לאהוב מחדש

הוא בחוץ, בגינה הנטושה בכיכר. לא מסוגל לישון בפנים, בתוך הבית ההוא. המחשבות שלו מעורפלות, עוד מעט יהיה עליו להשתנות חזרה כדי לחזור לחשוב בצלילות.
"סיריוס..." קול. הקול שלה. היא חיה? זה לא הגיוני, אבל הוא כבר לא מסוגל לחשוב בהיגיון. ופתאום הוא כבר לא נמצא בכיכר גרימולד. הוא נמצא ב... איפה הוא? הכל מסביבו חשוך, חשוך מאוד. בהלה תוקפת אותו.  קר, קר כל כך. כמו באזקבן.  ואור. זוהר כחול בוהק, כמו... כמו זה שלקח אותה ממנו. הוא מסתובב, מחפש את המקור של האור. והיא שם. שערה השטני הכהה והחלק ממסגר את פניה, עיניה החומות העמוקות פתוחות לרווחה. והיא זוהרת, האור בוקע ממנה. ויותר חשוב, היא בחיים.

קר לה, כל כך קר. חושך מקיף אותה, אפל וסמיך כל כך שנדמה לה שהיא יכולה ממש לגעת בו. הראש שלה שמוט בזווית לא נוחה, אבל המחשבות שלה לא מספיק צלולות כדי שתיישר אותו, ונראה לה שמשהו מונע ממנה לעשות זאת, אבל שום דבר כבר לא הגיוני בתוך מערבולת היאוש בתוכה.
מחשבה מצליחה להיחלץ מהערפל בראשה. 'האם זה המוות?'

ואור. פתאומי, מסנוור ובלתי צפוי. מקיף אותה בהילה כחולה, או שמא נובע ממנה? 
ומתוך האור מביטות בה שתי עיניים, עיני כלב בוהקות יותר מהאור סביבן, עמוקות כאילו הן לא אשליה. שומרות עליה, מגנות מכל רע. 

האפלה נסוגה, היא ממש יכלה להרגיש זאת. נעלמה במהירות, באופן הפוך מהאיטיות בה הזדחלה אליה בהתחלה. וכבר פחות קר לה, והמחשבות יותר צלולות. צלולות מספיק כדי שהיא תבין מה קורה כשהיא מאבדת את ההכרה.

"מיס וויזלי. מיס וויזלי, את שומעת אותי?"
שחור, עדיין שחור. היא לא מסוגלת לראות כלום. הבהלה תוקפת אותה כשהיא מנסה לפקוח עיניים.
"מיס וויזלי, את יכולה לשמוע אותי?" 
היא לא בת למשפחת וויזלי, אז למה קוראים למה מיס וויזלי? היא מצליחה לפקוח עיניים לכדי חריץ, ועוצמת אותן שוב מיד, מסנוורת מהלובן.
לחישות, קולות מרוחקים. דיאנה?
קולות חסרי סבלנות מדברים. הכל מעורפל, מטושטש. 
"מיס וויזלי? מיס וויזלי, תעשי תנועה כלשהי אם את שומעת אותי."
כן, היא שומעת. אבל היא לא זוכרת מה פירוש לעשות תנועה, ואיך. 
"מדאם פומפרי?" הדאגה נשמעת בבירור בקול. דואגים לה. "היא תהיה בסדר?" מודאגת, בעלת הקול מודאגת ממנה, היא חשובה לבעלת הקול. והיא צריכה לסמן איכשהו לבעלת הקול שהיא בסדר.
"מיס וויזלי?" אנחה. "תודיעי לי אם היא עושה משהו."
קאלה מתאמצת לפקוח עיניים שוב, נזהרת הפעם מהאור, שפחות מסנוור בפעם השניה. היא ממצמצת בזהירות פעם אחת, ומיד מנסה לשלוח את ידיה אל אוזניה, לחסום את הרעש הפתאומי של קריאת התרגשות וקול רגליים רצות. פניה של מדאם פומפרי נגלים מולה.
"מיס וויזלי," היא נאנחת בהקלה, "הדאגת אותנו מאוד. את יכולה לדבר?" היא יכולה לדבר? אולי, ואולי לא, אבל כדאי שתנסה. 
"ומיס פורט, לכי להודיע לדמבלדור שמיס וויזלי התעוררה." דיאנה מהנהנת וממהרת לצאת מהמרפאה.
קרקור כלשהו יוצא מגרונה, ומדאם פומפרי ממהרת להביא לה כוס מים. היא לוגמת לגימה, שתיים, אחת נוספת, ומנסה שוב לדבר.
"כמה..." קולה צרוד מחוסר שימוש. "כמה זמן...?" היא לא מסוגלת להשלים את השאלה.
קאלה רואה שמדאם פומפרי לא רוצה לספק לה את התשובה, אבל היא בכל זאת עושה זאת. "היית חסרת הכרה בערך שלוש עשרה שעות, מיס וויזלי. " כל כך הרבה? היא חושבת, מבועתת. 
"הסוהרסן התנהג באכזריות רבה, אפילו אם חשב שיש לך קשר לסיריוס בלק הוא לא היה אמור להגיב כך, וגם דמבלדור לא יודע מה בדיוק הוא עשה לך-" דלתות המרפאה נפתחות בתנופה וקוטעות את מדאם פומפרי. הפרופסורים מקגונגל, פליטיק ודמבלדור עומדים בפתח, יחד עם אדון וגברת וויזלי ועוד אדם מבוגר שנראה לה שהיא מכירה אבל לא מצליחה לזהות.
"מיס וויזלי," נמאס לה לשמוע את צמד המילים האלה. קודם מדאם פומפרי, ועכשיו פרופסור מקגונגל. "אנחנו שמחים שאת כאן איתנו, זה לא מובן מאליו."
"קאלה," מולי וארתור ממהרים אליה. איזה כיף לשמוע שוב את השם שלה. "אנחנו כל כך שמחים שאת בסדר." ואז כולם מתחילים לדבר בבת אחת, חוץ ממי שהיא לא מזהה ודמבלדור, והיא לא מבינה כלום. דמבלדור מכחכח בגרונו והמולת הקולות משתתקת. 
"קאלה," הוא פונה אליה בשמה הפרטי, "זה פרופסור לופין," הוא מצביע על מי שלא זיהתה, והיא נדהמת. רמוס! פרופסור! היא לא יכולה להגיד שזה לא היה צפוי, אבל קאלה בכל זאת מופתעת. ואז חולפת במוחה מחשבה נוראית. אני עומדת להיות תלמידה שלו! ודמבלדור מדבר שוב. "הוא מלמד התגוננות מפני כוחות האופל." והדבר הראשון שהיא חושבת, בשעשוע מסויים, הוא 'מה הייתה התגובה של סנייפ על זה?' ואז כולם מתחילים לדבר שוב, הפעם בתורות, אומרים לה  כמה הם שמחים שהיא מתאוששת, שלא החמיצה הרבה חומר ושמישהו ידאג להביא לה את שיעורי הבית, ושואלים הרבה שאלות בקשר לסוהרסן. קאלה מתחילה להתעייף ממבול השאלות, ומדאם פומפרי מגרשת את המבקרים, אבל נותנת לארתור ומולי להישאר איתה עוד חמש דקות עד שילכו גם הם וישאירו אותה לבד במרפאה, בלי יכולת לעוף או לקום מהמיטה חוץ מלדברים בסיסיים, ובלי הספרים שלה לשבוע ארוך ומשעמם במרפאה הלבנה, בלי יכולת לראות את השמיים, שאמורים להיות סוערים דרך קבע בעונה הזאת ושדומים מאוד לזוג עיניים מסויים. 

קצר ולא מפצה על כל הזמן שעבר, אני יודעת. אבל.. פשוט תגיבו.

הפרק הקודם