כוכב השחר

תודה על התגובות לפרק הקודם (:

פרק 5

צינית ונוצת עוף חול

בן התעורר במיטת שדה צרה, אוחז במסגרת הברזל כדי להזכיר לעצמו היכן הוא נמצא – אוחז בה כאילו היה אוחז במציאות שבערות, משתוקק להשאיר את חלום הבלהות חסר הצורה ממנו התעורר מאחור.

הוא הזדקף, דוחף מעליו את הסדין ומסיט קצוות שיער שנדבקו לפניו המיוזעות. אז הוא ישב במיטה זמן ארוך ואפשר לחדר המוכר למחצה להתגבש סביבו; קירות העץ, התקרה המשופעת, החלון הצר שנשאר פתוח במשך הלילה, וכעת הכניס פנימה זרם של אור שמש מאובק. בחוץ נשמעו ציוץ הציפורים המקומיות וקולות העולם החי מסביב לבית הכפרי.

לבסוף בן קם מהמיטה, תחושת קורות העץ החשופות תחת רגליו היחפות זרה לו, ומייד ירד על זרועותיו כדי לעשות שכיבות שמיכה. עצמותיו גנחו ושריריו התנגדו לפעילות – השהות באזקבן כאילו גרמה לו להזדקן בעשר שנים – אבל הוא המשיך לאמץ אותם, מזרים את דמו שכאילו קפא במהלך הלילה.

הוא לא הבין למה הוא עדיין מרגיש שהוא כלוא באזקבן למרות שהיה חופשי כבר כמעט שבועיים. למה הוא לא סבל מסיוטים על סוהרסנים וקירות אבן חשוכים, ובכל זאת הוא התעורר בכל בוקר בתחושת מחנק בלתי נסבלת, כאילו הוא עדיין בתא הצר ושחור.

אולי זה נבע מתחושה שכל החוויה שלו שם הייתה רק חלום רע מאד. אולי בגלל שלא היה שם יום ולא לילה, והוא היה לחלוטין לבדו, כל הימים הנוראיים שחווה שם התאחדו ליום אחד מחריד אותו פשוט רצה להשאיר מאחור.

זיעה ניגרה על מצחו והצטברה על גבו החשוף, הכאב בשריריו מרגיש כמו ברכה. הוא כבר לא ידע מה לחשוב על מצבו. הוא הרגיש שהוא מתחיל לשכוח את אזקבן, ובו בזמן לא יכול היה למחות את הסימן שהותירה בו – את הצלקת האדומה והכואבת הזו בנפשו, שכנראה לעולם לא באמת תחלים. איך אפשר להחלים מעינוי כזה? זה היה מדהים שהוא עצמו עדיין חי ונושם. הרי לפני שבועיים הוא עדיין השתוקק בכל מעודו למות.

הוא קם על רגליו, חש הקלה מיידית בזרועותיו, וניגש אל הכיור שבפינת עליית הגג. הוא שטף את ראשו תחת הזרם וכשהזדקף ניבטה אליו מהמראה דמותו של גבר צעיר שמבט רדוף בוער בעניו הירוקות, השקועות עדיין. היה לו מראה של אדם שירד הרבה במשקל בזמן קצר מאד, לחיו מעט שקועות ושרירי זרועותיו וחזהו מדוללים ומתוחים על גפיו. מים נטפו משיערו החום המוארך ומתוך זקנו הקצר, זולגים על צווארו ובמורד חזהו וגבו. שרשרת זהב ישנה עם תליון עגול נצצה סביב צווארו באור הבוקר. הוא לא זיהה את עצמו.

בהחלטה של אותו הרגע הוא חיטט בארון שתחת הכיור ומצא מספריים. מבלי להסס הוא התחיל לקצוץ את שיערו, זה נפל על הרצפה והכיור בתלתלים רטובים. רק כשהוא היה קצר על גבול הקצוץ הוא עזב אותו במנוחה וגילח את פניו, כמעט בתוקפנות, מותיר אחריו מספר חתכים קטנים.

כשסיים הוא עצר להתפעל מעבודת כפיו. כן, הוא כבר נראה הרבה יותר כמו עצמו, כאילו הוא השיל מעליו שכבה עבה וכבדה של כאב שהצטברה עליו במהלך המאסר. הוא נשם עמוק וניסה לחייך אל דמותו שבמראה, אבל החיוך היה מאולץ, לא נוגע בעניו.

הוא לבש בגדי התעלמות ויצא מחדרו הקטן, יורד במדרגות העץ התלולות והצרות שירדו מעליית הגג של בית החווה. הבית היה שקט, כפי שהיה כמעט תמיד. שקט כזה שלרוב אפף אנשים שהיו בעיצומו של שיקום לאחר חוויה קשה. הבית עצמו היה מושלם למטרה; הוא היה בנוי כולו עץ, תמיד היה חמים, והכיל בתוכו את כל המותרות הפשוטות של בית. היו אנשים עבורם אח מבוערת, מיטה רכה ואוכל טוב לא היו דברים מובנים מאליהם.

החדרים שבקומה העליונה היו ריקים, אבל בן שמע בברור את אחת מהבנות הצעירות שבבית מדברת במטבח. לכן הוא השתדל להיות שקט במיוחד בזמן שירד אל קומת הקרקע וחלף על פני דלת המטבח הפתוחה. בפנים הוא הבחין בנערה מתעסקת במשהו מול הכיריים כשגבה אליו, למרבה ההקלה. האדם השני שבחדר ישב כשפניו פונות אל הדלת, אבל הוא לא היה מסוגל לראות את בן, כי עניו המצהיבות מזקנה היו עיוורות.

שמו היה קינגסלי שקלבולט, ובית החווה הכפרי הזה היה בבעלות משפחתו; הם ברחו אליו על מנת לחמוק מעיניהם של המוגלגים. הוא היה קשיש כהה עור ושפוף מרוב זקנה, שאיבד את ראייתו כשעונה על ידי חסרי הקסם שפשטו על ביתו שבהוגסמיד לפני חודשים רבים. העובדה ששרד את כל מה שעשו לו ואת המאסר הממושך בכלאם הייתה מעוררת הערצה, בהתחשב בגילו המופלג.

היכרות רשמית כבר נערכה בין השניים, אבל בן נמנע מחברתו של הקשיש. למעשה, הוא נמנע מחברתם של כל בני הבית מלבד אחד. אבל המקרה שלו היה יוצא דופן, כי למרות שהאיש העיוור פגש אותו רק לפני שבועיים, בן הכיר את בעל הבית לפני כן. הוא צפה בו בזיכרון ישן מאד שהיה שייך לסבו, הארי פוטר.

אבל הוא לא יכול היה לומר לו זאת. מה היה הטעם, בעצם? הוא בטח בכלל לא זכר את היום ממנו הגיע הזיכרון הזה. בן בעצמו כבר לא זכר את הפרטים המדויקים של האירוע. הוא העדיף פשוט להימנע מחברתו של האיש הזקן.

עניו הכהות והעיוורות של שקלבולט התמקדו בדלת לפתע, כאילו הוא חש בנוכחותו של בן. הוא ידע שזה הזמן להסתלק ויצא בשקט דרך הדלת הקדמית.

זה היה יום בהיר וקריר. בן התחיל לצעוד בשביל הכבוש שנמתח מהדלת. רק כשעבר את הגדר שתחמה את שטחו העצום של הבית ועלה על שביל האפר שהוביל אל הנהר פתח בריצה קלה. בהתחלה רגליו הרגישו כבדות ונשימתו קטועה, אך לאחר מספר דקות גופו התרגל אל הפעילות שהוא כפה עליו, מתחיל להיזכר כיצד הוא צריך לפעול.

הוא חלף על פני שדות חיטה זרועים שהתפרשו סביבו בטלאים חומים, ואז בשוליה של חורשה קטנה שהתמתחה לכיוון הגבעות שבאופק. אבל הוא לא נכנס לתוכה, אלא פנה אל השביל שירד בין שיחי נחל ועשבים גבוהים לכיוון המקום ממנו הגיע פכפוך המים. במהרה השביל הפך לבוצי ונשימתו של בן צרבה את ריאותיו, אז הוא האט להליכה וכך עשה את שארית הדרך עד שפת הנהר, מאפשר לרוח הקרה שעלתה מהמים לצנן את הזיעה שעל גופו.

על שפת המים הגועשים עמד ספסל בודד עשוי עץ שצבעו הלבן התקלף מעליו. זה בכלל לא היה צירוף מקרים שבן לא היה היחיד שחשב לבקר במקום הזה באותו הבוקר; הוא ודודו היו נפגשים שם כמעט בכל יום.

הוא חצה את הגדה הסלעית והתיישב בקצה הפנוי של הספסל, חש הקלה מיידית ברגליו. אלבוס לא הרים את עניו מהספר שקרא, אפילו לא בשביל לברך את בן בברכת בוקר טוב. הוא לבש חולצה שהייתה מכופתרת עד הכפתור האחרון ושרווליה מורדים, כל זה על מנת להסתיר את הסימנים הכחולים המסתוריים שעל זרועותיו וצווארו.

בן החליט לא להפריע לדודו בקריאתו. לאחר זמן מה אלבוס סימן את העמוד אותו קרא, סגר את הספר ופנה אל בן.

"ובכן?" הוא ביקש לדעת, סוקר את הופעתו החדשה של אחיינו ואת פניו המיוזעות.

"אני עדיין צריך לשפר את הכושר שלי," בן השיב בקול ניחר.

"אני רואה שהחלטת לאמץ את המראה שלי. זה מחמיא לי," אלבוס אמר, מעביר את ידו בשיערו הקצר במן שעשוע, הוורידים הכחולים שבלטו בגב ידו מודגשים בצורה חדה באור הבוקר.

בן פלט גיחוך מאולץ, יודע שזו הייתה בדיחה בנוסח אלבוס.

מסתכל עליו כעת, הוא הבין שברגע זה הם בוודאי נראים דומים מאד. כשבן חי אצלו בשנה שעברה זה היה פחות ברור, כי השיער של בן היה ארוך יותר ולאלבוס היה זקן. אבל כעת היה אפשר להתבלבל ולחשוב שהם אב ובן.

"כושר, תספורת – בקרוב גם תתחיל לדבר עם אנשים," אלבוס לעג לבן בעדינות, ובתנועת אצבע פשוטה גרם לחלוק אבן להתעופף ממקומו ולקפץ על פני המים הזורמים.

"זה פשוט לא מתאים לי עכשיו," בן התעקש, משתדל לא להישמע מתגונן כפי שהרגיש.

"אני יודע," אלבוס השיב בטון שהיה קליל בצורה כמעט מעליבה, אבל בן קלט את קמצוץ הסימפטיה שבו. "באמת שאני כן מבין."

הם שתקו זמן ממושך. בן ידע שגם אלבוס, כמוהו, לא רוצה לדבר על מה שעבר בחודשים האחרונים. בן עסק זמן רב בניסיון להשוות את מה שעבר עליו למה שעבר על דודו. אבל זה היה קשה, כי הוא לא באמת ידע מה המוגלגים עשו לאלבוס אחרי שלכדו אותו, ואיך הוא הפך למה שהוא עכשיו – איך הוא הפך להיות קוסם חזק כל כך. והוא גם לא התכוון לשאול אותו, כי זה אמר שגם הוא יהיה חייב להסגיר פרטים מהסיפור שלו, ולזה הוא עדיין לא היה מוכן. הוא עדיין לא היה מוכן לחשוב על האנשים שעזב בצד השני של חיו.

"מה עכשיו?" הוא העלה את השאלה הרת הגורל אל האוויר.

הוא ידע שאלבוס מבין למה הוא מתכוון, ולמרות זאת הוא התחיל להגיד, "אני מניח שנחזור לאכול ארוחת בוקר, ואז – "

"לא, אני מתכוון... מה אנחנו הולכים לעשות עכשיו, כשאנחנו חופשיים?"

אלבוס נראה כשוקל האם להתחמק מהשאלה או לא. עניו סרקו את הענפים שנמתחו מעל המים כאילו הכילו בתוכם תשובה לאיזו שאלה חשובה. פתאום בבן עלתה התהייה כמה עמוק השינוי שחל בדודו. האם הוא מסוגל לראות בדברים פשוטים כמו ענפים דקיקים מנוקדים עלי שלכת חומים צדדים נסתרים שבן לא היה מסוגל לראות?

"יש לי כמה רעיונות כלליים," אלבוס השיב בקלילות, למרות שבן היה בטוח שמדובר בהרבה יותר מרעיונות כלליים. אלבוס היה רב אמן בתכנון תוכניות. "יש לי לא מעט עבודה, עכשיו כשאני חושב על זה."

הוא קם על רגליו פתאום, כאילו תכנן להתחיל לעבוד ברגע זה ממש, והתחיל לעשות את דרכו בין הסלעים וערמות העלים הנבולים שעל האדמה בחזרה לכיוון הבית.

בן מיהר אחריו. "מה איתי?"

"מה בנוגע אליך?"

"אני רוצה לעזור לך."

אלבוס הציץ אליו מעבר לכתפו ואז הסתכל קדימה כדי שבן לא יוכל לראות את הבעת פניו.

"אתה לא מדבר, אתה בקושי אוכל, ומאז שהגעת לכאן אתה לא מוכן להחזיק שרביט. איך, בדיוק, אתה מציע לעזור לי? אני לא צריך מזכירה, למקרה שתהית – "

בן עקף אותו והתייצב מולו, חוסם את דרכו.

"אל תלעג לי." הקול בקע מגרונו בצורת נהמה, עולה כמו עשן שחור משריפה של זעם בוער שנדלקה בתוכו ללא הסבר. "שלא תעז ללעוג לי."

דודו הסתכל מעלה אליו במבט שהבהיר שהוא לא מפחיד אותו, אבל לאחר רגע השפיל את עניו. "אני מתנצל," הוא אמר בכנות ועקף את בן. "לא התכוונתי לפגוע בך."

הזעם של בן התקרר באותה מהירות כמו שנדלק, כל כך מהר שהוא כבר לא הבין מדוע התרגז כל כך, והוא הלך בעקבות דודו. בעבר הוא ואלבוס תמיד החליפו עקיצות ועלבונות, אז למה עכשיו כל כך העליב אותו כשאלבוס העלה את נושא השימוש בשרביט?

השרביט שלו, זה שקיבל מאימו במתנה ביום בו נפרד ממנה, נח במגירה של שידת הלילה שליד מיטתו. הוא הניח אותו שם ביום בו אלבוס הביא אותו לבית הזה, דקות ספורות לאחר שאותו האיש הניח אותו בחזרה בכף ידו – רק אלוהים יודע איך הצליח למצוא אותו – ומאז בן לא הסתכל בו. ברגעים הספורים בהם השרביט היה בידו הוא גרם לו להרגיש מוזר, עצבני, כאילו זרמי חשמל לא נעימים מטפסים על עצמותיו. זו הייתה תחושה כמו זו שחש אדם מבוגר שמנסה לשבת על כיסא שמיועד לילדים; תחושה חריפה של חוסר התאמה.

הם חזרו לבית בשתיקה. ענני גשם התחילו להופיע בשמיים, מסתירים את השמש ומביאים איתם רוח קרירה.

באמצע הדרך הם נתקלו ברכב מוגלגי משפחתי שהתגלגל במהירות נמוכה על פני השביל הבוצי. ליבו של בן החסיר פעימה אבל הוא הקפיד לשמור על הופעה רגועה. הוא ודודו זזו לצד הדרך כדי לאפשר לרכב לעבור. הזוג המבוגר שישב במושב הקדמי הנהן אליהם בברכה ואלבוס הנהן בחזרה, מקפיד בחטף ששרוולי חולצתו מכסים כמה שיותר מידיו. ואז הרכב חלף, בעליו לא חושדים שבזה הרגע חלפו על פני שני קוסמים שבורחים מהחוק – מנודים גם מעולמם של המוגלגים וגם מעולם הקוסמים.

עד שהגיעו לבית התחיל לרדת גשם. הם הספיקו להיכנס רגע לפני שממש התחילו להירטב, אלבוס מגונן על הספר מתחת לסוודר שלו. בפנים חיכתה להם ארוחת בוקר חמה שהכינה הנכדה של שקלבולט, נערה כהת עור וביישנית בת 18 שאת שמה בן לא זכר.

הוא ישב ליד השולחן, משחק באוכל שלו בעוד אלבוס משוחח עם שקלבולט בנועם. מחשבתו נדדה הרבה לאחרונה, לא מצליחה להתמקד בדבר אחד זמן ממושך.

עניו שוטטו על פני השולחן ונפלו על עיתון הבוקר. הוא לקח אותו ופרש אותו מולו, מקווה למצוא רמזים לגבי המקומות בהם משרד הקסמים חושב לחפש אחריו. אלבוס הבטיח לו שהם לעולם לא ימצאו אותו בבית הזה, אבל הוא העדיף שלא להסתכן, במיוחד אם זה אמר לסכן גם את המשפחה שחיה בבית ואירחה אותו ואת דודו ברצון, כאות תודה על שאלבוס הציל את סבם והשיב אותו הביתה.

אבל בעיתון לא היה שום אזכור לשמו, סימן שלא הייתה שום התפתחות בפרשה. מבטו נפל על כתבה קטנה שסיפרה שבאקדמיית ווינטרהול למקצועות הקסם הוקמה וועדה שמתכוונת לנסות למצוא תשובה לנשק חסר ההסבר של המוגלגים, אבל הוא לא התעמק בה והעביר עמוד במהירות. הוא לא רצה לחשוב על המקום המפואר והקר הזה, ועל הזיכרונות שהעלה בו.

בעמוד שאחרי הייתה כתבה אחרת, קטנה ומבולבלת למדי, שדיווחה שבכל רחבי הארץ קוסמים שנעלמו לפני חודשים רבים חוזרים ומופיעים. הכתבה הייתה לחלוטין דלה מפרטים מלבד ציטוט בודד מפי אחד מאותם האנשים, שסיפר לקרוב משפחתו שסיפר לכתב שהוא שוחרר לחופשי על ידי קוסם שעתיד להציל את גזע הקוסמים, ולדבריו, "הקסם תמיד יגבר". המילים האלה העבירו צמרמורת בגוו של בן.

הוא הראה את הכתבה לאלבוס, זה קרא אותה בזריזות ופלט גיחוך.

"לחברים שלנו יש דמיון מאד מפותח," הוא סיפר לשקלבולט, שלא היה מסוגל לקרוא את הכתבה. "אבל צדקת כשאמרת שהם לא יפנו אל משרד הקסמים. הם כבר לא בוטחים בו."

"למה הוא חושב שאתה עומד להציל את כולם?" בן שאל אותו.

"כמו שאמרתי, יש אנשים עם דמיון מפותח מאד," אלבוס אמר, חוזר אל ארוחת הבוקר שלו, ובן חש שהוא מסלף את המציאות בכוונת תחילה. לא בפעם הראשונה בימים האחרונים הוא תהה מה התוכנית של אלבוס. הרי לא ייתכן שהוא עומד לשבת פה בחיבוק ידיים עד שהכל פשוט ייגמר. זה לא התאים לו.

היום חלף על בן בשלווה. הוא העסיק את עצמו בעבודות בית שונות כדי להסיח את דעתו ממחשבות ולגמול לדיירי הבית שסיכנו את עצמם על מנת להעניק לו קורת גג. הרי לא היה לו מקום אחר לפנות אליו. לא באמת. כל הגשרים שלו נשרפו ביום בו הועמד לדין. הוא לא יכול היה לחזור למשפחתו ולסכן אותם... ובמקום מסוים, הוא בכלל לא רצה לחזור.

אחרי הצהריים פעמון הדלת צלצל. בן, שישב בטרקלין עם אלבוס ושקלבולט, נלחץ.

"זה בסדר," אלבוס הבטיח לו ממקומו ליד החלון הגשום. "אלה חברים."

הנכדה של שקלבולט הכניסה לטרקלין שלושה גברים בין הגילאים שלושים לארבעים. שלושתם היו לבושים בגדים פשוטים וישנים שנראו כמו פריטים שנתרמו להם, ושלושתם בירכו את אלבוס בחום ונתנו בו מבטים של הערצה ברורה. הוא לחץ את ידיהם והבליג על המבטים, אבל בן שם לב שהוא בהחלט מודע לקיומם, ואפילו מרוצה מהם.

בן ניצל את ההזדמנות שדעת כולם הייתה מוסחת כדי לעזוב את החדר. שלושת הגברים מילאו את הטרקלין בקולותיהם העמוקים והחזקים וזה גרם לו להרגיש מאד לא בנוח. הוא עלה לחדרו והסתגר שם לפני שמישהו הספיק לקרוא לו לחזור.

ההתנהגות הזו לא התאימה לו. כל מי שהכיר אותו היה מבין מייד שהוא לא אותו אדם שהיה לפני אזקבן. אבל זה פשוט לא היה בשליטתו. נוכחותם של אנשים הייתה מבהילה בשבילו כמו אש בשביל חיית פרא. הוא העדיף לעמוד מול החלון הפתוח בחדרו ולהרגיש את הרוח הקרה ואת שבבי הגשם שנשאה אליו, להריח את הניחוח המתקתק ולחשוב על הגשם, על האופן בו הוא פוגע באדמה ועל הווילונות הכסופים האין- סופיים שיצר מעל השדות.

הערב הגיע באיטיות גדולה, והרוח שבחוץ הפכה להיות קרה מידי בשבילו לסבול. הוא סגר את החלון והבין כמה חשוך החדר נהיה. הוא חשב על כל מיני דברים במהלך השעות האלה, אבל עכשיו, מנותק מהנחמה שסיפק לו הגשם, הוא רצה לעזוב את המחשבות האלה מאחור.

הוא נשכב על המיטה שלו למרות שידע שכך לא יצליח לחמוק ממחשבות אומללות, אבל לא הספיק לשכב אפילו לדקה לפני שדלת חדרו נפתחה ללא אזהרה. אלבוס, שלא טרח להקיש, עמד בפתח, מתעלם מהמבט המופתע ומבולבל שבן תקע בו.

"אמרת שאתה רוצה לעזור לי," הוא אמר. "קח את השרביט שלך ורד למטה."

הוא עזב מבלי להותיר זמן לשאלות. בן הזדקף במיטתו. הוא התלבט בסוגיה רק לשנייה לפני שחטף את השרביט מהמגירה מבלי להסתכל עליו וירד למטה בזריזות.

הוא טמן את השרביט בכיסו כדי להתחמק ממגעו ונכנס לטרקלין, שהואר רק על ידי האח המבוערת. הכיסא של שקלבולט מול האש היה ריק, ושלושת הזרים נעלמו גם הם. אלבוס עמד במרכז החדר והמתין לו.

"לאן הולכים?" בן שאל, חושב שאלבוס מתכוון שהם יצאו לאיזו משימה עכשיו ומייד.

"ללונדון," דודו השיב נחרצות. "אבל לא הערב. הלילה אני צריך ללמד אותך לחש שעוד לא הספקתי ללמד אותך. תצטרך לשלוט בו היטב אם אתה מתכוון לעזוב את הבית הזה."

"איזה מן לחש זה?" בן שאל, מרגיש פחות בטוח בעצמו. הוא העדיף שלא להשתמש בקסמים עכשיו.

"הוא נקרא לחש הפטרונוס. זה הנשק היחיד נגד הסוהרסנים של אזקבן. כרגע הם האויבים הכי גדולים שלך, ואתה צריך לדעת להתגונן מפניהם. בוא נתחיל."

אלבוס עשה תנועה כאילו הוא עומד להוציא את השרביט שלו, ואז נראה נבוך ובו בזמן מרוצה והרחיק את ידו מכיסו.

"אתה תוציא את השרביט שלך."

בן היסס. אלבוס הסתכל עליו בציפייה. הוא אחז בשרביטו בתבוסה ומייד הרגיש בחילה.

אלבוס הבחין בחוסר הנוחות שלו. "מה יש?"

"זה לא... זה לא זה," בן ניסה להסביר, מחווה בשרביט שלו.

"לא זה?" אלבוס חזר. בן היה בטוח שהוא לא מבין אותו.

פתאום אלבוס יצא מהחדר מבלי להגיד כלום. בדיוק כשבן תהה האם הוא צריך ללכת אחריו דודו חזר בצעד נמרץ, אוחז בשרביט.

הוא לקח את שרביטו של בן מידו מבלי לבקש רשות והציג בפניו את השרביט השני. הוא היה ארוך יותר, עשוי עץ בהיר יותר שהיה חלקלק ושחוק משימוש ממושך.

"צינית ונוצת עוף חול," אלבוס הסביר. "מצוין ללחשי מגננה. נסה אותו."

"סליחה?"

"נסה אותו," אלבוס חזר, פתאום נראה מלא ציפייה. "כפי שאתה בוודאי כבר יודע, כל שרביט שונה מאחיו, וכל שרביט מתאים לקוסם מסוים. לכן יש שרביטים איתם ביצועיו של קוסם יהיו טובים יותר, וכאלה שפחות. נראה שהשרביט שלך כבר לא מתאים לך, אחרי מה שעברת. אבל יש לי תחושה שהשרביט הזה יתאים יותר."

בן לא ידע זאת, אבל לא ציין זאת. הוא לקח את שרביט נוצת עוף החול ומייד חש שונה. הוא הרגיש כאילו להבות מתפשטות מהשרביט אל זרועו ואז אל ליבו, אבל אלה היו להבות טובות, מחממות אבל לא שורפות. הן המריצו את דמו, גרמו לו להרגיש מלא חיים, מלא... קסם. כאילו דבר מה התפוצץ בתוכו וסילק מעליו את הקליפה הקשה שהצטברה עליו באזקבן, מותירה אותו האדם שהיה ובו בזמן אדם חדש.

"זה... מדהים," הוא אמר לאלבוס בתדהמה, אבל זו הייתה תת- הערכה מכפירה של מה שהרגיש.

אלבוס נראה מרוצה וגם מהורהר. "נהדר," הוא אמר, סוקר את בן כאילו זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותו, והוא מרוצה ממה שהוא רואה. "טוב מאד. הוא היה שייך לסבך, אתה יודע."

"מה?"

"השרביט. הוא היה של סבא שלך. זה השרביט שהביס את אחד הקוסמים האפלים ביותר בכל הזמנים. אתה צריך להיות גאה שהוא שלך."

"הוא שלי?" בן התבלבל. "אתה נותן לי אותו?"

"כן. אני לא נוטה לרגשנות בדרך כלל, אבל יש לי תחושה שאבא שלי היה רוצה שתקבל אותו. במיוחד אם הוא מתאים לך כל כך. שמור עליו היטב."

בן הבטיח שכך יעשה, מטיב את אחיזתו בשרביט, מתמכר לתחושה שהוא עורר בו.

"עכשיו תקשיב טוב," אלבוס אמר בטון ההוראה שלו, מתרחק ממנו ומתייצב במרחק בטוח מולו. "כישוף הפטרונוס הוא לא מסובך כשלעצמו, אבל קשה לבצע אותו כמו שצריך. מילת הלחש היא 'אקספקטו פטרונום', אבל לא מספיק רק לומר את המילים. אתה צריך להבין שאתה מזמן מן שומר, חיית נפש שתגן עליך מפני ההשפעה השלילית של הסוהרסנים. השומר הזה ניזון מרגשות חיוביים וזיכרונות טובים, בדיוק כמו שהסוהרסנים ניזונים מדברים רעים. לכן כשאתה מטיל את הלחש אתה חייב להתרכז כולך בזיכרון אחד מאושר. זיכרון מושלם, אבסולוטי. ואתה חייב להיטמא בתוכו לחלוטין, לא לאפשר לטיפה של שליליות לחדור פנימה. אתה מבין?"

בן הנהן. זה היה הגיוני, להילחם בסוהרסנים באמצעות משהו שהם לא יכלו להשמיד. היו לבן זיכרונות כאלה. בעוד שהשנה האחרונה של חיו הייתה כמו ציור שטושטש על ידי הגשם השנים שלפני כן, השנים המאושרות בהן חי עם אימו בביתם, לפני שהוא ידע מי הוא אביו ושהוא קוסם ולפני שהתחיל המאבק – השנים האלה היו ברורות בזיכרונו יותר מאי פעם. הן תמיד היו שם עבורו, הוא נתלה בהן מעל פי תהום הייאוש. הן מנעו ממנו לצאת מדעתו כשהשדים שלו יצאו לרדוף אותו.

"טוב. אז כמו שאמרתי, צריך להתאמן על הלחש הזה הרבה לפני שאפשר לבצע אותו בצורה מושלמת. נתחיל הערב ונתאמן כל יום עד ש – "

"אקספקטו פטרונום!"

גל שם חום נעים התפשט במורד זרועו של בן אל שרביטו, מפיק מקצהו ענן כסוף, קריר ומרגיע כמו מים על פני פצע בוער. הענן הזה התגבש מול בן, ללא שליטתו ובו בזמן כאילו מתוכו, ויצר את צורתו של אייל כסוף.

הוא פשוט עמד שם, זכר עצום בגודלו בעל קרניים מפוארות כמו כתר של כסף טהור. עניו היו גדולות, צבען ספיר כסוף, חסרות תחתית. הן הביטו בבן כפי שאימא מביטה בבנה, ברצון להגן ולאהוב. בן הכיר את המבט הזה, וזה גרם לו להרגיש שמח מאד ועצוב מאד באותו הזמן.

הוא שלח את ידו והאייל קירב אליו את ראשו כדי שיוכל ללטף אותו. אבל ידו חלפה מבעד לערפילים הכסופים הקרירים והפטרונוס שלו נעלם.

בתחושת אובדן מסוימת, בן חזר אל המציאות סביבו. עץ התפצח באח, מפר את הדממה המתוחה. דודו של בן בהה בו בתדהמה לא מרוסנת.

"אתה בסדר?" בן שאל אותו.

"אם אני...? כן, אני בסדר," אלבוס אמר, מנסה להיראות בשליטה אבל עדיין בוהה בו. "אני בסדר גמור. כבר למדת את הלחש הזה?"

"לא, זו הפעם הראשונה שאני שומע עליו. למה?"

"זה פשוט ש..." אלבוס נראה מהורהר. "לא משנה," הוא פסק לבסוף. "עבודה מעולה. לסוהרסנים אין סיכוי נגדך. אולי תלך לתת יד במטבח?"

בן הרים גבה לנוכח התפנית החדה. "בטח," הוא מלמל ויצא מהטרקלין, משאיר את דודו המוזר מאחור.

כן, הוא התעלה על עצמו בכך שהצליח לבצע לחש בניסיון הראשון, אבל הוא למד לא מעט לחשים מאז התקופה בה אלבוס היה המורה שלו. והרי קוסמים אמיתיים לא צריכים ימים שלמים ללמוד לחשים, נכון? אלבוס כנראה פשוט היה מופתע מהשיפור ביכולות שלו.

"בן," דודו קרא אליו כשהיה מחוץ לטרקלין. בן הסתובב אליו. אלבוס עמד כשידיו בכיסיו, מחייך אל בן חיוך מוזר, מלא הערכה.

"סבא שלך היה מתגאה בך."

הפרק הקודם		הפרק הבא