פוטר

קוראים יקרים שלי, עבר הרבה זמן, כל כך הרבה זמן מאז שפרסמתי פרק ואני מרגישה נורא! אני לא מצפה שתסלחו לי, אתם לא צריכים לסלוח לי.

אני מקווה שבכל זאת תקראו את הפרק ותהנו ממנו :) 

אוליב -

חלק א´

אוליב ניוטון התהלכה במגדל גריפינדור. היא היחידה שהייתה ערה בשעת בוקר מוקדמת זו. מבט חטוף בשעון הקיר העגול שעמד מעל לאח בישר לה שהשעה הינה 3:57 לפנות בוקר.

"נו כבר, עוד שלוש דקות...רק שלוש דקות" דחקה אוליב בזמן, נמאס לה לחכות.

אוליב ידעה טוב מעוד למה היא מחכה. היא היית נרגשת ומפוחדת באחת. הרי דבר כזה לא קורה כל יום.

השעון הורה 4:00. צליל דלת חורקת נשמע מקרבת מקום ועכברוש שעיר נכנס והחל התרוצץ בחדר המועדון.

"אתה יכולה להפסיק עם זה כבר! אתה משגע לי את השכל" לחשה אוליב מתיישבת על הכורסא מול האח.

העכברוש הפסיק לנוע, ובן רגע הפך לבן אדם.

"להזכירך, את ילדה בת אחת עשרה וחצי ואני בן שש עשרה. זה יכול להיות נחמד אם תפסיקי להתחצף אליי!" לחש-אמר פיטר פטיגרו.

"כן, כן, מה שתגיד. מצאת את הלחש?" שאלה הילדה בסקרנות.

"אכן, מצאתי את הלחש. הוא מורכב ומסובך יותר ממה שחשבנו עלמתי" אמר הנער והתישב ליד אוליב על הכורסא.

"שטויות, אני יכולה להסתדר עם זה".

"כמובן. ראיתי איך התעלפת להם בקרון, תאמיני לי אני לא מבין איך את כאן איתי ולא בברודווי!" פטיגרו אמר וצחק.

"זה לא הזמן להתבדח פיטר! ואני כאן איתך כי יש לנו עבודה קשה מאוד על הראש". היא נאנחה, איך הוא יכולה להיות כל כך פזיז עם מה שהוטל עליהם.

"אני מצטער, עלמתי, כדאי שנעלה לחדר ונסיים עם זה" פיטר אמר תוך כדי שקם על רגליו. הוא התבונן באוליב, היא שמרה על פני פוקר. לא היה לו שום מושג שמבפנים היא רועדת מרוב פחד.

"אתה צודק. נעלה." כך נגמרה שיחתם הקצרה של אוליב ניוטון ופיטר פטיגרו בחדר המועדון של גריפינדור בשעה ארבע לפנות בוקר. למחרת הכל יתנהל כרגיל, פרט לעובדה שרמוס, סיריוס וג´יימס לא יזכרו דבר ממה שקרה ברכבת בדרך להוגוורטס. כי אוליב הנה מצטיינת בלחשים.

הבוקר הגיע הרבה יותר מהר ממה שאוליב חשבה. הלחש הוציא ממנה המון כוחות והיא נרדמה מיד. היא התארגנה בזריזות וירדה לחדר המועדון שם ראתה את חבורת הקונדסאים בשלמותה, כל הארבעה. אף אחד מהם, חוץ מפיטר כמובן, לא יודע על מחיקת הזיכרון שעברו לא מזמן. 

"אוליב את באה?" קראה אחת משותפותיה לחדר. היא לא סבלה אותן, כל כך ילדותיות, כל כך דביקות. אבל היא הייתה חייבת להשתלב, אלו היו חלק מההוראות שקיבלה במפורש מהאדון.

"בטח הייזל, חכו לי!" אמרה בחיוך מזויף והצטרפה לחבורת הבנות, שהיו בדרכן אל האולם הגדול, מתכוננות לארוחת הבוקר העשירה של הוגוורטס.

~~~~~~~~

לילי אוונס שכבה במיטתה במגורי הבנות במגדל גריפינדור. היא ידעה שכבר בוקר, והיא ידעה שצריך לקום, והיא לא שכחה שהיום הוא היום הראשון ללימודים. אבל היא לא ניסתה לקום. לא רצתה לקום. היא העדיפה לא להיות בעולם הזה. החבר שלה לשעבר, ג´וש ריקמן מרייבנקלו, נמצא אתמול בלילה בוגד בה עם איזו הפלפאפית מסכנה שלא ידעה שיש לו חברה. ולא סתם חברה אלא לילי אוונס, הנערה הכי חכמה, יפה ונחשקת בשכבה. לילי תפסה אותם בשירותים של מירטל המייללת כשעשתה את סיור הלילה מתוקף תפקידה כמדריכה ראשית. והכי גרועה זה שג´יימס היה איתה כל הערב! היא לא שנאה אותו, בכלל לא. היא אפילו קצת חיבבה אותו, אבל מאז ומתמיד כולם אומרים שהם מתאימים. שג´יימס ולילי הזוג המושלם. זה הרגיז אותה כל כך, שהיא נשבעה לעצמה מעולם לא לצאת עם ג´יימס פוטר. אבל דווקא אתמול הוא היה איתה, ראה אותה נשברת, ניסה נחם ולהרגיע אותה כל הדרך לחדר המועדון של גריפינדור. אבל זה היה לה מידי קשה.

"ליל, את באמת צריכה לקום כבר" אמרה החברה הכי טובה שלה, מרגרט פלטשר או בכינויה מרגי. 

"אני לא רוצה לקום כבר" גנחה לילי מהמיטה, יפחות בכי חלושות ברחו מפיה.

"אני מבינה שכואב לך, ליל, אבל את צריכה להתגבר על האפס הזה. הוא לא שווה את כל הדמעות שלך!" ניחמה אותה מרגי והחלה למשוך אותה מהמיטה.

"אוף, את כנראה צודקת, חכי לי למטה אני מתארגנת ובאה" ויתרה לילי והחלה בהתארגנות הבוקר.

לילי כשלה במדרגות, היא הייתה כל כך מדוכאת שנראה ששכחה ללכת. במדרגה השלישית היא מעדה והחליקה, היא הייתה באוויר קרובה כל כך לנפילה אבל..-

"וואו לילי את צריכה להיזהר יותר, יכלת לנחות בצורה כואבת למדי" אמר ג´יימס פוטר, תופס את לילי בידיו ומונע את נפילתה.

"הו, ג´יימס, תודה" אמרה לילי ביובש אך היא הרגישה כיצד היא מסמיקה מבפנים. היא דילגה מבין זרועותיו של ג´יימס ויצאה מחדר המועדון כשמרגי המודאגת בעקבותיה.

"מה זה היה אמור להיות? ´הו, תודה ג´יימס, אתה בכלל לא הצלת הרגע את חיי, ג´יימס´" הקניטה מרגי את לילי על תגובתה המשונה.

אבל לילי לא הגיבה על זה. "תגידי מה באמת קורה בניכם? אתמול כשחזרתם מהסיור ראיתי שנשפכת עליו במידה כזו שהוא העלה אותך לחדר. יש לך מושג איך הוא עשה את זה, דרך אגב?" הטילה עליה מרגי.

"מרגי, את חופרת. הוא קונדסאי ברור שהוא יכול להגיע אלינו למגורים. לא קורה בינינו שום דבר, ואתמול בלילה היה רק בגלל שהרגשתי נבגדת ומתוסכלת, ואני עדיין מרגישה ככה ואת והעלבונות שלך לא מעודדים אותי". אמרה לילי, מוציאה על חברתה את כל כעסה.

"כן, סליחה על זה.." אמרה מרגי ועם דבריה שיערה השתנה לירוק זוהר.

"השיער שלך ירוק, את נעלבת ממני. אני כל כך מצטערת אני מוציאה עצבים על בני האדם הלא נכונים. קודם ג´יימס ועכשיו את! למה הוא עשה לי את זה מרגי? אני לא הייתי מספיק טובה בשבילו? סתם רייבנקלואי מפגר!מי הוא שייגרום לי להעליב את החברה הכי טובה שלי!" אמרה לילי.

"לילי, את חייבת להרגיע, הכל טוב? זה השבוע? את חייבת לרסן את ההורמונים שלך! את מאוד מדאיגה כך" גיחכה מרגי.

שתיהן נכנסו לאולם הגדול והתיישבו בשולחן של גריפינדור, מצפות ליום הראשון שלהן כתלמידות שנה שישית.

יצא פרק קצרצר שהתחיל מעניין ונגמר עלוב לדעתי, אבל חדשות טובות! חזרתי לכתוב. עברה עליי תקופה עמוסה מאוד ואני ממש שמחה שיכולתי לפרסם פרק חדש סוף כל סוף! בפרק זה הצטרפו אלינו שתי דמויות חדשות: לילי ומרגי. וקיבלנו זווית חדשה על אוליב ופיטר. אשמח לתגובות עם הערות, הארות, דתכם על הפרק וכל מה שעולה לכם בראש! 

הפרק הקודם		הפרק הבא