ימים של חשכה

תודה על התגובות לפרק הקודם ^^

קראתי לפאנפיק "ימים של חשכה" כדי לסמן קשר לפאנפיק הקודם אבל גם התקדמות מסוימת. כלומר רגעים = ימים ואם יהיה פאנפיק נוסף יקראו לו שנים של... או משהו כזה. בכל זאת אני מתכננת שהפאנפיק הזה יהיה בוגר וקצת מורכב יותר מהקודם, למרות שאני כותבת אותו באותו סגנון ואותו פורמט.

קריאה מהנה (: כמו תמיד אני מצפה בקוצר רוח לתגובות (:

פרק 6

נשמות מעונות

בסופו של מעבר צר מאד, דמוי צינוק, הם הגיעו אל דלת אבן. הדלת נפתחה לכבוד חמשת הקוסמים כאילו ציפתה לבואם. הם עברו דרכה והיא נסגרה אחריהם, הופכת לקיר אבן מקושט שטיח קיר מתפורר.

כעת הם היו באחד ממסדרונות הטירה. אבל מי שהכיר את הטירה היטב ידע שהם לא ממש נמצאים בתוכה, כי לא היו דיוקנאות על הקירות או חליפות שריון או פסלים; כל הלפידים היו כבויים והחלונות היו מואפלים בשכבה כבדה של אבק וקורי עכביש.

"בסדר, הגענו לאגף המערבי," לילי סיכמה את מסעם עד כה. "מה עכשיו? איך מוצאים את מולודוב?"

"פשוט מאד, אחות קטנה." ג'יימס פרש את מפת הקונדסאים בשביעות רצון והתחיל לעיין בה מקרוב לאור שרביטו, עניו סורקות את החדרים והמסדרונות. לאחר כמה רגעים מתוחים פניו התבהרו והוא הצביע על נקודה. "הינה!"

נוצרה מהומה קטנה כשכולם רכנו בניסיון לראות את הממצא. אלבוס ראה אותו מעבר לכתפו של אחיו, נקודה שחורה שנעה בחוסר נחת בגלריה ארוכה בקצה האגף: 'איוון מולודוב'.

"זה הולך להיות קל יותר משחשבתי," ג'יימס אמר בשביעות רצון. עניו של אלבוס טיילו לכיוון סקורפיוס והוא גילה חוסר שלווה על פניו הבהירות.

הוא ניסה לתפוס את מבטו, לתת לו חיוך שיפיג את מתיחותו הלא ברורה, אבל העניים האפורות חלפו על פניו כאילו לא באמת היה שם בעודן סוקרות את הקירות העתיקים כאילו בחיפוש אחר סימנים לנוכחותה של ישות מוזרה. אלבוס אחז בידו בסתר והוא נבהל מעט.

"אתה בסדר?" הוא שאל בקול שקט, כדי לא למשוך את תשומת ליבם של שלושת חברי הקבוצה האחרים.

"כן," סקורפיוס השיב. אלבוס הבין מייד שמשהו לא בסדר. הם היו נאהבים מזה שבע שנים וחברים עוד מלפני כן – אלבוס הכיר את סקורפיוס כפי שהוא הכיר את עצמו. לכן הוא ידע מתי הוא משקר, ומתי הוא מפחד. כרגע שני הדברים היו נכונים.

הוא חיזק את אחיזתו בידו הבהירה והחיננית של סקורפיוס, אך הוא עדיין לא חשף את הסיבה לאי נוחותו.

"קלי קלות," ג'יימס אמר בשביעות רצון של צייד שכיתר את טרפו, צופה בנקודה של מולודוב מתרוצצת על המפה באי שקט.

הוא חושב שזה הולך להיות קל, אלבוס הבין. אך לעומתו אחותם לא נפלה בפח.

"המקום הזה עושה לי צמרמורת," היא אמרה, ענייה סורקות את המשך המסדרון החשוך. "אני מרגישה כאילו מישהו מסתכל עלינו..."

"גם אני," סקורפיוס לחש לצידו של אלבוס. הגרוגרת שלו נעה כשהוא בלע את רוקו.

"אלה רק הצללים, לילס," ג'יימס אמר בטון מרגיע, כאילו אחותו עדיין הייתה ילדה בת 13 במשימה השלישית.

כל אדם אחר היה מתרגז לנוכח היחס, אבל לילי שמרה על קור רוח.

"אלה לא הצללים," היא אמרה בקרירות מוזרה ולא הרחיבה.

הם התחילו ללכת בשתיקה, ג'יימס מעיין במפה ומוביל.

למרות שהאגף המערבי הופשט מכל החפצים שבו הוא עדיין נשא סימני פאר מהזמנים העתיקים: הרצפה הייתה שיש ירוק עשיר, וקשתות מרשימות מאבן צחה מסותתת קיבלו את פניהם בכל מסדרון ודלת, מציגים את דמויותיהם של בנות ים וחדי קרן. לילי התאמצה להסתכל מבעד לשכבות האבק שעל החלונות והסבה את תשומת ליבו של אלבוס אל חצרות פנימיות וחממות שהם מעולם לא ראו בהוגוורטס, מלאות מזרקות מפוסלות וצמחים שגדלו פרא במהלך השנים.

"זה בדיוק כמו בסיפורים," היא אמרה לו בעוד עיניה הגדולות בולעות את עיטורי המבנה העתיק. "האגף העתיק ביותר, מקום משכנם של המייסדים..."

אלבוס חייך אליה ברכות מאחורי גבה. אחותו מאז ומתמיד אהבה סיפורים על ימים עברו, ובמיוחד על מייסדי הוגוורטס. במהלך שבע השנים האחרונות הוא כמעט התפתה פעמים רבות לספר לה על החיזיון שראה במשימה השלישית בכוכים הישנים, מקום קבורתם הסודי של שלוש מתוך ארבעת המייסדים. אך בכל פעם התחרט ברגע האחרון. החוויה שעבר באותו הלילה נותרה טבועה בו כמו חלום עוצמתי – לעיתים הוא חשד שהזה את מה שראה, ובכל זאת מעולם לא שכח.

הניסוי שערך עם ג'יימס ופסלו של גאוון רק חיזק את מה שידע בתוכו ולא התכוון לחשוף, שיש קשר מסתי עמוק ולא מובן בינו ואחיו לבין מייסדי הוגוורטס.

ג'יימס הלך בראש הקבוצה לצידה של טארה, שניהם ממוקדים במטרה מכדי להתפעל מהמסתורין שסביבם. צל של חיוך חלף על פניו של אלבוס לפני שהוא הספיק להחניק אותו. החיזיון שראה בכוכים הישנים לא כלל רק אותו ואת אחיו, אחרי הכל. גם טארה הייתה שם, עוטה נזכר כסוף וגלימה בצבע כחול עמוק.

רוונה רייבנקלו. סיפור האהבה שלה ושל גודריק גריפינדור היה מפורסם, אבל באף אחת מהגרסאות בה סופר לא תואר שהשניים היו נשואים לאנשים אחרים. אם כי, כן צוין בעקיפין שגריפינדור היה פוץ חסר מוח.

ג'יימס עצר במפתיע וסקורפיוס נתקל בו. הוא מלמל התנצלות נבוכה אבל ג'יימס לא התעניין בכך.

"מה קורה פה?" הוא זרק אל האוויר, מתסכל במפה מקרוב.

"משהו לא בסדר," טארה הצטרפה אליו, מסתכלת גם היא.

אלבוס התקרב אל אחיו. מבט חטוף במפה הבהיר לו שהיא לא מתפקדת כהלכה; כתמים עמומים של דיו התחילו לטשטש את קצות המפה, כאילו טיפות מים טופטפו על הקלף. חלקים מהמפה נבלעו בכתמי הדיו ולא היו ניתנים לקריאה כעת.

"תראו, הוא בורח!" לילי קראה פתאום.

עיני כולם הגיעו מייד אל הגלריה הארוכה; הנקודה שציינה את מולודוב יצאה מהחדר ונעלמה בתוך אחד הכתמים ללא שוב.

ג'יימס ניער את המפה כאילו בכך היה מסוגל לגרום לה לחזור לתפקד.

"חתיכת קלף מטופשת, תעבדי כבר!"

"אמרתי לכם שהקסם פה לא יציב," סקורפיוס אמר בקול קודר ושקט של אדם שהשלים עם גורלו.

אלבוס הסתכל עליו בחדות. לא נראה שאף אחד מהאחרים שמע או בחר להתייחס להצהרה הזו, אבל את אלבוס היא הדאיגה. הוא סקר את פניו של בן זוגו, זה כאילו לא היה מודע למבטו, והוא הבין – סקורפיוס מפחד.

"הוא לא יכול להתרחק הרבה. בואו," ג'יימס האיץ בקבוצה והמשיך ללכת במהירות, כמעט בריצה, מנווט בעזרת שאריות המפה.

טארה ולילי הדביקו אותו ללא קושי, אבל במהרה אלבוס הרגיש שהוא מתחיל להתעייף. סקורפיוס דידה אחריו במאמץ, אוחז בתיק הציוד הרפואי הכבד שלו צמוד לגופו הרזה ולחיו החיוורות סמוקות ממאמץ. אלבוס הסתכל לעברו לוודא שהוא מחזיק מעמד, ואז משהו מוזר התרחש.

זה הרגיש כמו משב רוח, רק שהחלל היה סגור לחלוטין ודבר לא באמת נע בו; דלת אלון עצומה אליה החבורה התקרבה במהירות נטרקה בכבדות ברעם מהדהד, מנעולי הפלדה ששריינו אותה ננעלו מעצמם בקול חריקה, והאורות שבקצות שרביטיהם כבו כמו נרות ברוח.

ואז נשמע מלמול. לא היה צורך לוודא שהוא אמיתי – כולם שמעו אותו. אך המילים שהקול המוזר אמר לא היו ברורות, נבלעות בנהמה כאובה שעלתה מהקירות כמו גניחת גסיסה. השערות הדקות שנפלו על מצחו של סקורפיוס התבדרו במשב אוויר קר, חסר צורה או כיוון. החלל הפך אפל ושקט מאד כשהקול דמם. ג'יימס היה הראשון להתעשת, מחזיר את האור ללא קושי וסוקר את מצבם במפה.

"יש דרך אחרת," הוא דיווח בקור רוח לאחר כמה רגעים, האור היחיד מאיר את פניו מלמטה וגורם לו להיראות כמו נער שובב המתכן קונדס ולא כמו אדם בוגר ומחושב.

"צריך לעצור ולחשוב. ברור שמישהו מנסה לכוון אותנו בדרך מסוימת," טארה אמרה את המחשבה שחלפה בראשו של אלבוס.

"מי? מולודוב?" לילי שאלה, עיניה הכהות סורקות את האפלה. לא בפחד, אלא בריכוז, כאילו היא הייתה מסוגלת לראות משהו שהם לא.

לאף אחד לא הייתה תשובה עבורה. סקורפיוס נראה כאילו הוא רוצה לומר משהו אבל הוא עוצר את עצמו.

"יש לנו ברירה אלא להמשיך?" ג'יימס סיכם. בינו לבין עצמו אלבוס הסכים איתו שאין להם ברירה. וכך, בשתיקה, הם המשיכו בדרכם.

הפעם הם הלכו לאט יותר, זהירים יותר, מעט לא בטוחים. האפלה הפכה כבדה יותר, כאילו היום שבחוץ הופך ערב, למרות ששעונו של אלבוס הראה שהשעה עדיין שעת צהריים. הוא וסקורפיוס השתרכו מאחור, עדיין מותשים לאחר הריצה.

"מה הבעיה, סקור?" אלבוס שאל את בן זוגו בקול שלא נישא אל אוזני שלושת האחרים.

"יש לי תחושה לא טובה בקשר לכל זה," סקורפיוס שיתף אותו בקול כבד.

"מולודוב הוא רק אחד, ואנחנו חמש. הוא קוסם טוב, אבל – "

"זה לא זה," סקורפיוס אמר בטון נחרץ. "אני לא יכול להפסיק לתהות למה חסמו את האגף הזה, אל. חייב להיות כאן משהו מאד מסוכן אם עד היום מונעים מאנשים להיכנס אליו..."

"מה אתה יודע?" אלבוס שאל בפשטות, מכיר את סקורפיוס מספיק כדי לדעת שהוא לעולם לא דואג או מפחד בלי סיבה מוצקה והגיונית.

סקורפיוס הסתכל על הרצפה כשדיבר. "לא רציתי להפחיד את אחותך, אבל... המוטציות שדיברתי עליהן קודם באמת מסוכנות."

"זה לא משהו שלא נוכל להתמודד איתו," אלבוס אמר לו בביטחון, בניסיון להרגיע. "בהנחה שיש כאן יצור כזה – "

"הם לא יצורים," סקורפיוס אמר, אגרופו מתהדק סביב לשרביטו. "אלה אנשים שמשהו נוראי קרה להם. גופם לא בהכרח נפגע, אבל נפשם מתעוותת עד שהיא מאבדת צלם אנוש. והקסם שלהם – הוא שונה. לא חזק יותר, אבל... מוזר יותר. אני לא יודע להסביר את זה בדיוק... זה כאילו הם שולטים במציאות סביבם אפילו מבלי להיות מודעים לכך." אלבוס הסתכל על סקורפיוס בבלבול, אבל הוא לא סיפק הסבר. "החוויה שעברו וחשיפתם הממושכת לקסם המעוות בדרך כלל מותירה אותם לא שפויים, וזה הדבר שהופך אותם למסוכנים יותר מכל. אל, מה שקרה לפני רגע והקול הזה שדיבר... לא כל קוסם יכול לעשות משהו כזה. זה לא היה מולודוב. אני בטוח בכך."

"יכולים להיות הרבה הסברים. אסור לך לחשוב על הגרוע מכל," אלבוס אמר לו בקול מרגיע. "אחרי הכל האגף הזה נסגר רק בזמן השיפוצים, ולפני זה דאגו לפנות ממנו את כל הפצועים ואת ההרוגים כדי לתת להם קבורה נאותה."

"אתה שוכח משהו," סקורפיוס אמר בקודרות לא אופיינית. "מי שפינה את הפצועים היה הצד המנצח."

המילים האלה העבירו צמרמורת בגוו של אלבוס. אך הוא לא הספיק להרהר בהן לעומק לפני שקול דיבר מאחוריהם.

"הכל אבוד."

שניהם נבהלו והסתובבו לכיוונו בחדות, אלבוס מכוון את שרביטו בציפייה לראות את מולודוב. אך לא הוא זה שדיבר, אלא דמות זרה עטויה ברדס. זו הייתה ישות חסרת הסבר, שקופה למחצה כמו רוח רפאים אך יציבה אפילו פחות, צורתה הפנימית ערפילית כעשן כחלחל. היו שם שלוש דמויות כאלה, מסתודדות יחדיו במרכז המסדרון. כמו חיזיון המייסדים בו אלבוס חזה לפני שבע שנים בליבן של הדמויות פעם מן אור; אבל הוא היה עמום, לא יציב, כמו נר גווע.

"לא. לא הכל אבוד. הקרב עוד נמשך," דמות אחרת אמרה בקול גברי, מטה את ראשה העטוי ברדס כבד כשם שהיא מקשיבה לקולות רחוקים שנשמעו רק לאוזניה. "האדון עוד ינצח, את תראי."

"האדון אולי ינצח, אבל מה איתנו?" דרשה הדמות השלישית. זה היה גבר צעיר יותר, קולו דק ומפוחד. ניתן היה לראות רק את החלק התחתון של פניו הרזות תחת הברדס; סנטרו רעד ללא שליטה ושפתיו היו פצועות, כשם שנשך אותן בחוזקה. "הם הרגו את רוקווד, וסביר להניח שגם את סילברת'ורן... חשבתי שאף אחד לא יכול לנצח את סליברתו'רן, אבל האיש הזה פשוט קרע אותו לגזרים. היו לו עניים כל כך קרות..." הוא הצטמרר במן יפחה ודמעת בדולח שקופה נשרה תחת הברדס על פני הרפאים. "אנחנו הבאים בתור..."

"לא," הגבר המבוגר יותר קבע נחרצות, אך לא הצליח לשמור על קולו יציב לחלוטין. "לא, הם לא יהרגו אותנו..."

"אתה משלה את עצמך," האישה אמרה לו בנחרצות נוראית, קרה ומלאת פחד. "הם לא טובים יותר מאיתנו, לא משנה מה הם יגידו. הם יעשו הכל כדי להגן על המוגלגים ועל הבוצדמים היקירים שלהם, אבל לשפוך דם קוסמים טהור זה לא חטא מבחינתם. ראית מה מתרחש שם בחוץ. אין מנוס..."

לרגע מזעזע אחד אלבוס ראה את פני השלושה כשהם הרימו את ראשיהם באחת. הבעות של בהלה ואימה הציפו את פניהם החיוורות, שהיו כה מציאותיות שזה היה מפחיד. צרחות נוראיות מילאו את החלל כשאורות רפאים מוזרים, כמו קללות, פגעו בישויות והפכו אותן לעשן.

אלבוס הסתכל לאחור. מבט של שנייה בשלושת באחיו ובטארה הבהיר לו שגם הם שמעו וראו את מה שהוא ראה. אך איש לא הספיק לומר דבר לפני שמשהו קר נסגר בפתאומיות מסביב לרגליו של אלבוס והוא נפל לרצפה בחבטה כואבת במיוחד, צרחות סבל זרות ומרוחקות מקיפות אותו.

הוא לא הספיק להבין מה קורה לו, רק ידע שפתאום קר לו והוא מפחד מאד, סובל סבל בל יתואר. האם כך זה מרגיש למות? ידיעה מוזרה שזה הסוף ננעצה כמו סכין בבטנו לפני שאור סנוור אותו והקור הרפה, יחד עם הכאב הפנימי המוזר והמחשבות הצורבות כרעל.

צווחה נשמעה והוא פקח את עניו, מוצא את עצמו על הרצפה כשסקורפיוס מעליו, שרביטו בידו. בן זוגו עזר לו לקום על רגליו, שרעדו מאד.

הוא לא היה צריך לשאול אותו מה קרה. בדיוק מולו ג'יימס הרחיק מעל לילי רוח רפאים צווחת כמו זו שתקפה אותו. זו הייתה האישה בברדס, שכעת פנייה היו מעוותות בעינוי ושיערה הפרוע הקיף את ראשה כמו ענן סערה. הקללה של ג'יימס גרמה לה להתפוגג לעשן, אבל צווחתה המרוחקת עוד נשמעה, הולכת ומתקרבת כשם שהיא אוגרת כוחות למתקפה נוספת.

"רוצו!" מישהו צעק. אף אחד לא היה צריך לשמוע זאת פעמיים; כל החמישה התחילו לברוח.

הצווחות ליווה אותם לאורך כל מסדרון בו פנו. אחת מרוחות הרפאים התגבשה מול טארה שרצה בראש והיא סילקה אותה בעזרת קללה, מפנה לחבורה דרך בתוך העשן הכחלחל.

הם הגיעו לאולם עם תקרה מקומרת שחלונותיו הגבוהים היו מכוסים ווילונות מתפוררים. נשמתו של אלבוס שרפה את ריאותיו ורגליו היו חלושות מהריצה. הוא הסתכל מעבר לכתפו כשהבין שסקורפיוס כבר לא לצידו ומצא אותו על ברכיו כמה צעדים מאחוריו, לא מסוגל להמשיך לרוץ. מבלי לחשוב פעמיים אלבוס הסתובב ורץ בחזרה אליו.

"אל!" הוא שמע את ג'יימס צועק בזמן שהוא ניסה לשדל את סקורפיוס הסחוט לעמוד על רגליו. לילי וטארה עמדו במפתן הדלת שבקצה השני של האולם וג'יימס קצת אחריהם, שלושתם מתנשפים ומחכים להם.

"אל תחכו! לכו!" אלבוס צעק להם בחוסר אוויר.

ולפתע הוא הבין שהצווחות פסקו. הן כמו נמחקו באותה רוח חסרת צורה שחלפה בחלל בליווי מלמול עמוק ומעונה, מעלים את האורות שבקצות שרביטיהם ומותיר אותם באפלה חנוקה. הדלת שבקצה האולם התחילה להיסגר בחריקה.

טארה משכה את לילי בחוזקה בזמן שג'יימס נתן קפיצה קדימה. הדלת נסגרה וננעלה בבריח ברזל אלים, נועלת את ג'יימס, אלבוס וסקורפיוס מאחוריה.

ג'יימס מייד התחיל לנסות לפרוץ את הדלת העצומה, מכוון אליה לחשים וקללות חסרי תועלת ומכה בה באגרופיו. דבר לא עזר.

"דאנקן..."

ליבו של אלבוס החסיר פעימה למשמע השם שהקול העמוק מלמל מתוך הקירות. זו הייתה המילה הברורה הראשונה שהוא אמר, וגם ג'יימס וסקורפיוס, שנעמד על רגליו, הטו אליו אוזן.

אלבוס בלע את רוקו. דממה כבדה השתררה כעת, רוחות הרפאים וגם הקול המסתורי דוממים.

"מה הוא אמר?" ג'יימס זרק את השאלה לחלל.

"שם. דאנקן," סקורפיוס השיב לו בהתנשפות.

עניו של ג'יימס התמקדו בו וניצוץ של כעס נדלק בהן. היה ברור מה הוא חושב – שבגלל החולשה של סקורפיוס הם נעולים שם, מופרדים מלילי וטארה.

לאלבוס היו טרדות גדולות יותר באותו הרגע. מדוע הקול אמר את השם הזה? לג'יימס וסקורפיוס השם לא אמר דבר, אבל לאלבוס כן. האם זה צירוף מקרים?... לא, הוא לא האמין בצירופי מקרים. הקרב האחרון הותיר חותם אפל ונוראי על האגף המערבי, ושמו של אחד הלוחמים המרכזיים ואדירים ביותר בקרב הזה לא נחרט בו סתם כך. דאנקן בליין...

הוא ידע, ולא היה מופתע מכך, שבליין לא סיפר לו את כל מה שידע על מה שמצפה לו במרדף אחרי מולודוב.

"מה עכשיו?" ג'יימס דרש מהם. הוא ניער את מפת הקונדסאים, זו הייתה מוצפת כתמים ולא הייתה בה כמעט שום תועלת. "אנחנו צריכים למצוא את לילי וטארה. ומה לעזאזל היו הדברים האלה?"

"נשמות מעונות," סקורפיוס השיב לו, מוודא שהציוד הרפואי שלו לא נפגע. "מן רוחות רפאים הכלואות בין העולם הזה לעולם הבא בלי ברירה, נידונות לחוות שוב ושוב את האימה שחווה ברגעיהן האחרונים. הן ידועות בכך שהן אלימות במיוחד, שואפות לגרום לקורבנות שלהן לחוש את הסבל הנורא שהן חשו לפני המוות."

"הם היו אוכלי מוות שנרצחו בקרב האחרון," אלבוס הוסיף בקודרות, חושב על השיחה ששמע. הוא חש שסקורפיוס מסתכל עליו אבל העמיד פנים שהוא לא מבחין בכך. אסור היה להם להניח את הגרוע מכל.

ג'יימס סינן קללה, סוקר את הדלת הנעולה. "נחזור אחורה," הוא קבע בעצבנות. "אין ברירה."

"הן יהיו בסדר," סקורפיוס ניסה לפייס אותו, חש את דאגתו.

ג'יימס הגיב לסימפטיה שלו בבוז. "כדאי שתיכנס לכושר, מאלפוי."

"אל תתחיל, ג'יימס," אלבוס התרה בו בטון רציני. "זה לא הזמן לשטויות שלך."

ג'יימס פתח את פיו להשיב. אלבוס לא היה במצב רוח להתנצח עם אחיו, לכן הוא הפנה לו את גבו והתחיל ללכת לכיוון השני לפני שהוא יספיק לדבר, מאלץ את השניים ללכת בעקבותיו.

"אל, חכה – " הוא שמע את סקורפיוס קורא מאחוריו אבל הוא לא חיכה. לא היה לו זמן לעבודת צוות. הייתה שם תעלומה מוזרה, והוא היה צריך להגיע לשורש שלה אם מי מהם התכוון לצאת משם בריא ושלם.

אבל אולי היה עליו לחכות. ברגע שיצא מהאולם הוא ניצב ללא התרעה מול רוחו של אוכל המוות הצעיר והמפוחד, קרוב כל כך שהוא ראה כל חריץ בשפתיו הדקות והסדוקות.

"היו לו עניים כל כך קרות..." הישות חזרה על המילים בקול רווי פחד, והן חלחלו לתוך עצמותיו של אלבוס, קפואות.

הוא הרים את ידו האוחזת בשרביטו, אבל לא מהר מספיק; הוא מצא את עצמו עטוף בגלימת העשן הקפואה של הרוח מכל עבריו, נחנק על ידי קיפאון נוראי.

כעת הוא ראה את פניו של הנער – הן היו כל מה שהוא הצליח לראות, כל מה שהקיף אותו. עניו היו קרועות בפחד וחרטה, ודמעות בדולח מרות טפטפו על פניו של אלבוס, גורמות לו להרגיש כאילו הוא נמס תחת מגען, הופך גם הוא לעשן חסר צורה, חסר אישיות. האגף המערבי נמחק סביבו, כמו גם קולותיהם המרוחקים של ג'יימס וסקורפיוס והאורות של קללותיהם. זה היה מאוחר מידי.

"עניים כל כך קרות..."

הפרק הקודם		הפרק הבא