דאליאנה מאלפוי

הפרק הזה מוקדש לשירנכהן12(על התגובה הארוכה ביותר שקיבלתי אי פעם:) ) לעורבני לחקיין, שתמיד מגיבה על הפאנפיקים שלי, לפוטרית פוראבר D ; שהגיבה על הפרק הקודם שלי, ול-bambi, שבזכות התגובה אני רושמת את הפרק הזה.

הנאה מרובה!

"איזה מקום ע-נ-קי!"קראו מליה וקארין פה אחד, ומסביבן נשמעו עוד הרבה קריאות התפעלות דומות.
דאליאנה גלגלה את עיניה."הגודל לא קובע." מלמלה. היא כלל לא התפעלה מגודלה של הטירה, אלא מיופיה. הטירה הייתה לדעתה כשל טירת לימוד לנסיכים ונסיכות, ולא בשביל ילדים רגילים.
'בעצם,' היא תקנה את עצמה בליבה,'אני לא רגילה. אמא ואבא אומרים תמיד שטהורי הדם צריכים לשלוט על העולם. אז בעצם, גם אני סוג של נסיכה, לא?' היא לא המשיכה להרהר בדבר בגלל שפרופסור מקונגל החלה לדבר, והיא לא רצתה לפגוע בכבוד של מורה.'נימוסים מעצבנים.' לגלגה לעצמה רגע לפני שפרופסור מקונגל התחילה לדבר.
"ברוכים הבאים להוגוורטס," היא פתחה." סעודת תחילת השנה תתחיל בקרוב,אבל לפי שתתיישבו באולם הגדול, אנחנו נצטרך למיין אתכם לבתים שונים." לאחר מכן היא החלה בנאום מייגע המסביר לכל הבוטים על הוגוורטס, ושם דאליאנה הפסיקה להאזין. רק אז היא שמה לב שהם כבר לא באמצע מסדרון אלא בתוך כיתה ריקה,קטנה, וצפופה.
היא התפעלה. "איך לא שמתי לב שהגענו לכיתה הזאת?' חשבה לעצמה. ' טוב, אולי כי אני ילדה חולמנית.' לעגה לעצמה. בגלל שלא היו לה עוד מחשבות, היא חזרה לבסוף להקשיב לנאום של הפרופסור." אני מקווה שכל אחד ואחד מכם יביא תהילה לבית שאליו השתייך. טקס המיון יתרחש בעוד דקות אחדות לפני כל בית הספר." היא עצרה לרגע, כמתלבטת עם להמשיך, ואז המשיכה בדבריה:" אני מציעה שתנצלו את הזמן הזה כדי להתארגן לקראת הטקס." מבטה נח לרגע על שיערה הפרועה של קארין, ואז היא יצאה מהחדר (במאמץ מסוים, כדי לא למחוץ את הילדים המודאגים עוד לפני המיון). רוני הוציאה מתיק צד קטן שנשאה על כתפה השמאלית מסרק, ומשום מה התנוסס על פניה חיוך זדוני קטן. קארין החווירה."לא,לא,לא." היא מילמלה,אוחזת בשיערה ומגוננת עליו. "אני יודעת לאן את חוטרת." רוני התקרבה קצת על קארין, ומבטה היה עדיין מכוון על שיערה. "אני חושבת שאת מעדיפה סירוק אכזרי על פני פדיחה מול כל בית הספר, אני צודקת?" שאלה. קארין הביטה בה כנכנעת והושיטה לה את שיערה. " תנסי כמה שיותר חלש, אוקיי?" תשובתה של רוני הייתה משיכה חזקה במיוחד בשיערה הבלונדיני-שטני של קארין. "אאוץ'!" זעקה נפלתה מפיה של הקורבן למשיכה. "בקשתי חלש!!!" חיוכה של רוני הוחלף בחיוך של סיפוק, והיא החלה לקלועה צמת שורש בשיערה של קארין."לא בעיה שלי שלא סירקת את השיער שלך כל היום." התגוננה רוני. קארין מילמלה משהו שנשמע כמו:"איזה ילדה בלתי מתחשבת." והתחילה במקהלת "אאוצ'ים" גדולה. בדיוק כשרוני סיימה לאסוף את שיערה של קארין פרופסור מקונגל הגיעה שוב לחדר ואמרה לתלמידים לבוא איתה.
הם הגיעו לאולם הגדול תוך דקה, ונעמדו בטור. מקונגל הביאה שרפרף עץ בעל 3 רגלים והניחה עליו מצנפת מיושנת וקרועה. כמה רגעים אחרי כן, כשדאליאנה הייתה בטוחה כבר שלא יקרה כלום, המצנפת פצחה בשירה עליזה וצווחנית. אבל דאליאנה הקשיבה לשירת המצנפת בחצי אוזן, ומבטה היה ממוקד בדראקו. בהתחלה הוא לא שם לב לכך, אבל באמצע שירתה של המצנפת הקסומה הוא הפנה את מבטו ופגש במבטה המודאג של אחותו. הוא שלח לעברה חיוך מרגיע וסימן לה 'הכל יהיה בסדר' באגודלים כלפי מעלה. כשהמצנפת סיימה לשיר, דראקו קרץ לדאליאנה קריצת עידוד והפנה את מבטו לפרופסור מקגונגל. הפרופסורית הוציאה מגילת קלף ארוכה מהכיס הפנימי שבגלימתה והסבירה לילדים המפוחדים איך מתמיינים לבתים. היא פתחה בסוף דבריה את המגילה והחלה להקריא: "אביסרא, רייצ'ל!" ילדה רזה וגבוהה בעלת שיער חום בהיר, משקפיים גדולות ויפיפיות ועיניים שחורות פסעה בהיסוס לעבר המצנפת. היא לא הספיקה להתיישב על השרפרף כשהמצנפת צעקה בקולה הצווחני:"גריפינדור!". רייצ'ל חייכה חיוך מרוצה ורצה לעבר השולחן השני משמאל, אשר הריע לה במחיאות כפיים סוערות. דאליאנה הסתכלה עליה בקנאה.

'היא כל-כך שמחה על כך שהיא התקבלה לגריפינדור,' חשבה בליבה,' אולי גם אני צריכה?' היא הדפה את המחשבה הזאת לפינה מרוחקת בראשה.' אני בת למשפחת מאלפוי,' הזכירה לעצמה,' והבית של כל המאלפויים הוא סלית'רין, לא גריפינדור!' אבל למרות המחשבה המנחמת לכאורה הזאת, היא עדיין חשה צביטה בליבה. אחרי רייצ'ל היו עוד כמה ילדים שהתמיינו להפאלפף ולרייבנקלו, ואפילו עוד אחת בגריפינדור, אבל רק אחת הצטרפה לסלית'רין-ג'יין.

"לור, מישל!" קראה פרופסור מקגונגל. ילדה נמוכה, בהירת עור ובעלת שיער חום מתולתל ומשקפיים אדומות מלבניות פסעה לעבר המצנפת בצעדים מלאי בטחון וגאווה. המצנפת לא הספיקה לגעת השיערה וכבר זעקה בקריאה המשייכת את מישל לבית סלית'רין.

מישל חייכה חיוך מאושר ורצה לבית סלית'רין המריע בתרועות שמחה.' אולי בית סלית'רין לא כל- כך נורא.' חשבה לעצמה, אבל היא ידעה עמוק בליבה שזה לא נכון. "מאלפוי, דאליאנה!" קראה מנרווה בקול חלוש מעט. דאליאנה יצאה מהטור בצעד חושש והתקדמה לעבר פרופסור מקגונגל. היא התיישבה על השרפרף החמים והפרופסורית הניחה את המצנפת על ראשה. 'את ממש מתאימה לגריפינדור, אבל לפי מה שאני רואה את רוצה דווקא את סלית'רין, אני צודקת בהשארתי?' דאליאנה חשבה על כך מעט. היא לא הייתה בטוחה כלל וכלל כי היא רוצה ללמוד את 7 שנות לימודיה הבאות בבית המסויים הזה, אבל היא פחדה מתגובת הוריה, וחברותיה, ואחיה. בעיקר אחיה. היא לא ידעה איך היא תשרוד משהו מבלי לשוחח איתו. היא נשמה נשימה עמוקה וענתה במחשבותיה תשובה חיובית.' את בחרת בדרך זו,' הזהירה המצנפת, 'אני אישית מציעה לך מכל הלב בגריפינדור. אבל אם את רוצה,' את המילה האחרונה היא צעקה בכל גרונה (אם יש לה אחד כזה): "סלית'רין!" דאליאנה חייכה חיוך מאושר, אבל עמוק בליבה היא ידעה כי הוא מזוייף. היא רצה לעבר השולחן השמאלי ביותר, השולחן בו כל שושלת מאלפוי ישבה בו, פיטפטה בו ואכלה בו בגאווה הראויה לה, ודווקא את הגאווה הזאת היא לא קיבלה.

הפרק הקודם		הפרק הבא