השושנה של סוורוס.

 קמרון דילג לפניהם, בעוד סוורוס מגלגל לפניו עגלה, עליה מועמסת מזוודתו של קמרון וכלוב של תנשמת שחורה עם כנף אחת לבנה. הוא קרא לה סטורם. הלנה ישבה על קצה העגלה, מזמזמת שיר שלא היה מוכר לסוורוס ומחליפה את צבע שיערה. היא עשתה זאת בתדירות גבוהה בכל פעם שראתה משהו שמעניין אותה. היא הביטה לצדדים, מתעניינת במוגלגים שעברו לידם. הם בהו בשיערה.

סוורוס עצר במהירות את העגלה ושלף כובע מכיס פנימי במכנסיו.

"הלנה," לחש לה בעודו תוחב את שיערה הפרוע אל הכובע. "את מוכנה להפסיק עם זה? אנחנו בתחנת הרכבת של המוגלגים!" הלנה חרצה את לשונה ומתחת לכובע ראה סוורוס הבזקי אדום וכחול. הוא נאנח והמשיך לגלגל את העגלה.

כשנכנסו אל רציף ישע ושלושה רבעים עלה קמרון אל הרכבת והושיט ידו אל הכלוב. הוא דילג במסדרון הרכבת ומדי פעם העיף מבט לאחור, אל אביו המתנשף שסחב את המזוודה ענקית.

הלנה מיהרה להוריד את הכובע ושיערה היה שחור. עורה הבהיר והצבע השחור של שיערה היוו שילוב מושלם. וביחד עם עיניה הירוקות, סוורוס נשבע שלא ראה ילדה יפה ממנה.

"חוץ מלילי, בזמנה," חשב סוורוס במהירות.

"קדימה, אבא!" קרא קמרון בפעם האלף. הוא נכנס לתא ריק והניח את הכלוב של סטורם לידו בעוד סוורוס מעלה את המזוודה אל המדף.

"היי," נשמע קול מחוץ לתא. סוורוס מיהר החוצה והביט לצדדים. לפניו עמדה ילדה שנראתה בשנתה הראשונה. היה לה שיער שחור ופרוע, שנראה לו מוכר מאוד, ועיניים כחולות. הילדה בהתה בו בעניין. "אני יכולה להכנס?" שאלה.

סוורוס פינה לה את הדרך ויצא מהרכבת. הוא נעמד לצד לילי והביט בבנו המטפס אל החלון. גם הילדה שחורת השיער הוציאה את ראשה מהחלון ונופפה לגבר ואישה שעמדו לידם ממש, ביחד עם ילד קטן בסביבות גילה של הלנה לילד היה שיער שחור חלק, אך לא פרוע כשל אחותו.

סוורוס ולילי הביטו בהם לרגע והחזירו את מבטם אל קמרון שנופף אליהם, אך בבת אחת התרחבו עיניהם בפליאה והם התבוננו בזוג שעמד לידם.

"מרי..." שמע סוורוס את לילי. "מרי..!" קראה לילי בשמחה. האישה שחורת השיער וכחולת העיניים נפנתה אליה וכך גם הגבר שחור השיער.

"לילי! וואו, איזו הפתעה נעימה!" קראה מרי. סוורוס זכר אותה היא זו שקראה ללילי אחרי שרבו.

אבל לא האישה ולא בנה שחור השיער עניינו את סוורוס. מבטו נפל על הקוסם הגבוה שעמד לידה, ושיערו כשל שיער בתו. שחור כלילה ופרוע כאילו ברגע זה ממש ירד מהמטאטא שלו.

"סוורוס סנייפ," אמר ג'יימס פוטר בטון נעים.

"ג'יימס פוטר..." אמר סוורוס בנימה מהורהרת.

"יש לכם ילד כאן, אני רואה?" הוא העיף מבט בקמרון. "שנה ראשונה?"

"כן. למעשה, אני חושב שברגע זה ממש הוא והבת שלך..?"

"דני," השלים ג'יימס. "דניאל."

"שם יפה..." לילי נכנסה לשיחה.

"כן, טוב, אני חושב שהיא התידדה עם הבן שלי ברגע שנכנסה אל התא. היא ילדה שובה בהחלט." החמיא סוורוס לג'יימס ומרי חייכה.

"נחמד... ואיך קוראים לבן שלך, אם יורשה לי לשאול?" שאלה מרי וג'יימס הביט בסוורוס בהבעה סקרנית.

"קמרון," אמרה לילי במהירות, מונעת מסוורוס להוציא כל מילה.

"ומי זאת?" שאל ג'יימס, בוחן את הלנה, שברגע זה החליפה את שיערה לשיער שחור ופרוע כמו של ג'יימס.

"אה, סליחה על הקטע הזה.." סוורוס חייך במבוכה. כאילו כדי להביך אותו עוד יותר, עיניה הירוקות הוחלפו בעיניים עם שילוב מוזר של התכלת העזה שהיתה בעיניה של מרי. "היא מטאמורפמאגוסית. רק בת שלוש, היא עושה את זה לרוב כדי לבחון את היכולות שלה... קצת מביך, אתה לא חושב..?" הוא פנה אל ג'יימס, שצחק.

"אני חייב לומר, היא בהחלט מוכשרת." הוא התכופף אליה ושאל אותה, "ואיך קוראים לך?"

הלנה צמצמה את עיניה וקימטה את אפה. הבעה שהיתה חמודה כל כך והתאימה לה מאוד.

"איזו מותק היא!" התמוגגה מרי. הלנה הניחה את ידיה על מותניה ומרי וג'יימס צחקו.

הם יצאו ביחד מהתחנה, הפוטר הקטן נתלה על ידו של אביו.

"ואיך קוראים לך?" שאלה לילי אתה ילד.

"רָייס," ענה הילד והסתיר את פניו בכנף מעילו של ג'יימס. לילי ומרי נעמדו ושוחחו. סוורוס הפקיד את הלנה בידיה של לילי וג'יימס את רייס בידיה של מרי. הוא אותת לסוורוס ושניהם התרחקו מן הנשים.

"תקשיב," פתח ג'יימס בנימה לחוצה. סוורוס אותת לו בידו שימשיך.

"חשבתי קצת, והבנתי משהו, ראיתי שדני יושבת בתא של קמרון, הבן שלך. נראה שהם דווקא נהנים זה מחברתו של השני, לא?" סוורוס הנהן בהסכמה. "אז הבנתי, שאולי אנחנו לא חייבים להיות יריבים. זה כבר לא כמו פעם. עכשיו, כשאתה חבר במסדר... אין לי יותר תירוצים. נראה שפשוט אוכל לשכוח הכל. התנהגנו בטיפשות, אז בבית הספר." ג'יימס חייך. "זו בכלל לא היתה אשמתך שלילי שנאה אותי. אבל בחרתי להוציא את כל הזעם שלי עליך. אבל בשנה השביעית היה איזה עניין עם מרי, ו... ההמשך כבר לא משנה. עכשיו אני כבר לא כועס, ואם תרצה, אני מוכן להשלים." ג'יימס העיף בו מבט מהוסס.

"אתה יודע, גם אני חשבתי על זה. נראה שאין לנו עוד סיבה או תירוץ להיותר יריבים," סוורוס חייך וג'יימס טפח על כתפו בהקלה.

"אה, אה- רמוס היה פה... הבת שלו, לונה (=ירח בספרדית), מתחילה היום," הוסיף ג'יימס כשחזרו.

"באמת?" סוורוס היה מבולבל. "הוא לא..?"

"כן, אבל לאמילי לא איכפת," ג'יימס משך בכתפיו. נראה היה שהוא מחבב מאוד את אמילי הזאת.

"והילדה?"

"ילדים," תיקן אותו פוטר. "שניים. היצורים ה-" מבטה המאיים של מרי נח עליו. "הכי מקסימים שתראה בחיים. ולא, הם לא ירשו ממנו את המחלה."

"איזו מחלה?" התערבה לילי. ג'יימס שכח שהיא לא יודעת עליה. וגם סוורוס יודע רק במקרה, כי חיבר את המקרים, כשלמדו בבית הספר.

"אה- לילי..." ג'יימס היסס. "זה דבר שלא יכולנו לספר. סוורוס יודע בגלל התעלול ההוא עם סיריוס," הוא הציץ בסוורוס, שחייך אליו. הוא ידע שהזכרון בתעלול שעשה חברו הטוב לא נעים לו כל כך. "טוב, אז... רמוס הוא אדם-זאב. הוא ננשך כשהיה ילד קטן. בכל ליל ירח מלא הוא היה מתחמק מבית הספר, בהוראתו של דמבלדור כמובן, אל הצריף המצווח. היה לנו מעבר אליו, ומהשנה הרביעית שלנו כבר היינו הולכים איתו בתור אנימאגוסים. לא רשומים," הוא הוסיף כשראה את המבט השואל על פניה של לילי.

"אבל-!" לילי הזדעפה מיד.

"לילי... נו באמת, תני ליהנות קצת..!" התגונן ג'יימס מיד.

לילי שילבה את ידיה ואמרה להלנה, "לא, הלנה. אל תורידי את הכובע." הלנה העלתה אל ראשה הסגול גוש צמר מכודרר לכדור. מה שהתברר ככובע, כשפתחה אותו והסתירה את שיערה מתחתיו.

סוורוס חיבק את כתפיה של לילי. "אולי נראה אתכם מתישהו?" מילותיו היו מכוונות בעיקר אל ג'יימס, שהתגלה כאדם רגיל מן השורה ונחמד. הוא לא הזכיר כלל את ג'יימס של הוגוורטס.

"בטח שתראו," אמרה מרי במרץ. "ואגב, אולי נראה אתכם בבית החולים. נכון שלא רואים?" היא הסתובבה והראתה להם את הפרופיל שלה. למרות שתי הלידות שעברה היא נשארה, כמו לילי, דקת גזרה.

"רואים? מה...?" סוורוס הבין, וגם לילי.

"מה? גם את? וואו! אילו צירופי מקרים מדהימים! הבן שלנו והבת שלכם מתחילים ללמוד השנה, הלנה נראית כמעט בגיל של רייס, למרות שהוא נראה קצת יותר-"
"הוא בן ארבע."

"נו, והלנה בת 3! זה ממש מדהים! איזה חודש את?" כל הדברים שלילי אמרה היו בנשימה אחת והיא התנשפה.

"אני? רק שני..." אמרה מרי בעליצות.

אנשים פינו להן דרך במהירות-בזכות הבטן הענקית של לילי- והן כבר הגיעו אל היציאה מן התחנה כשסוורוס וג'יימס ראו את השערים מרחוק.

כשהגיעו אל פינה חשוכה שממנה יכלו להתעתק אמרה לילי לסוורוס, "סוורוס, כמה שנהניתי היום... אתה יודע משהו... קבעתי איזו ארוחת ערב קטנה עם מרי וג'יימס. מחר בערב," הוסיפה.

סוורוס השתנק. "מ-מה? מחר בערב? איך תספיקי?" לילי חייכה אליו והרימה את הלנה על הידיים, וזו נאבקה לשוב אל הריצפה. היא לא אהבה את ההתעתקות. "אל תדאג," הריעה לילי והסתובבה במקומה. היא נעלמה בקול פקיעה קטן, וסוורוס נעלם מיד אחריה.

הפרק הקודם		הפרק הבא