מעלילות ג'יימס הנפוח וסבר-מאוס

סורי שלקח כל כך הרבה זמן לעלות פרק. להגנתי אני אומרת שיש לי עוד סיפורים ופאנפיקים לכתוב.....

אני אשמח אם תקראו גם אותם, כמובן.

אבל העיקר שאתם קוראים את הפרק ה6 של מעלילות סבר מאוס וג'יימס הנפוח!

(בגלל שזו נקודת מבט של לילי, אז הפרק הזה לא כל כך מצחיק, אבל שאר נקודות המבט כן, אז אל תנטשו בגלל הפרק הספציפי הזה...)

ואחרון חביב: תהנו!

ושלוש תגובות ממשיכה

פרק VI: אוואנס הבוצדמית

אחרי המקרה עם הדפים המודבקים והעונש של סו, הגעתי למסקנה שסל'יתרין לא עושה לו טוב. הוא פשוט התדרדר מעט, מהילד הביישן והנחמד, לילד עצבני, מושפל וחמום מוח. וכל זה בפחות משבועיים!

ניסיתי לדבר איתו, אבל הוא העדיף פשוט לשתוק, אלא אם זה היה קשור בג'יימס פוטר, ואז הוא לא היה מפסיק להגיד מילים מאוד לא נעימות עליו.

"תגיד, הילדים שאתה מסתובב איתם, אז הם אלה שגורמים לך להיות…" התחלתי לדבר אבל שתקתי.

"מה, שונה? מוזר? מעצבן?" הוא שאל.

"פשוט… לא להיות אתה…" אמרתי, "אני מתגעגעת לסוורוס ההוא שהפחיד אותי ואת טוני עד מוות בפעם ההיא שסיפרת לי שאני מכשפה."

הוא חייך לרגע, נזכר בימים הטובים, אבל החיוך לא הגיע לעיניו.

"אני מתכוון לנקום בו", אמר סו.

"סליחה?" שאלתי, לא הייתי בטוחה ששמעתי נכון.

"לנקום בו," אמר סו, והצביע בדיוק מולו. הרמתי את ראשי, וראיתי שהוא מצביע על קבוצה של תלמידי השנה הראשונה מהאפלפאף, רייבנקל וגריפינדור, כמה תלמידי שנה שנייה, ומעט מאוד תלמידי שנה שלישית. בין הילדים שהתאספו שם ראיתי את החברות שלי, אליסון, מרי ואנה, ובעצם את כל השכבה שלנוו מלבד הסלית'רינים. הם התחילו לצחוק על משהו, שלא היה ממש ברור מה.

התחלתי להתקרב למקום, אבל סו עצר אותי. ואז כל הילדים התפזרו, ומאמצע הקבוצה יצאו ג'יימס והחברים שלו, סיריוס, רמוס ופיטר.

"הייתי צריכה לנחש…." מילמלתי.

"באמת שכן," אמר סוורוס. "אי אפשר ללכת שלושה צעדים מבלי לפגוש אותם, או מישהו שסוגד להם כאילו היו מרלין או משהו…"

"אל תגזים, סו."

"כן, על תגזים, סו", נשמע קול לועג מאחורינו. הסתובבתי, וראיתי את שני החברים של סו: אייברי ומאלסיבר. מעט הופתעתי כשהבנתי שמאלסיבר הוא האחד שדיבר.

"ועל הדרך, תתרחק גם מאוואנס הבוצדמית."

"אל תקרא לה בוצדמית!" צעק סוורוס. כל הילדים שעוד נשארו באזור אחרי  הבדיחה של פוטר וחבריו, הסתובבו להביט במתרחש. מעולם לא הייתי נבוכה כל כך. אף פעם לא אהבתי להיות במרכז העניינים, ובטח ובטח שלא כשיש עימות שקשור אלי.

"תגיד, סנייפ, איך אתה מסוגל להסתובב עם טינופת ועוד להשאר בחיים?" שאל אייברי, בקולו הנמוך. "אני כבר מזמן הייתי מת מסירחון".

מאלסיבר צחק.

הרגשתי איך לחיי מאדימות מבושה וכעס. איך הוא מסוגל לקרוא למישהו בוצדם ולהשאר בחיים? אם הייתי פרופסור דמבלדור הייתי אוסרת על המילה הזאת, כמו שהמנהלת בבית הספר המוגלגי הקודם שלי אסרה על שימוש במילים גסות. אבל נזכרתי שהיו בכל מקרה ילדים שלא הקשיבו לחוק הזה, וכשאף מורה לא שם לב, הם היו מעליבים זה את זה, ואומרים מילים לא נעימות על תלמידים אחרים, או על המורים.

"מאלסיבר, אתה לא תחליט אם מי אני מסתובב, כמו שאתה לא תגיד על לילי בוצדמית."  אמר סוורוס.

אייברי שרק. "דווקא חשבתי שתוכל להיות יופי של סלית'ריני." אמר, "אבל מסתבר שאתה מעדיף להסתובב עם החברה בוצדמית שלך. אל תבוא אלי אחר כך לבקש סליחה, כשכולם יבינו מי אתה באמת."

סוורוס גילגל בעיניו.

"בואי נלך מפה." הוא אמר. הלכנו משם אל האולם הגדול, לארוחת הצהריים. סוורוס נראה פתאום ממש עצבני, אז הנחתי את ידי על כתפו.

"אל תדאג. נאכל מהר ואז נלך מהר לשיעור הבא, שהוא משותף לגריפינדור וסלית'רין." אמרתי. הוא הנהנן, וכל אחד מאיתנו פנה לשולחן הבית שלו.

התיישבתי ליד חברותי, שלצערי ניסו להתיישב כמה שיותר קרוב לפוטר וחבריו.

"לילי! איפה היית כל היום?" שאלה אנה.

"בשיעורים, אלא מה?" אמרתי.

"כן, אבל בהפסקות לא היית איתנו!" אמרה מרי.

״אה, פשוט עזרתי לסו במשהו.״ אמרתי.

״אולי תפסיקי להסתובב עם הסלית׳רינים הזה? אני בטוחה שכשאת לא לידו הוא קורא לך בוצדמית״, אמרה אליסון.

״את לא מכירה את סו, הוא לא כזה.״ אמרתי לה, אבל קצת יותר זועמת על מה שאמרה על סוורוס.

את שאר הארוחה עברנו בשתיקה, למרות שהן כל הזמן צחקו מבדיחות מאוד לא מצחיקות של ג׳יימס וחבריו.

בסופו של דבר נמאס לי מהם, אז קמתי ויצאתי מהאולם הגדול, בעוד החברות שלי קוראות לי. התעלמתי מהן.

יצאתי אל המדשאות, כי השיעור הבאה היה אמור להיות תעופה.

כשהגעתי ראיתי שכבר מסודרים על הדשא שתי שורות של מטאטאים ישנים ומרופטים. התיישבתי על הדשא, ופתחתי את ספר הלחשים בכדי להכין שיעורי בית בעודי מחכה.

מהטירה נשמע הצילצול, וכמה מאות רגליים רצות במסדרונות.

לא חיכיתי יותר מדי לפני שתלמידי גריפינדור וסלית'רין מהשנה הראשונה הגיעו למדשאות, בכדי להתחיל את שיעור התעופה.

מורה עם שיער שחור ועיניים זהובות התקרבה למקום. היה נדמה לי שפרופסור דמבלדור אמר שהיא מורה חדשה.

"שלום לכולם! אני מדאם הוץ', ואני המורה החדשה לתעופה. אנא עימדו כל אחד מצד שמאל של המטאטא, אני רוצה להתחיל בשיעור!"

בתיאום מושלם כל אחד הלך ונעמד מהצד השמאלי של כל מטאטא.

"יפה מאוד, לפחות אתם שקטים, שלא כמו הכיתה הקודמת." אמרה מדאם הוץ'.

ואז, מזווית עיני, ראיתי משהו חשוד. סובבתי את ראשי, וראיתי את ג'יימס פוטר צוחק.

שזה אף פעם לא סימן טוב.

הפרק הקודם		הפרק הבא