והלאה.

היא הרשתה לעצמה לצנוח לתוך הספה בהקלה כשהוא נכנס לחדר הרחצה, מותיר אותה לבדה בחדר. היא הצטערה מעט שלא אפשרה לו ללכת כשהשתוקק לכך; נוכחותו הבלתי- פוסקת סביבה התחילה להעיק עליה מעט, הופכת אותה לחסרת נחת. לא בגלל שהיה גבר, או שמשום מה דאג לגורלה. ככל ששהתה בנוכחותו של הארי יותר, כך גברה בה התחושה שהם מכירים מאיזה גלגול קודם – ושהם לא נפרדו ביחסים טובים.

"רג'ינה..."

היא פקחה את עיניה והסתכלה סביב. המים עדיין זרמו בחדר הרחצה. היא הייתה בטוחה ששמעה מישהו לוחש את שמה...

ואז היא שמעה את זה שוב, לחישה יבשה ומתמשכת, קול מוזר אומר את שמה.

היא חיפשה אחר מקור הקול בפנאטיות. היה חייב להיות הסבר לכך; האפשרות שהוא יוצאת מדעתה כמו אימה החלה לכרסם בה מייד.

התרמיל של הארי היה מונח מאחורי הספה, תמים כלפי חוץ. אבל היא ידעה בוודאות שהוא מכיל חפצים לא שגרתיים בעליל, חפצים קסומים...

"רג'ינה..."

מבלי לחשוב פעמיים היא חטפה את התרמיל והחלה לחטט בתוכו. הייתה שם הגלימה המכושפת של הארי, ומתחתיה נערמו כל שאר החפצים. ביניהם הייתה המגילה הזעירה שמצאה בקומה הנסתרת שבבניין הסחר.

היא שמטה את התרמיל ואחזה במגילה בשתי ידיה. היא ראתה שהארי פתח את הסרט השחור והחזיר אותו למקומו בחוסר חן. משום מה זה צרם לה.

הקול אמר את שמה שוב, הפעם ברור ונחוש יותר, מפציר בה לגלות את תוכן המגילה, מתחנן אליה.

היא פרמה את הסרט השחור ואפשרה לו ליפול לספה לפני שפרשה את המגילה. היא הייתה מכוסה אותיות עבות ומסוגננות שנכתבו בדיו שחורה. היא ניסתה לקרוא את המילים אבל לא הבינה אותן.

היא התרכזה בהן בכוח, מתוסכלת. היא הרגישה כאילו המשמעות שלהן עומדת ממש על קצה לשונה, על סף תת המודע שלה.

ואז, לנגד עיניה, הדיו העמוקה התחילה לנזול במורד הקלף. השובל השחור התנקז אל הפינה השמאלית של הקלף ואז החל לטפס על ידה וזרועה. היא ניסתה לשמוט את הקלף אבל זה היה כאילו ידיה היו ממוסמרות אליו, קפואות בתנוחתן הנוכחית.

הוורידים של ידה השחירו תחת עורה בעוד הצבע מטפס מעלה, אל ליבה. קור מוזר פשט בגופה בעודה מנסה בכל כוחה להתנגד לתהליך המוזר שהתרחש לנגד עיניה.

אבל היא לא הייתה יכולה לעצור שום דבר. המילים כולן נעלמו מעל הקלף, מותירות אותו חלק. אז הוא התלקח בלהבה אדומה.

כעת מבוהלת, רג'ינה רק רצתה לזרוק את הקלף הבוער הרחק ממנה, אבל לא היה בכך תועלת. האש שרפה את קרניות עיניה, אותן היא לא הייתה מסוגלת לעצום.

היא צעקה, לא יודעת אל מי או למה, רק צעקה לעזרה. תחושה משתקת של פחד הטביעה אותה, תחושה חונקת שברגע הבא היא תמות. בהלה קרה, כמו בחלום נורא, של הידיעה שהיא כבר מתה.

אבל אז זה נגמר. הקלף החרוך נפל לרצפה ונמוג, לא משאיר אפילו שאריות אפר. היא לפתה את ידה השמאלית, שהייתה רדומה וקרה. הדיו השחורה עוד הבהיקה לרגע תחת עורה לפני שנעלמה ללא זכר.

"מה עשית?" קול גברי תקף אותה.

היא קפצה כמו חיה ניצודה ונסוגה אחורה.

"רג'ינה? מה קרה? נפגעת?"

היא הרימה את מבטה וראתה שהארי יצא מחדר הרחצה. לא יודעת כמה הוא ראה, היא נותרה חסרת מילים.

הארי הבחין בסרט המשי השחור הזרוק על הספה. הוא ניגש ואחז בו, כאילו בכך היה יכול להשיב את תכולתה של המגילה.

"מה עשית?" הוא שאל את רג'ינה שוב.

מה באמת היא עשתה? היא הרגישה כאילו התעוררה מחלום בהקיץ אותו לא הצליחה לזכור.

"רק... רציתי לראות מה יש בפנים," היא שיקרה כדי להסתיר את חוסר האונים שלה, מתחילה להתעשת. הארי ניסה לבחון את ידה, שכעת הייתה חלקה, ללא כל סימני דיו. היא משכה אותה מאחיזתו. "אני בסדר גמור. אתה לא רואה?"

היא הוציאה סיגריה מהחפיסה שעל השולחן וניגשה לפתוח את החלון. שאון העיר התפרץ פנימה מייד, מוחק את שאריות המתח המוזר ששרר בחדר. היא הדליקה אותה ונשענה קדימה על אדן החלון, גבה אל הארי. כשהעזה להציץ לאחור בניסיון לא לעורר חשד הוא נראה מחפש שארית כל שהיא מהקלף על השטיח. ברגע שמבטו עבר אל גבה היא העמידה פנים שהיא מסתכלת בסמטה שתחת החלון.

"תגידי לי מה קרה," הוא דחק בה.

"שום דבר לא קרה," היא התעקשה בקול שלו, ובאמת האמינה בכך. היא לא הבינה למה הארי מתרגש כל כך. "אתה ממש עצבני הבוקר. אולי בפעם הבאה תישן במיטה."

הארי לא הגיב להערה. רג'ינה שמחה על כך – היא לא הבינה למה היא אמרה את זה.

בדיוק כשחשבה שהוא עזב את הנושא דלת הדירה נפתחה. היא הסתובבה וראתה אותו לובש את הז'קט ואת הכובע הנצחי שלו, מוכן לעזוב.

"בואי," הוא אמר בקול חסר פשרות.

"לאן?" רג'ינה שאלה בחשדנות, לא מכבה את הסיגריה ולא זזה.

"לגלות מה קרה כאן." במקום לחכות שהיא תתווכח איתו הארי ניגש אל החלון, חטף את הסיגריה וזרק אותה החוצה. אז הוא דחק ברג'ינה לכיוון הדלת בעודו דוחף את הז'קט שלה לזרועותיה.

"אתה באמת צריך למצוא תחביב," היא הקניטה אותו אבל הפסיקה להתנגד. היה משהו נעים בתחושת ידו על גבה כשהוא דחק בה לצאת מהדלת, ולמרות כמה ששנאה שנוגעים בה, היא קיוותה שהוא לא יפסיק.

הפרק הקודם		הפרק הבא