The games begin

לא היו תגובות על הפרק הקדם, אני לא אפרסם כאן אם אף אחד לא רוצה... תגיבו אם אתם רוצים את הפיק הזה. אני יכולה לנטוש אותו כאן בהפורטל.



פרק שישי




"קדימה, היידי! עוד קפיצה אחת! ועכשיו - תיידי את החנית, אני רוצה שתחוררי את הריאות של הבובה -"

שנאתי את ההקטנה שהתבצעה עליי, כשהם נתנו לי כך הוראות. זה נראה כאילו אני המשרתת שהועסקה על מנת לשרת אותם, במקום שהם ישרתו אותי. אחרי הכל, הקפיטול ממן את האנשים הללו כדי שאני אוכל לנצח את המשחקים.

יידתי את החנית וגידפתי כשננעצה ברשלנות ברגל הבובה. אני מאומנת כבר שלושה שבועות: מגיעה כל בוקר ונתונה לחסדי המאמנים, מחייכת ועונה בהתחנפות בכל פעם שהמאמן שיודע עליי עוקץ אותי בצורה מקנטרת שמרמזת על המרד שהשתתפתי בו. לפי מה שהם אמרו ההתקדמות תגיע במהרה כשהם מאמנים אותי, אבל אם ראו עליי שיפור כלשהו, אני לא ראיתי אותו.

אני מודה, לא ניסיתי להסוות את הכשרונות שלי. כבר בשיעור הראשון הבנתי מדוע בחרו דווקא בטד על פניי לקרב. אחרי הכל, באמת שאין לי כישרון בשום תחום שהוא. אומנם אני טובה במלכודות ובאומנויות לחימה אשר בסיסן הוא מגע, אך בכל יצר הקרוב לנשק וליידוי כלשהו אני כישלון גמור. לא פלא שהם כל כך לא מרוצים ממני.

אומנויות הלחימה כאן בקפיטול שונות לגמרי מאומנויות הלחימה שלמדתי במרד, כך שאני צריכה ללמוד הכל מהתחלה. מצד אחד שמחתי על כך - אחרי הכל במצב הזה אני לא צריכה להוכיח שאני לא טובה, אבל אז נגוז היתרון שיכולתי לקבל, היכולת שיכולתי לחשוף בשלב מסויים של המשחק מבלי לעורר חשד. הרי אני לא יכולה להשתמש באומנויות לחימה שלא למדתי, הלא כן?

אבל בכל מקרה, ידעתי, אם אקלע למצב קשה מדיי אשתמש בדברים שלא לימדו אותי. אגיד שאלתרתי.

חייכתי אליהם וצעדתי לאורך החדר את המרחק הרב עד שהגעתי את הבובה. לא היה לי כוח להמשיך באימונים המעייפים. פרקי ידי וכתפיי דאבו מהמאמצים שלא הייתי מורגלת אליהם, ובתדירות רבה כל כך. נראה כי הם לא זוכרים שאני לא בכושר כמותם, או שאולי הם מסרבים להאמין. המחשבה העבירה בי רטט של יאוש. התנערתי מהמשבות ופניתי אל הבובה.

היא הייתה חדשה - זאת הבנתי מיד. כנראה שבאימונים הקודמים הספקתי לרטש את הקודמת לגמרי מהניסיונות הלא מכוונים מדוייק שלי. מהמתלה עליו נתלתה הקודמת נותר רק שבב דק, אליו נקשר חבל קלוע חדש שאליו נקשרה הבובה הארורה. שלפתי את החנית והבטתי בה.

פניה עוצבו בסגנון האופייני לבני מחוז שתיים, אפילו באופן מדוייק. שערה הזהוב-כהה מעט המשתפל על גבה נוצר מקש, וניכר בו שחומר הגלם הופך את העבודה לפשוטה כל כך - ממש כמו הפשטות של התושבים אצלנו במחוז. שיער מושלם קיים רק בקפיטול, ולרוב הוא מלאכותי. אך לא הדבר הוא שהפתיע אותי. השלמות שהתחברה עם הפשטות והאגרסיביות יצרו פנים זהות לשלי.

הזעם מילא אותי, האירוניה זעזעה אותי. הם רוצים שאיידה בעצמי חניתות. שאנסה להרוג דמות דומה לי כל כך. להרוג את עצמי - מי היה מאמין...

"הבובה החדשה מוצאת חן בעינייך?"

הוא כבר עמד לידי, מחכה למוצא פי. המאמן שיודע עליי. מבטו צרב בעורי וגרם לי לרצות להתכנס אל תוך עצמי. אך ידעתי שזה רצונו, ולכן חייכתי אליו: "כמובן." אמרתי, אך לא יכולתי להימנע מלהוסיף: "טובה כל כך, עד שאני מרגישה כאילו אני מיידה בעצמי את הסכינים."

הבעת פניו השתנתה מעט בעודו נושף את שפתיו. ראיתי כיצד הוא משתוקק להגיב וחייכתי. אחד אפס לי, חשבתי לעצמי בעוד משלבת אל ידיי בשלווה. אך אז הבנחתי בפרט אחד שלא הבחנתי בו קודם לכן. שמטתי את החנית והיא נפלה. הספקתי לתפוס אותה, לא מתיקה את עיניי מהמחזה שנגלה לפניי.

העיניים שלה - או בעצם, העיניים שלי. הן לא נראו זהות לעיניי, או דומות בכלל. אלה היו עיניים שהכרתי מכל כך הרבה גליונות מרד, צעקות על בעליהן, גידופים בכל פעם שהן עולות בראש. אני אישית נאמתי מספר פעמים כשהעיניים הללו הוקרנו על לוח ענק מאחוריי. אלה לא היו העיניים שלי - אלא עיני הנשיא.

נשכתי את שפתי בעוד אני חשה בחיוך המטפס על פניו של המאמן, בעודו מבין שהבחנתי בעיני הבובה. רק כשטעמתי את דמי התעשתי ומנעתי מעצמי להמשיך ולנשוך את שפתי. התרחקתי מהבובה, נעמדת מחדש במקומי. הרגשתי כיצד הוא סורק אותי בעניין. זה אמור להיות מבחן?

"נסי שוב."

שנאתי את הבובה הזו כל כך. שנאתי את מי שייצר אותה. שנאתי את העובדה שאני אמורה לירות בעצמי ובנשיא גם יחד...

והאם לכך התכוון טד בדבריו? האם התכוון לכך שהעדיף להקריב את חייו על מנת להשפיל את הנשיא? והאם, על מנת לנצח, צריך להקריב קורבנות, כולל אותי עצמי?

"היידי -" המאמן פנה לנער אותי, אך אני כבר יידתי את החנית. היא עפה לדרכה בעודי נועצת בה את מבטי מבלי למצמץ, וננעצה ישירות בעין הבובה. התנשפתי, אך רק לאחר כמה שניות הבנתי את טעותי. כיצד השתפרתי בכל כך מעט זמן? האם הבובה החדשה חוללה עליי קסם כלשהו? זה מה שהם בוודאי חושבים.

הוא הביט בי, חיוך מקנטר מטפס על פניו. יכולתי רק להמשיך להתנשף, נועצת מבט בעינו המרוטשת לגמרי של הנשיא. זעם, זה מה שהניע אותי, ידעתי. אני חייבת לשלוט בזעם. זו לא הדרך - אני צריכה לנהוג בשיקול דעת. אחרת אמות.

"אז מה, היידי," אמר בחלקלקות, "השתפרות מהירה הבטחנו לך, הלא כן?"

הנהנתי, כמקבלת עליי את הגזירה. אם הוא מתכוון להתעלל בי, שיתעלל, חשבתי פתאום. תחושת סיפוק פתאומים מילאה אותי לאחר שפגעתי בעין הנשיא. אני חופשייה, אני יכולה לעשות הכל, כולל לפגוע בכבוד הנשיא. והאיש הזה יודע מה עשיתי...

ולפתע החרדה תפסה בי. אחרי הכל - הוא יודע. הוא יודע והוא יכול להגיד לנשיא, שבטח היה שותף למבחן הקטן הזה. ואם הנשיא יודע שהשתתפתי במרד - מדוע שלא יביים את מותי במהלך המשחקים ויצהיר: "זה מה שיקרה לכל מי שישתתף במרד?"

הוספתי במהירות: "אני לא חושבת שזה היה כי הצלחתי במשהו. כלומר, זה היה כנראה סתם צירוף מקרים... בואו ננסה שוב."

"את מתעקשת להרוס לכולם את ההרגשה הטובה שמצאנו, הא?" הוא שאל, מחייך. אך לאחר מכן הוסיף: "כמובן. נסי שוב." ידעתי שהוא מקווה שאדייק שוב - הרי אחרי הכל זה באמת יתפרש כצירוף מקרים. לא השנאה היא שהניעה אותי. אני יכולה לטעון זאת בתוקף, ובקפיטול עדיין לא המציאו מכשיר שיכנס לראשים של אנשים ויחשפו את הרגשות שלהם.

לקחתי את החנית לידיי. אסור לי לפספס יותר מדיי - זה יבהיר עד כמה אני מנסה להימנע מהצלחה. אבל אסור הרבה יותר לפגוע בעין, כמו קודם. או בכל איבר אחר.

בשריקה מהירה החנית התעופפה, ננעצת ברגל הבובה. רציתי לקלל, הרי זה היה מדוייק יחסית ולא נלחמתי כראוי בשנאה שלי, אבל בכל זאת - הרגל היא שולית למדיי. וקודם לא שמחו על כך שפגעתי בה.

צדקתי במחשבותיי האחרונות. נשיפות אכזבה ובוז חמקו מפיות המאמנים בעודם מביטים בפרי עמלי בזלזול-מה. "עם מי נתנו לנו לעבוד?" שמעתי אחד מהם ממלמל, אך לא התרגשתי. מאז שהכרתי אותם הם כל הזמן דיברו על טד ועליי, בנימת השוואה ברורה שנטתה לטובתו, ועל כך שהיו שמחים לקבל כל מיועד אחר. בדרך כלל לאחר מכן הם היו מתחילים להעלות שמות של מחוזות - בדרך כלל את מחוז אחת ראשון - שהיו עדיפים על פני מחוז שתיים שממנו יצאה מתמודדת גרועה שכמותי.

שיחתם הפנתה אותם כבר אל שיחות אחרות - במקרה הזה, העלייה בכמות הדגים שהגיעה לאחרונה ממחוז ארבע - ואני התחמקתי משם. התסכול מילא אותי, העובדה שמורים לי ליידות חנית בעצמי ובנשיא יחדיו על מנת לברר את נאמנותי. הדחקתי את המחשבה שככל הנראה נכשלתי במבחן הזה.

יצאתי מהמעלית ונכנסתי אל הקומה של מחוז שתיים. החדר שלי ממוקם בדלת הרביעית משמאל, ידעתי, וניגשתי באוטומטיות שצברתי במשך בשבועות אל הדלת. פתחתי אותה ונכנסתי פנימה, סוקרת את החדר המוכר בעייפות. ואז קפאתי במקומי.

חמישה אנשים עמדו בחדר, מכוונים מצלמות ומצלמים את הרהיטים והחפצים שהונחו בדרך פלא על המדפים והשידות. נאנקתי - זה כלל לא החדר שלי. יכול להיות שנכנסתי לחדר הלא נכון?

מיקדתי את מבטי. איש אחד שלא זיהיתי עמד מול איש נוסף שמצלמה בידו ודיבר, מחווה בידו אל אחד החפצים שניצבו לצידו. בובה פרוותית. כשהטתי את אזני לרגע שמעתי: "...וזו הבובה של היידי. שימו לב, איזו אופנתיות..." השתנקתי. זה מה שהם עשו ממני - נערה שכל חייה בילתה בבועה וורודה לגמרי?

התנשפתי, מביטה בשלושת האחרים אשר סקרו את החדר והסתודדו יחדיו, מצלמים מדי פעם רהיט אקראי במצלמות קטנות. ניחשתי שהם אלה שמיקמו את החפצים ובחרו באלה שרצו שיהיו מוקד ההתייחסות. ניגשתי אליהם, מונעת על ידי הדחף הבסיסי שהשתילו בי במרד: להתרחק ממצלמות.

"מה אתם עושים?" שאלתי בתוקפנות. הוורוד שנגלה מכל פינה סגר עליי - כנערה בעלת השיער הזהוב הכהה שלמרות מראה הנאה חיה חיים לא קלים במיוחד. מעולם לא נגעתי בבובות. מעולם לא רציתי את הקיטשיות הזו, שעכשיו תייצג את האופי שלי מול כל פאנם. קוצר נשימה השתלט עליי.

"היי - את תפריעי לצילום," הפטיר לעברי אחד מהשלושה, לא טורח להרים את מבטו. אך עמיתיו, שנעצו בי מבט, לא צידדו לו ועוררו את חשדו. כשהרים את מבטו הוא הסמיק מעט; "אני מתנצל, הגברת קלוייט. פשוט, אנחנו צריכים ליצור לך קליפ -"

"קליפ למה?"

"קליפ שיתחבב על תושבי הקפיטול, כמובן," ענה אחד מחבריו. "יש להם את כמות הכסף הגדולה ביותר לתרום לך. והם אוהבים את הפרטים הקטנים והחמודים."

רציתי לצעוק: "וזה אומר שאתם תכתיבו את החיים שלי? לפי בקשות הקהל?" אך שמרתי על פי. נשמתי עמוק והרגעתי את עצמי כפי שלמדתי בקורסים, ואמרתי בשקט: "אפשר לשנות את זה?"

"אפשר לשנות אותך," תיקן אותי הדובר הראשון, שככל הנראה התעשת. "עומדים לראיין אותך בבוקר - ואת צריכה להיות הנערה הוורודה והצווחנית שזקוקה לבובות פרווה כדי לחיות."

הפרק הקודם		הפרק הבא