עולמות משולבים

כירון ישב בביתן המרכזי, פלג גופו העליון מקופל לתוך הכיסא. הוא חיכה במתח. פוסידון מאחר.

לפתע הופיע מול כירון גבר שחור שיער וירוק עיניים. הוא נשם עמוק כדי להרגיע את עצמו. "סלח לי על האיחור, כירון. עברתי בדרך אצל פרסי. הוא לא ראה אותי, ואין לו מושג שאנחנו נפגשים", אמר בשקט.

כירון הנהן. "אני מבין, פוסידון. לא ראית את הבן שלך הרבה זמן. עכשיו, תסביר לי: מה התכנית שלך, ולמה זה כזה דחוף?" שאל.

פוסידון נרעד. "הסיבה שזה כל כך דחוף, היא שאם לא נעשה משהו לגבי הדבר שעליו אני מדבר, תפרוץ מלחמה. ותאמין לי, הצד השני הוא לא כמו קרונוס או הענקים. יותר גרוע. וזה גרוע משום שהם לא מאושרים מהמלחמה יותר מאיתנו. זה גרוע מפני שהם ילחמו לא כדי להשיג שליטה, אלא כדי למנוע אותה - בדיוק כמונו. וזה גרוע מפני ששני הצדדים יהיו שווים. הדבר שאנחנו זקוקים לו יותר מכל הוא שליחים. חניכים שלנו, שילמדו כתלמידים בהוגוורטס, ואני לא יכול לחשוב על תלמידים ראויים יותר מהשבעה, ותאליה. חשבתי לצרף גם את ניקו, אך יש לי הרגשה שהוא יסרב מיד." אמר.

כירון הביט בפוסידון בזעף. "פוסידון, אתה יודע היטב שהתלמידים בהוגוורטס יכולים ללמוד מגיל 11 בלבד. השבעה ותאליה הם עוד מעט בני 17." פוסידון נופף בידו. "זאת לא בעיה. אני יכול להחזיר אותם בעזרת קסם להיות בני אחת עשרה, ולשנות את זיכרונם."

כירון נראה מזועזע, אך שתק. "ומי יסכים לארח אותם?" שאל לפתע. "את זה כבר סידרתי." ענה פוסידון.

"ומה עם הארי? איך פרסי יגיב כשהוא יגלה שהארי הוא אחיו?" הוסיף כירון להקשות. פוסידון משך בכתפיו. "הם ייאלצו להתרגל לכך. זה הגורל שלהם, אם הם לא רוצים למות במלחמה שתהיה אילולא תסכים, כירון." אמר.

כירון נאנח. "אתה יודע שאני אעשה הכל כדי שלא תפרוץ מלחמה נוספת, אבל בכל זאת... תן לי לחשוב על זה." ביקש.

פוסידון נאנח כמי שמשלים עם גורלו. "בסדר, אני אשתמש בקלף האחרון: זאוס ואני הסכמנו מיד שזה הצעד שצריך והיעשות, וגם האדס מסכים איתנו. זאוס פקד שגם תאליה תצטרף, כי הם יזדקקו לה, והאדס התנגד שניקו יצא גם הוא. כך יצא ששמונה ייצאו, במקום תשעה או שבעה. כירון, אתה יודע שאני וזאוס הסכמנו פעמים מעטות מאוד על משהו. אבל כשגם האדס הסכים איתנו לגמרי - זה דבר שבקושי קרה מעולם, אם בכלל", אמר פוסידון.

כירון הנהן. "שכנעתי אותי, פוסידון. אני מסכים. יש דברים רבים לסדר, ואני לא מתכוון לעשות אותם לבד. קדימה, צריך להתחיל!" הוא קרא.

במהלך החודשים הבאים סידרו פוסידון, זאוס, האדס וכירון את הכל: שהשמונה ידעו להגיע בלילה המיועד לביתן המרכזי, שתהיה מספיק אבקת פלו, שביתם הקטן של משפחת וויזלי יהפוף לאחוזה גדולה והם יחשבו שהארי הוא שהשקיע את כספו בשביל זה, שמשפחת וויזלי תדע למה לצפות, שלחש הקטנת הגל ושינוי הזיכרון יהיה מוכן להפעלה, ועוד דברם רבים.

"תסביר לי שוב, פוסידון. איזה חלק אתה רוצה למחוק לשמונה? או לשנות?" שאל כירון. פוסידון חייך. "אני לא עומד למחוק להם את הזיכרון - אני עומד לשנות אותו. אני אגרום להם לחשוב שהם רק בני אחת עשרה, אך למרות זאת עברו כבר את כל החוויות. אני ובני הקטה שיארבו בשטח נשנה להם את הזיכרון כך שהפרטים יהיו מצומצמים יותר, למשל: שאנבת' ופרסי עברו את ים המפלצות כמה שבועות אחרי סיום משימת גנב הברק, וכך זה יסתדר להם בראש. האם אתה מבין?" שאל פוסידון.

כירון הנהן. "אני מקווה שזה יצליח, פוסידון", אמר בעייפות.

במדורה הגדולה, לאחר ארוחת הערב שלפני הלילה המיועד, נשארו כמה בני הקטה בשטח, אורבים. הם דאגו לכך שתאליה והשבעה הנוספים יישארו מעט לשוחח.

ברגע הזה הם הסתערו בדממה, ושינו את זיכרונם של השמונה.

הם הלכו לישון כאילו כלום.

הפרק הקודם		הפרק הבא