נורדי, יווניה ורומאית

סוסון האיש וג'ק

סוסון האיש ונער העז הסתובבו והביטו בי. קפאתי לגמרי על מפתן הדלת.

דממת מוות השתחררה בחדר, חשבתי ששניהם הולכים להרוג אותי בכך שירמסו אותי הפרסות שלהם.

פתאום סוסון האיש נדמה ככינוי לא כול כך מתאים.

סוסון איש השטן, אולי.

העיניים שלו התכהו והצטמצמו, כאילו מנסה להעלות אותי באש הגיהנום.

"מי אתה?" הוא שאל בקול מקפיא שיכול לגרום לך לעשות במכנסיים.

בגלל שכבר התגברתי על אתגרים קשים בחיי, התמודדתי מול מפלצות מראשית ההיסטוריה, מתתי, עברתי מסעות להצלת היקום הנורדי, הגבתי על השאלה באומץ רב.

"בבקשה אל תהרוג אותי."

כן, נראה לי שזה מה שהיה.

אנבת' לא יכלה שלא לחייך למראה המצוקה שלי.

זאת משפחה, קוראים יקרים. קחו דוגמא לחיים.

"כירון, זה בן דוד שלי, מגנוס. סיפרתי לך עליו."

בסדר! אני אקרא לו כירון וזהו. ממילא סוסון איש השטן זה כינוי יותר מידי ארוך.

כירון בחן אותי, עיניו השתהו על תליון הג'ק שלי.

"טוב ויפה. תאמר לי, מגנוס צ'ייס, כמה שמעת מהשיחה הזאת?"

כלום! צעקתי בתוכי. לא שמעתי כלום.

איזו שיחה?

בכלל לא הקשבתי.

אבל הרגשתי כאילו מכריחים אותי לומר את האמת. "אה… מאז שאנבת' התחילה להתווכח איתך."

נער העז ציחקק. "אתה מתכוון, מתחילת השיחה."

אנבת' הכניסה לו אגרוף בכתף.

"בחלק של הוויכוח על מחנה יופיטר," הייתי יותר מדויק.

כירון בחן אותי. "אנבת', קחי את מגנוס לסלון המרכזי. אני אגיע עוד מעט."

אנבת' הנהנה, ויצאה איתי מהחדר. היא התחילה להוביל אותי במסדרון הארוך.

בגלל שהלכה לפני, ראיתי שרצועות עור מחוברות לה לשכם מסביב לכתף הימנית. הרצועות החזיקו נדן שחוק מצופה עיטורים כסופים. קת חרב בצבצה מבעד לנדן, עטופה עור לבן רך למראה.

"את שמאלית?" שאלתי אותה.

"כן, למה אתה שואל?"

"בגלל שהחרב שלך תלויה על צד ימין, אז הנחתי שאת שולפת אותה עם יד שמאל."

היא הסתכלה אחורה וחייכה אליי. "אה, עכשיו אתה מומחה באומנות הלחימה בחרב?"

"בני דודים או לא?"

"אכן כן. ורק שתדע, כירון לא כזה מפחיד כמו שנדמה לך. אתה לא צריך לחשוש ממנו."

"תגידי את זה לחץ וקשת שלו."

"הוא לא משתמש בהם כדי להרוג אנשים, בדרך כלל. זה כלי נשק להגנה ולהרתעת האויב."

"אני כאילו האויב, אני נרתע. זה עובד."

אנבת' צחקה. "התגעגעתי אליך."

"גם אני אלייך."

הגענו לסלון שהואר על ידי האח גדולה וחמימה ולפידים שבערו בלהבה לבנה.

אני חושב שנוצרה לי טראומה מאש.

היו שם שתי ספות ארוכות ומאונכות אחת לשנייה, ושתי כורסאות במקום ספה שלישית.

על הקיר היה ראש נמר מפוחלץ. היו מעמדים שהחזיקו כדים מפוספסים בכתום ושחור.

על שולחן קפה מאחורי הספות, היו קערות נאצ'וס ופחיות סודה ענבים.

"תשב, כירון יסיים את הישיבה ויבוא."

התיישבנו ליד שולחן הקפה, ואנבת' אמרה לי שאני יכול לאכול ולשתות.

אני מת על סודה.

זה כמו מים עם כיף. כמו סוכריות קופצות בטעם מים עם נגיעות של ענבים.

התחלתי לזלול קערה שלמה של נאצ'וס, וזה היה טעים כמו… טוב, רציתי להגיד גן עדן. אבל אני גר בגן עדן, אז…

אלו היו נאצ'וס ממש טעימים, בקיצר.

אנבת' לא אמרה כלום, רק פתחה לי פחית סודה כשהתחלתי להחנק. כנראה היא רגילה לראות אנשים אוכלים כמו בהמות.

כירון נכנס פנימה, יושב על כיסא גלגלים.

עכשיו הוא נראה כמו מורה או משהו כזה, עם חולצת כפתורים ועניבה שחורה.

ברגע הזה פחדתי שהוא יגיש לי מבחן עם ציון נכשל מינוס וינזוף בי מול כול מחנה החצויים.

"שלום, מגנוס," הוא אמר בחביבות."

"אה… היי."

הרגשתי כאילו אני שוכח משהו. "אה, כן! היי, אדוני המורה! כלומר, אדוני."

כירון חייך ובתגלגל אל שולחן הקפה.

"אתה יכול לקרוא לי כירון." הוא אמר ובחן את הפנים שלי, שבטח היו מכוסות אבקה כתומה מהנאצ'וס. "אתה רעב, ילדי?"

אנבת' ענתה במקומי. "הוא תמיד רעב. מזכיר לך מישהו, כירון?"

הוא צחק והביט על אחת התמונות שהיו תלויות על קיר, ליד ארון פרסים.

"כן, כן. אנבת' עוד מעט תקח אותך אל חדר האוכל. ארוחת הערב כבר נגמרב, אבל יש עוד אנשים שרוצים לאכול לפני כיבוי האורות."

"אוקיי," עניתי.

כירון לקח פחית סודה ענבים בעצמו. "אז, מגנוס. האם קיבלת אישור מאביך פריי לבקר בשטח 'אויב' לכאורה?"

משכתי בכתפיי. "אנחנו לא מש קרובים. אני לא חשוב שהייתי צריך לבקש…"

השתתקתי.

"רגע, אתה יודע?" הבטתי על אנבת'. "סיפרת לו?"

אנבת' הנידה בראשה. "ניחשתי שלא כדאי שאספר לאף אחד על זה. לא ידעתי איך אנשים יגיבו לרעיון שיש גם עולם נורדי. זה לא חכם להסתכן ככה."

"אז איך?" שאלתי.

כירון המשיך לחייך. "ניחוש מוצלח. ויש את התליון שאתה עונד על צווארך."

הבטתי על תליון הג'ק שלי. "זה מה שחשף אותי?"

"אלים נורדים נוהגים לענוד את כלי הנשק שלהם כתכשיטים. ליידי סיף כורכת שוט עשוי כסף טהור סביב השוק שלה. לוקי היה עונד שרוול זהב, בתוך השרוול היה מזרקי רעל."

אז ללוקי תמיד יש תכסיסים בשרוול. במלוא מובן המילה.

"בכול מקרה, האינסטינקטים הטבעיים שלך גרמו לך להפוך את כלי הנשק שלך לתכשיט נוי. באיזה כלי נשק אתה מתמחה?"

"בג'ק."

תפסתי אותו לא מובן. החיוך שלו הפך לבלבול. "ג'ק?"

הורדתי את התליון וג'ק צמח לגודלו הרגיל.

הוא זהר באור כסוף ווקר, מנסה להמיט פחד ויראה על יושבי החדר.

הנהנתי. "ג'ק יכול לדבר. והוא גם חרב דיסקו."

בדיוק באותה שנייה, הוא עבר למצב הדיסקו שלו והאיר את החדר האורות צבעוניים מהבהבים.

נעים לפגוש אותך שוב, כירון. אמר ג'ק.

"אכן," הסכים כירון.

"אתם מכירים אחד את השני?" אנבת' ואני שאלנו בתדהמה.

ג'ק זמזם, כאילו הוא צוחק. מגנוס, אנבת', שניכם גורי אלים. ילדים. כירון ואני זקני העם. יצא לדריכנו להצטלב פעם- פעמיים לאורך ההיסטוריה.

"אך זה סיפור לפעם אחר ," אמר הקנטאור.

קוראים לזה קנטאור, נכון?

"מגנוס, אין לי בעיה עם עצם היותך כאן. אתה יכול להישאר כאן כמה שתרצה. אך אני מזהיר אותך: אל תספר לאף אחד על המוצא האמיתי שלך, ואל תסתבך בעניינים של העולם שלנו. אתה יכול ללכת עכשיו."

העניינים של העולם שלהם? מה זה אומר?

החזרתי את ג'ק לצורת התליון שלו והנהנתי. "תודה לך, כירון."

הוא לחץ את היד שלי.

"בהצלחה."

הפרק הקודם		הפרק הבא