לאהוב את לונה

דראקו מאלפוי בהה בדראקו מאלפוי. דראקו האמיתי נהם בכעס, ועיניו בלטו מחוריהם כשהוא זינק במהירות והצמיד את ידו לצווארו של הדראקו המתחזה. דראקו האמיתי הצמיד את דראקו המזויף לקיר. 

"מי אתה?" נהם דראקו האמיתי בחשיפת שיניים. 

דראק המזויף לחש בקול צרוד ובקושי: "לא תגלה אם תמשך לחנוק אותי... חוץ מזה, זה - מי את, ולא - מי אתה".

דראקו האמיתי שיחרר בזהירות את דראקו המזויף, וסינן באיום: "רק תעזי לברוח, ואת מתה!"

דראקו המזויף הנהן נמרצות, ואז אמר בקול פוקד:

"סרפד עם כוח - זהו מוח, אותו יש להשיב - למקומו של הרכיב!" דראקו המזויף בלע את הסרפד הקסום בבת אחת. טעמו היה מריר, אך בין רגע החל דראקו המזויף להשתנות.

דראקו האמיתי הביט בשינוי בחשש.

לא יתכן - בוודאי יש עוד נערות שיש להן עור בהיר כל כך... חשב.

אין סיכוי שאין בכלל בנות נוספות בהוגוורטס עם עיניים בהירות כאלה! הוא הוסיף, אך לא השתכנע.

זה לא הגיוני! היא מעולם לא לבשה בגדים כאלה משוחררים ויפים... אמר לעצמו.

אבל לבסוף הא היה חייב להודות בכך, וכשנשא את עיניו, מלמל "לונה...." במבוכה עמוקה.

לונה עמדה מולו לבושה בחליפה קסומה בצבע נחושת, עם סמל בית רייבנקלו.

"מה את עושה כאן?" שאל דראקו בייאוש. הוא צנח על מיטתו בתשישות וקבר את פניו בידיו. 

"אני באתי לכאן, בגלל האזהרה של הכותב המסתורי ששולח לי מכתבי אהבה כל יום - שגרגורי גויל מאוהב בי. ובכן, בוודאי הכותב הזה ישמח לדעת שסיכלתי את נסיונו של - איך הוא ניסח זאת? הסלית'ריני המגעיל - לכתוב לי מכתב אהבה", ענתה לונה בזעף, ודראקו הסמיק כמו עגבנייה. 

"אני מצטער, לונה", אמר לבסוף. "זה לא ממש עוזר לך, אתה יודע! אני ממילא שונאת סלית'רינים, וכיוון שהארי איננו, אני לוקחת את מקומו. אני מצפה ממך שתפסיק לשלוח לי מכתבי אהבה", היא הוסיפה בכעס.

"ועד לפעם הבאה - אני מצטערת להודות שאפילו ויסינט קראב חכם דיו לבטל קללת שתק, אז אעקב אותו בלחש מעט יותר מסובך, שבוודאי יהווה אתגר מצוין עבורו!" היא אמרה בכעס. לונה שלפה את שרביטה בתנועה מהירה אחת, וכיוונה אותו על דראקו מאלפוי. ידה לא זזה אפילו מילימטר, על אף כעסה.

"פטריפיקוס טוטאלוס!" קראה לונה כמעט בצעקה. הקללה פגעה בדראקו, שצנח על מיטתו כמו אבן.

לונה שלפה את בקבוק הפולימיצי. נשארו בו כמה מילימטרים של נוזל. "איזה מזל שהייתי חכמה מספיק להשאיר מעט מהדבר הזה... נו טוב, הכמות מספיקה. אחרי הכל, אני צריכה כמות שתספיק רק לכמה דקות..." מלמלה לונה.

היא פתחה את הבקבוק ושתתה את תכולתו. היא העוותה את פניה כשהשיקוי השפיע עליה, וירדה למטה, אל חדר המועדון.

"לונה, את בטוחה שהיית צריכה לקלל אותו?" שאלה ג'יני בחשש מסויים. הן ישבו על מיטתה של לונה במגדל רייבנקלו. 

"אוף, ג'ן, עברו שבועיים מאז! וכן, הייתי חייבת לקלל את מאלפוי, כי הוא עצבן אותי! אני שונאת אותו! בלי הקללה, הוא היה ממשיך לשלוח לי ינשופים פעם ביום. בעזרת הקללה, הוא שולח ינשוף אחת לשבוע, וזה עוזר לי מאוד", אמרה לונה. היא נראתה יפה מתמיד. לונה זרקה את כל תכשיטיה המוזרים לפח, וכעת שיערה, שתארך, גלש על גבה בחינניות. עיניה הענקיות הפכו מעט מלוכסנות וקטנות יותר, כתוצאה מכך שהפסיקה לדמיין ולחלום בהקיץ על דברים שונים ומשונים.

ג'יני משכה בכתפיה. "אם את אומרת, אבל בינתיים - אני מניחה שצריך למצוא לך חבר, כדי שמאלפוי יפסיק סופית לשלוח לך ינשופים. חוץ מזה, חבל לי עליו - הוא הרי מתעקש יותר מדי, ובקרוב כל בית הספר ישמע על זה. הוא כבר לא נזהר כל כך, וזה יהיה רק לטובתו אם נגרום לו להפסיק", אמרה בחיוך. 

לונה חייכה בהבעה מהורהרת, שלא עלתה על פניה כבר זמן רב. לפתע היא אמרה:

"אולי את צודקת, ג'ן, אולי אני באמת זקוקה לחבר, ולא רק כדי להפסיק את ההצקות של מאלפוי.

הפרק הקודם		הפרק הבא