שובר לבבות

וואו, אני כבר ממש מתקרבת לסוף של הפאנפיק הזה. כן, סיימתי לכתוב אותו, וכן, הוא קצר. הוא סוג של פאנפיק מקדים לעלילה האמיתית... אז את פאנפיק ההמשך עדיין לא התחלתי לכתוב, וכנראה שאני אתחיל רק בסוף יולי... אני מקווה להתחיל לפרסם פרקים בסוף אוגוסט תחילת ספטמבר - אבל יש לכם למה לחכות. אז יש את הפרק הזה, אחד נוסף ואפילוג.

הפרק מוקדש (כרגיל) לכל מי שהגיב על הפרק הקודם, או פשוט הגיב, והתנאי להמשך הוא כרגיל, שתי תגובות בתפוז ושתי תגובות בפורטל (אני אנוכי ועצמי2 - בתפוז את לא נחשבת... - כאן כן). ולא משנה כמה תגובות יהיו פרק חדש לא יתפרסם לפני יום שישי - לא תהיה לי אפשרות... אז, סליחה. תהנו מהפרק!

קאלה נאנחה בשקט ומתחה את זרועותיה. היא ישבה כבר שעתיים בספריה, וסוף סוף סיימה את שיעורי הבית שלה. היא החלה להחזיר את הספרים שלקחה למקומם, על מנת שתוכל להספיק לשים את דבריה בחדר ולהגיע לארוחת הערב בזמן.

למורת רוחה, התברר לקאלה שהיא לא מספיק גבוהה כדי לשים את הספר האחרון במקומו. היא שלפה את שרביטה והתכוונה להרחיף את הספר למקום המיועד לו כשקול הקפיץ אותה והיא הסתובבה.

"צריכה עזרה?" זה היה סיריוס בלק. בניגוד לרצונה קאלה נזכרה במה שקרה אתמול בערב, בליבה שנשבר ועוד לא נרפא לגמרי.

"בלק." היא אמרה בקרירות.

"אני יודע איך קוראים לי." למה הוא מתעקש להיראות כזה נינוח?  וזו רק היא או שיש לו מבט מוזר בעיניים?

"הבהלת אותי."

"אז את צריכה עזרה?" אם נראה לו שהוא הולך להתעלם ממנה בהצלחה- הספר נחטף מידה. קאלה הרימה מבט מופתע אל בלק, שבדיוק הניח את הספר במקומו, ופנה להסתלק.

"בלק!" היא אמרה בלחישה רועמת, אחרי הכל זאת הספרייה, ואין להרגיז את מדאם פינס. אבל לא נראה היה שיש לה השפעה על בלק, שהצליח כבר להיעלם משדה ראייתה. רגע לפני שפנתה ללכת, תוהה על הנחמדות הפתאומית שלו, היא הבחינה שנפלה לו חתיכת קלף. בדחף לא מוסבר היא רכנה להרים אותה. שרביטה נגע בה קלות, אך היא לא שמה לב לזה.

"להיות במצב שלי זה כמו להגיד 'הנני נשבע בזאת שאני מחפש צרות'. ה-" קאלה הפסיקה לדבר בבת אחת, וקפאה במקומה, מבטה מרותק לקלף, שעליו החלו להופיע מילים.

"האדונים ירחוני, זנב – תולע, רך – כף וקרניים גאים להציג בזאת את... מפת הקונדסאים? מה לעזאזל?" כי זה בדיוק מה שחסר לה עכשיו, לגלות סוד נוסף של הקונדסאים. והיא עוד לא יודעת איך היא הפעילה את המפה הזאת שלהם וגם לא איך לסגור אותה. אבל מה שבטוח, היא חייבת להחזיר להם אותה איכשהו.

מסדרונות הטירה היו ריקים, יחסית, בשעת לילה זו, עשר דקות לפני תחילת שעת העוצר. כל התלמידים כבר העדיפו להיות בחדרי המועדון שלהם, ולא להיתפס "משוטטים" בדרך חזרה.

גם קאלה העדיפה בדרך כלל להיות בחדרה או בחדר המועדון בשעה זו, אבל פגישת המדריכים התעכבה, והסתיימה מאוחר מהצפוי. כך יצא שהיא נאלצה להסתובב במסדרונות כל כך מאוחר. כמובן, היא שכחה שלא רק היא הייתה בפגישת המדריכים וששעת העוצר עדיין לא התחילה.

קאלה גילתה ששכחה זאת בדרך הקשה; יד חסמה את פיה והיא נמשכה לתוך מעבר סודי שלא ידעה על קיומו.

שנייה לאחר מכן אותה היד ספגה קללת שיתוק, שכן היא שלפה את שרביטה במהירות המידית. צקצוק לשון נשמע מאחוריה, והיא הסתובבה, שרביטה בהיכון, מודעת לכך שיש עוד מישהו איתה במעבר.

התברר לקאלה שהיא שיתקה את ג'יימס פוטר, וששלושת הקונדסאים האחרים נמצאים גם הם במעבר הסודי.

"שחרר." למרות שוודאי נהנה להבהיל אותה, היה צריך לשחרר את פוטר, משום שהקונדסאים כנראה רצו לדבר איתה ביחד. כל הארבעה. היא צפתה בשעשוע בפוטר, שהתעמת עם שלושת האחרים בגלל קללת השיתוק שלה וההבעות המשועשעות שלהם, במיוחד של לופין.

"ידעתם, נכון? יכולתם להזהיר אותי! למה אני?!-" בנקודה הזאת החליטה קאלה להפסיק אותו, היא רצתה להגיע לחדר המועדון לפני תחילת שעת העוצר.

"אהמ – אהמ."

"כן?" פוטר, כמה צפוי. מבט נזעם אחד הזכיר לו. "אה, כן."

"אנחנו צריכים לדבר." לופין, מעניין. בדרך כלל בלק ופוטר הם אלה שמדברים.

"כנראה." היא תישאר שלווה. בלק הושיט לה קלף. מסוקרנת, היא הביטה במילים הראשונות על הקלף ומיד הזעיפה את פניה. קולה יצא שקט ומסוכן.

"איך זה הגיע אליכם?" הם הסבו את מבטיהם האשמים אל הרצפה. "למיטב ידיעתי, אני שרפתי את זה." זה היה הקלף עליו כתבה כדי להקל את משקלו של הסוד. מבטה נדד במהירות לתחתיתו. לא היה זכר לשורות האחרונות שכתבה.

"מי הקריא?" היא שאלה, מתפללת בליבה שזה לא בלק. אם כן...

"אני." אוי, לא. לא, לא, לא. ממש ממש לא. למה דווקא הוא?

"לא הייתה לכם שום זכות." אסור לה להתפרק עכשיו. אחרי שתגמור לדבר איתם היא תצא לטיסה ארוכה.

"אנחנו יודעים. אבל חשדנו שאת יודעת ו..." כנראה שלפוטר באמת אין שכל.

"יכולתם לשאול אותי!" קאלה לא הצליחה עוד להמשיך לדבר בשקט.

"אבל לא היינו בטוחים." כנראה שפטיגרו עוד יותר טיפש ממה שחשבה.

"טוב, אני התכוונתי להחזיר לכם את המפה שלכם," פני החבורה הלבינו באחת. "אבל מאחר שנראה שאתם לא נוהגים בהגינות כלפי אחרים, גם אני לא אנהג כך כלפיכם." היא כמעט נהנתה לראות את הפחד שלהם.

"המפה שלנו אצלך?"

"כן, הודות לבלק." נקמה קטנטנה. "וכדאי שתגידו לי איך סוגרים אותה, כדי שלא כולם יוכלו לקרוא אותה." הקונדסאים החליפו מבטים.

"איך פתחת אותה?" לא הגיע להם שתענה, ובכל זאת. "בטעות."

"את צריכה להגיד תם ונשלם הקונדס." קאלה שלפה את המפה, לנגד עיניהם. נוקשת בשרביטה על הקלף היא אמרה כמו שהורו לה. המפה נמחקה. היא חייכה ותחבה אותה בחזרה לתוך תיקה, שמה לב למבטיהם של הקונדסאים, שעקבו אחריה.

"להתראות." היא מיהרה לצאת מהמעבר הסודי, ולהעביר את תיקה בקסם לחדרה, כדי שלא ינסו לקחת בחזרה את המפה. היא שמעה את קולו של בלק מאחוריה בזמן שהתחילה לרוץ. השלושה האחרים כנראה הבינו שלא כדאי להם להתערב.

"קאלה! חכי!"

"אל תקרא לי קאלה!" היא צעקה לכיוונו של בלק, ממשיכה לרוץ, לא יודעת לאן. הדמעות שהתאמצה כל כך להדחיק הגיעו כעת, וזרמו בחופשיות על פניה. היא המשיכה לרוץ, וגם בלק.

בלק השיג אותה במגדל האסטרונומיה, כשלא היה לה עוד לאן לברוח. ידיו תפסו את ידיה וסובבו אותה לכיוונו.

"קאלה." היא הסבה את פניה, מתעקשת לא להביט בעיניו.

"אל תקרא לי ככה." הוא נאנח.

"לא הייתה לך שום זכות." היא יבבה, אף ששנאה את עצמה על כך. "אתה לא יודע כלום..."

"אז תספרי לי." היא שנאה גם אותו, על קולו הרך, עקשנותו ונחמדותו.

"תעזוב אותי, בלק." היא ממש ירקה את שמו.

"לא." לעזאזל עם העקשנות שלו.

"אז אני אשתחרר." ואהפוך לסיס.

"ואני אתפוס אותך שוב." אין לו שום סיכוי.

"אתה לא תצליח."

"רוצה לראות?" ובשנייה אחת היא הייתה שוב ציפור. אבל קללת האקספליארמוס שלו פגעה בה. היא מיהרה לשנות את עצמה חזרה בטרם תפגע ברצפה. שרביטה נשאר אצלה. קאלה הרימה אל בלק מבט דומע וכועס, ממקומה על הרצפה, ופגשה במבט מופתע ודואג. הוא מיהר לכרוע לידה.

"יש לך מושג למה יכולת לגרום?"

"לא היה לי מושג שאת..." קולו נדם, והוא שלח יד מהוססת לנגב את דמעותיה. היא הסבה את פניה. כדיבר שוב, זה היה ברוך.

"את יכולה לספר לי למה את צריכה להתגונן מפני?" קאלה הנידה בראשה. היא לא הייתה בטוחה שתצליח לדבר.

"אני חושב שזה רק יהיה הוגן אם אתן לך הצצה לחלק מהמחשבות שלי, בגלל מה שקראתי." היא הרימה אליו את מבטה, מופתעת. הוא הושיט לה חתיכת קלף, והיא קראה.

"למה אני מבלבלת אותך?" שאלה בשקט לאחר שסיימה לקרוא. גם היא הייתה מבולבלת עכשיו, והמומה.

"אני לא יודע." בלק השיב בכנות מפתיעה. הרגיז אותה מעט שהוא כל הזמן מפתיע אותה. "זה לא קרה לי עוד עם אף אחת קודם." היא ניסתה להחניק בכוח את שביב התקווה שצמח בתוכה.

"למה את היית צריכה להתגונן בפני?" הוא שאל שוב, והיא סיפרה לו. היא לא ידעה למה היא עושה את זה. היא ידעה שזה לא הגיוני, אבל לא הצליחה לעצור. וסיריוס (מתי היא חזרה לקרוא לו סיריוס?) הקשיב בהבנה ולא צחק עליה.

"אני מצטער." הוא לחש כשסיימה. קאלה השיבה בלחישה משלה, אף שלא ידעה מדוע. "אין לך על מה."

ולפתע השפתיים שלו היו על שלה, וזה הרגיש נפלא ונכון אבל שגוי מאוד. והיה לו טעם של שוקולד מריר משובח. הנשיקה נגמרה מהר מאוד – כשהיא הבינה מה היא עושה. היא פשוט הדפה אותו, גם אם לא רצתה לעשות את זה. נראה היה שגם סי- בלק מבין מה הוא עשה.

"סליחה," הוא מלמל. קאלה התרוממה מהרצפה.

"אני..." היא לא מצאה מילים. "אני לא יכולה. אתה..." הדמעות המרגיזות שבו והציפו את עיניה. אבל המילים היו חייבות להיאמר. גם אם הן כואבות.

"אתה שובר לבבות. אתה... אתה תשבור גם את הלב שלי." זאת הייתה האמת. כי סיריוס לא יודע לאהוב באמת, כמו כל בני בלק וכמעט כל טהורי הדם. הם יודעים לזייף אהבה בצורה משכנעת, כמו סיריוס, ולגרום לך להאמין שהם באמת אוהבים אותך. אבל האהבה שלהם אף פעם לא אמיתית. וגם האהבה של סיריוס לא תוכל להיות אף פעם אמיתית ולכן מוטב לה לעזוב עכשיו, כדי לא להיפגע עוד יותר.

"לא... קאלה, חכי שנייה." סיריוס הבין מה היא עומדת לעשות. אבל זה כבר היה מאוחר מידי. מאוחר מידי בכל כך הרבה מובנים. מאוחר מידי מכדי למנוע משניהם להיפגע.  

היא הפכה לציפור שוב, ונסקה אל שמי הלילה השחורים. לא היה זכר לשמש, הנדירה יחסית לאותה עונה, שהאירה כמה שעות קודם לכן את השמים וגרמה למזג אוויר נעים.

ממגדל האסטרונומיה נשמעה יללה של כלב, אך היא לא הצליחה לראות את בלק.

למחרת הייתה סערה, ששיקפה את מצב הרוח והכאב של שניהם.

ת"ב?

הפרק הקודם		הפרק הבא