לב החשכה

פרק 5

יום הניצחון

בן מעולם לא היה אדם עצלן, אך הוא אהב במיוחד להתעורר מאוחר בימי חג. זה הזכיר לו שיש לו את כל היום ולרשותו, ואין לאן למהר. אבל ביום הניצחון, שהיה יום חג לכל דבר עבור הקוסמים, הוא לא זכה לכך. במהלך שבוע החגיגות היה עליו להתעורר עם שחר בכל בוקר, בעוד דיירי הבית עדיין ישנים, על מנת להגיע לחזרות לקראת קרב הראווה.

בהתחלה נהנה בחזרות – הוא זכה ללמוד לא מעט על אמנות דו קרב הקוסמים, שהייתה מסובכת הרבה יותר מפיזור קללות מגננה – ושמח על שהסכים לקחת את תפקיד סבו בהצגה. גם ליליאנה, שהצטרפה אליו לעיתים קרובות על מנת לצפות, הביעה התלהבות שובת לב. אך במהרה היא התייאשה מלבלות את כל שעות היום באולם התיאטרון המחניק, ובשבוע שלפני יום הניצחון העדיפה ליהנות מהאירועים החגיגיים ומהשמש האביבית שהגיעה לביקור מיוחד.

בן לא האשים אותה. הוא מאס מאפלוליות האולם ומחדר ההלבשה הצר, והעדיף לבלות את זמנו בשמש. הוא גם הסתקרן לראות כיצד נראים אירועי חג של קוסמים – קולות השירה ונפץ הזיקוקים ששיגר פרד וויזלי הדהדו באולם התיאטרון בהתגרות – אבל בכל פעם שקיווה לנצל את ההפסקה שניתנה לו כדי להוציא את אפו החוצה, היה מגיע אדם כל שהוא ממארגני המופע שרצה לאחל לו בהצלחה, או מישהו שטען שהכיר את סבו ורצה לברך אותו על הדמיון המפליא ביניהם. מלבד זאת שצלמים וכתבים ארבו מחוץ לאולם. הכניסה אומנם נאסרה עליהם על ידי ג'ורג' והמארגנים האחרים, אך מעבר למפתן הדלת בן היה חסר הגנה מפניהם.

השני למאי, יום הניצחון עצמו, היה אמור להיות היום הנפלא והחגיגי ביותר. בן כבר השלים עם הידיעה שלא יזכה להבין מדוע. אומנם המארגנים הבטיחו לו שקרב הראווה הוא האירוע הנהדר ביותר של החג, אבל בן חש שהוא היה מעדיף לראות מופעי רחוב ודוכנים של נפלאות כשפים.

כאילו על מנת להתגרות בו, היום הפציע צח וחמים. בשעת בוקר מוקדמת זו ערפל לח עוד צף מעל השדות, אך השמש העולה כבר הייתה בדרכה לגרש אותם. בן הוציא את ראשו מחוץ לחלון שבחדרו הישן של אלבוס פוטר, מאפשר לאוויר הצונן לרענן אותו. הוא חשב על כך שלפני חמישים שנה, בשעה זו בדיוק, הצעיר שלימים הפך להיות סבו שיגר את הקללה האחרונה ששמה קץ לעידן הטרור של אדון האופל.

הוא ירד למטבח כדי למצוא משהו לאכול לפני שייצא, והתפלא לגלות שהוא לא היחיד שהתעורר מוקדם מהנחוץ.

אביו עמד במטבח בפיג'מה, צופה מחוץ לחלון כאילו היה לוחם העומד על משמרתו. גם כשהרים את ספל הקפה המהביל אל שפתיו, לא התיק את מבטו מנוף השדות והחורשות הצבוע בגוונים חנוקים של כתום ואפור. העץ הבודד שבמרכז השדה בלט מתוך הערפילים כמו חרטום של אונייה בסערה.

מראהו של האיש העומד מול החלון עם ספל מהביל הזכיר לבן את מנהגה של אימו בבקרים.

"בוקר טוב," הוא אמר, כי ידע שאביו לא הבחין בנוכחותו. הוא שם לב שלעיתים קרובות אביו שוקע במחשבות עמוקות, דמויות חלום, וחשב שזה הרגל משונה ביותר עבור אדם שאמור להיות ערני לכל פעילות חשודה בסביבתו.

אביו הקיץ מהרהוריו והפנה את ראשו להביט בו. "הי. אתה כבר יוצא?"

"עוד מעט," השיב בן בנוקשות. לפעמים, בעיקר כשהיה לבד עם אביו, עדיין חש חוסר נחת כבד בחברתו. הוא העסיק את עצמו בקופסת הלחם. "שמע, אני מצטער שאני לא אשמע את הניאום שלך היום..."

"זה בסדר," אמר אביו מייד, בקלילות כמעט מוגזמת. "אתה כבר למדת על בשרך את כל מה שאני הולך להגיד, בכל מקרה."

"אז אתה הולך להפחיד אותם?" אמר בן, וקיווה שהוא לא נשמע עוין.

אביו פלט צחוק קצר. "כן, משהו כזה. אין מעמד טוב יותר להפחיד בו את עולם הקוסמים. עד מחר בבוקר זה יופיע בכל העיתונים הזרים – 'ג'יימס פוטר ירש את הפרנואידיות של אביו וכעת חוזה שחברת הקוסמים עומדת בפני הכחדה'..."

לא פעם בן ניסה לדמיין כיצד נראים קוסמים במדינות אחרות. הוא תיאר לעצמו שכמו שקוסמים אנגלים דומים למוגלגים אנגלים, כך גם הדמיון במדינות אחרות, אבל הוא עדיין התפתה לדמיין לעצמו שטיחים מעופפים ומכשפות בסגנון סיילם.

לפני זמן מה קרא בעיתון על קבוצות של קוסמים פליטים באנגליה שברחו לאירופה ומנסים למצוא שם את מזלם, או לפחות להזהיר את בני עמם. נראה שרבים מהם מסרבים להאמין שהאיום ממשי עבורם והם מרחיקים את הפליטים, כאילו שנאתם של חסרי הקסם הייתה מגיפה שמועברת רק על ידי מגע אנושי. בן לא ידע האם נאומו של אביו יכול להשפיע על דעותיהם, אבל הוא לא חשב שיש מישהו אחר שיכול. הרי אביו היה ראש מסדר עוף החול – המסדר שהיה כה מפורסם בשל פעולותיו במלחמה שאת סופה הם חוגגים כעת. היה מוכרח להיות לזה משקל מסוים, גם בעיניהם של זרים.

"אז בהצלחה היום," אבא שלו אמר לו כשסיים את ארוחת הבוקר שלו. "עזוב את הכלים, שלא תאחר. נבוא לבקר אותך מאוחר יותר."

"תודה," אמר בן, לא לחלוטין בנוחות, ולבש את מעילו. הוא לא ראה סיבה ללבוש בגדים של קוסמים. גם בני משפחתו עשו זאת לעיתים רחוקות. "בהצלחה גם לך."

"נתראה אחרי זה."

"נתראה." בן השליך מעט אבקת פולו לאח וצעד לתוך קיר הלהבות הירוקות. הוא שנא את הסחרורים ואת האוויר החם והחנוק, אבל כרגע זה היה עדיף על פני הקרבה במבטו של אביו.

הוא מעד מתוך האח בעניים צורבות – הוא עדיין לא שלט לחלוטין בכלי התחבורה הזה – ומייד זינק הצידה כשקללה הבזיקה מול עניו.

"בהחלט יש לו את הרפלקסים של דוד הארי," אמר קול נשי מתנגן.

ג'ורג' עמד בחדר האחורי, ששימש לאחסון תפאורות ישנות מכוסות יריעות בד, יחד עם גבר בן גילו ואישה בערך בגילו של אביו של בן.

הגבר ללא ספק היה אחד האחים וויזלי; פניו היו מרושתות צלקות דקיקות וישנות, אך עניו היו בהירות ומלאות חדווה כשל אחיו וגופו מבוגר אך חסון. שיערו הלבן החל נסוג ממצחו, אך הוא עדיין התעקש לאסוף אותו בגאווה בזנב סוס דליל. האישה, לעומתו, הייתה דקיקה, עורה לבן וצח, ושיערה הזהוב היה אסוף בזנב סוס ארוך ושופע. פנייה היו יפיפיות, אך הייתה בהן חדות, ואפילו קשיחות.

היא הזכירה לבן מאד את דומיניקה, בת דודתו של אביו שהייתה חברה במסדר. הוא יצא מתוך נקודת הנחה שהיא אחותה, למרות שהאישה הזו הייתה הרבה יותר מושכת ממנה. דומיניקה, מלבד שיערה הבהיר, זכתה בתווי הפנים של משפחת וויזלי. האישה הזו הייתה שונה. בן ידע שהיא מבוגרת מספיק כדי להיות אימו, אך הודה בינו לבין עצמו שיחסית לגילה, גופה מחוטב להפליא.

"למה קיללת אותי?" הוא שאל אותה, מרים את עצמו מהרצפה בתחושת התרסה קלה.

"זה לא אישי. רציתי לדעת ממה אתה עשוי," היא אמרה לו וביקשה ללחוץ את ידו באופן ידידותי. "ויקטואר. אתה יכול לקרוא לי ויקי."

"בן."

"אני יודעת."

האיש המבוגר נתן לידו של בן לחיצה איתנה. "ביל וויזלי. אני מקווה שאח שלי לא עשה לך יותר מידי צרות עד עכשיו."

"הו, תפסיק," אמר לו ג'ורג' בביישנות מזויפת.

"אתם חברים במסדר?" שאל בן, כי הניח שכל דודיו של אביו חברים במסדר, למרות שמעולם לא פגש את האח הזה ואת משפחתו.

"אה, לא. דומי מייצגת אותנו הפעם. אני זקן מידי בשביל זה," אמר ביל, למרות שהוא לא התנהג כזקן כלל וכלל.

"הינה אתם. חיפשתי אתכם בכל מקום." אשתו של ג'ורג' נכנסה לחדר האחורי, שיערה האפור המקורזל חומק מתוך פקעת שיערה והיא אוחזת מגילת קלף בחוזק מוגזם בידה. היא טפחה איתה על אפו של בעלה. "קדימה, בואו נתחיל לזוז."

"רק רגע אחד, אנג'י. השחקן המדופלם שלך כבר הגיע?"

עורה של אנג'לינה, שהיה בגוון מוקה, קיבל זוהר וורדרד. "ובכן, לא. אבל הוא יהיה פה עד הערב," היא מיהרה להוסיף. "ולא צריך לדאוג. הוא שחקן מוכר מאד, מתיאטרון הכשפים של רומא, לא פחות ולא יותר. הוא יגלם את התפקיד של זה- שאין- לנקוב- בשמו כמו שצריך. הוא מקצוען."

"ובכן... אני לא," אמר בן, שמעולם לא פגש את השחקן נגדו ילחם, וזה לא סייע לו לבנות את בטחונו העצמי לקראת המופע.

"אל תדאג. אתה יכול לערוך את החזרה הגנראלית איתי. ראיתי את המופע הזה עשרות פעמים," אמרה לו ויקי.

בן היסס. הוא לא היה בעד להפנות אלימות כלפי נשים. ובמיוחד ויקי, עם שיערה המסודר בשלמות ומגפי העקב הגבוהות שלה, לא הצטיירה בעניו כאישה שיכולה להחזיר מלחמה.

"כשהיא הייתה קטנה היא אמרה לכולם שמעלים אותו לכבוד יום ההולדת שלה," אמר אביה בגאווה אוהבת.

"הו, מזל טוב," אמר לה בן, והתפתה לשאול אותה בת כמה היא. במרוצת הזמן הוא שם לב שקוסמים מזדקנים באופן מעט שונה ממוגלגים. נראה כאילו הם דבקים בנעוריהם זמן רב יותר, והזקנה קופצת עליהם בפתאומיות. הוא היה המום כששבוע לפני כן, כשהם חגגו את יום הולדתו של טד, הסתבר לו שמלאו לבן הסנדקות של סבו חמישים. הוא לא נראה בן יותר מארבעים.

"תודה," אמרה ויקי בחיוך שובה לב. "אני אוהבת דו קרב טוב ביום ההולדת שלי. בוא."

דודיו של אביו טענו שזה רעיון מצוין. כולם יצאו יחד אל הבימה, שזה מכבר עוצבה בתפאורה של אולם מפואר שחרב, עם גרם מדרגות עשוי שיש בירכתיים.

הם ביצעו את המחוות המקובלות ופתחו בדו קרב. בן דבק במהלכים שלמד, והשתדל לא להיות תקיף מידי, אך מייד התברר לו שזו הייתה טעות מרה, כי לא עובדת היותה אישה וגם לא נעלי העקב מנעו מויקי לחמוק ממתקפותיו ולהביס אותו תוך דקות ספורות. בעבורה, דו קרב היה כמו ריקוד; גמישותה אפשרה לה לחמוק טוב בהרבה משבן יכול היה, ובו בזמן להמשיך להיראות נפלא.

"חשבתי שאת אמורה לעקוב אחרי התסריט," הוא אמר לה בעודו קם על רגליו.

"אני בטוחה שגם השחקן השני לא יטרח לעקוב אחרי התסריט," אמרה לו ויקי. "אבל אל תדאג, כשאני אסיים איתך, אף אחד לא יצטרך לאפשר לך לנצח. אתה תנצח בכוחות עצמך."

האימונים עם ויקי היו מפרכים, אבל מתגמלים. היא סיפרה לו שבמקצועה היא מורת דו קרב, ודרשה מדודה לדעת מדוע לא קרא לה מוקדם יותר כדי לעזור לבן להתכונן. הוא ללא ספק היה מסתפק בהרבה פחות חזרות אם היא הייתה מלמדת אותו – היא ידעה בדיוק כיצד יוכל לפצות על חוסר הגמישות שלו וגודל גופו בעזרת החוזק שלו. מלבד זאת, היה משהו בנוכחותה – משהו שלא ידע להסביר – שגרם לו להשתוקק למלא את הציפיות שלה ממנו.

עד שעת ארוחת הצהריים, חולצתו של בן הייתה ספוגה זיעה. הם עשו הפסקה מהאימונים כדי לאכול את הכריכים שאנג'לינה הכינה, ובעודם יושבים על קצה הבימה, ביל, שצפה באימונים משורת המושבים הראשונה, סיפר לבן על העבודות שעשה במצריים עבור בנק הקוסמים.

"כל אחד יכול להיות שובר קללות?" שאל בן, שהסיפורים על ההרפתקאות שעבר ביל בצעירותו קסמו לו.

"דרושה תעודת כישופומטרי עם ממוצע גבוה למדי," השיב ביל בקצרה, בברור חש במבוכה. בן לא המשיך ללחוץ עליו. כולם ידעו שאין לו השכלה בסיסית של קוסם - זו הייתה הסיבה שלא יכול היה להפוך לחבר מסדר - אבל אף אחד לא דיבר על זה בקול רם. הוא התחיל לתהות האם הוא צריך להתבייש בכך.

לאחרונה ליליאנה סיפרה שבהתכתבויותיה עם אימה מופעל עליה לחץ לבחור במסלול קריירה לעתידה (או להתחתן עם גבר עשיר, אפשרות שהיא אפילו לא שקלה). היא התחילה לדון עם אבא שלהם במספר אפשרויות עבודה עבורה, ובן העדיף להתרחק מהשיחות האלה.

הוא מאד לא רצה שהיא תעזוב את הבית בעוד הוא נשאר מאחור. הוא אמר לעצמו שהבית לא יהיה אותו הדבר בלעדיה, ובסתר ליבו חש שצפייה בה מפתחת קריירה בעולם הקוסמים תגרום לו להרגיש נחות וחסר ערך. הוא היה רגיל להיות המפרנס הראשי בבית מאז שסיים את התיכון. הוא לא היה בטוח שיצליח להתמודד עם מצב בו אביו יצטרך לפרנס אותו כל עוד הוא חי בעולם הקוסמים.

אחרי ארוחת הצהריים בני משפחה נוספים התחילו להגיע לאולם התיאטרון, עדיין לבושים בגלימות טקס שעטו לכבוד טקס יום הניצחון. בהתחלה הגיעו אדון וגברת וויזלי, יחד עם קשישה לבושה אדרת פרחונית ובעלת שיער צחור שהוצגה לפניו כלונה, חברתם מתקופת הלימודים. היו לה עניים גדולות ובהירות בצורה קיצונית, ובן חש שהיא מעט תימהונית. לאחר מכן הגיע האח הקפדן למשפחת וויזלי, פרסי, אותו בן פגש פעם אחת, בביקורו הראשון במשרד הקסמים. הוא הגיע יחד עם אשתו, אודרי, זקנה עגלגלה שהביאה כיבוד שיכול היה להספיק להאכיל צבא.

"הוא באמת דומה מאד להארי," היא אמרה באוזנו של בעלה לאחר ההיכרות עם בן, בטון של דודה חביבה. "אבל הרבה יותר נאה. הארי היה תמיד כל כך רזה..."

"הוא הורעב בילדותו," נידבה לונה בקול מרחף, וגרמה לאישה השנייה לחוש אי נעימות גדולה.

לאחר זמן קצר גם טד הופיע. הוא צפה בסקרנות כיצד ויקי מנחה את בן במהלך חדש ומסובך, מחכה שיסיימו, ואז טיפס על הבימה בקלילות. בן הופתע כשהוא לא ניגש הישר אליו, אלא אל ויקי. לרגע נראה כאילו הוא עומד לחבק אותה, אך ברגע האחרון עצר את עצמו.

"יום הולדת שמח," הוא אמר לה ממרחק בטוח.

"אל תהיה כזה," היא אמרה לו וחיבקה אותו. בן שם לב שעדיין יש מתח ביניהם. הם שוחחו ביניהם זמן קצר, ובכל אותה העת ויקי לא הפסיקה להתעסק עם טבעת הנישואין שעל אצבעה.

"מה הסיפור?" שאל בן כשויקי הלכה לקבל את פניהן של אחותה, דומיניקה, ושתי ילדות קטנות, שרצו לחבק אותה.

"יצאנו יחד כשיינו צעירים," השיב לו טד, צופה בויקי מנשקת את הילדות, שהיו מקסימות. "היינו אמורים להתחתן, בעצם. אבל אני ביטלתי את זה. אחרי כמה שנים היא התחתנה עם מישהו אחר."

"למה ביטלת את זה?" בן חשב על הזוג הצעיר שראה בתמונות החתונה של אביו. הם נראו מאושרים מאד ביחד.

"גם אני תוהה לפעמים," אמר טד בכבדות לא אופיינית. ויקי הסתובבה לאחור, כאילו חשה במבטו עליה. הוא חייך אליה ונופף, ובן חשב שכעת בהחלט אפשר לראות שהוא בן חמישים.

אחרי זמן קצר הגיעו אביו ואחותו של בן, יחד עם צ'ארלי וויזלי, הוגו ונער נבוך וגמלוני מאד שאולי היה בנו או בנה של אחותו רוז, שתפקידה כמנהלת בית הספר לא אפשר לה להצטרף אל משפחתה. הוא התבצר באחת השורות האחוריות של האולם, ובן לא זכה להכיר אותו.

צ'ארלי וביל התחבקו כמו שני דובים ומייד שקעו בשיחה נלהבת.

"איפה לואיס? לא ראיתי את הפרחח הזה שנים," אמר צ'ארלי, סוקר את האולם כאילו אותו לואיס עשוי לצוץ פתאום מבין המושבים.

"עובד, כמו תמיד," אמר ביל, נשמע יותר מוטרד מאשר גאה.

ליליאנה והוגו עלו לבימה והצטרפו אל החזרה של בן, שהפכה להיות אירוע רב משתתפים. גברת וויזלי לקחה את אביו של בן הצידה כדי לדבר ברצינות על הניאום שלו (נראה שהוא מעדיף להצטרף אל בן וכל האחרים על הבימה, אך הסתודד עם דודתו בכל זאת).

עד מהרה הוחלט לקיים טורניר דו קרב בזוגות. אנג'לינה ניסתה לומר שבן צריך להתכונן לקראת המופע, אבל במהרה נשבתה ברוח התחרות. אדון וויזלי בחר להשתתף יחד עם הוגו, למרות שאשתו, שעמדה למרגלות הבימה, חזרה והתריעה בפניו שהוא מבוגר מידי בשביל זה.

בת זוגתו של בן הייתה ליליאנה, שהייתה מוכשרת בדו קרב הרבה יותר משציפה מנערה מתוקה כמוה להיות. ללא ספק אביהם אימן אותה מגיל צעיר.

לפני כל סיבוב בן חשב על העצות שאלבוס נתן לו בזמנו בנוגע ללחימה בצוות, והן הכריעו את המערכה לטובתם פעם אחר פעם. הוא לא ידע האם האחרים מוותרים להם בגלל שהיו הצעירים ביותר מבין כולם, אבל יחדיו הם הגיעו לרבע הגמר, לפני שהובסו על ידי אבא שלהם ודומיניקה.

"הי, תיזהרו!" צעקה עליהם אנג'לינה כשהקללה של אביו פגעה בבן והוא נפל. "אם הוא ייפצע לפני הערב, מרלין יעזור לכם – !"

ג'ורג' קטע אותה בפרץ אדיר של צחוק ופתח בסיפור משעשע על ימיהם בנבחרת הקווידיץ' של בית הספר.

"קרב מעולה," אמר אביו של בן, מושיט את ידו כדי לעזור לו לקום.

"לא הייתי צריך להפנות לך את הגב," אמר בן, מעסה את כתפו הדואבת.

"אולי לא, אבל חיפית על אחותך. זה יותר חשוב מאשר לנצח." אביו טפח על כתפו הבריאה, חייך אליו בגאווה, והפנה את מבטו במבוכה.

רק מאוחר יותר עלה בדעתו של בן כמה זה מוזר שהמשפחה מעדיפה להסתגר באולם התיאטרון האפלולי במקום ליהנות מאירועי יום הניצחון. הוא תיאר לעצמו שהם רוצים להתחמק מהכתבים, ואולי, בעצם, ביום הזה חשוב היה להם להיות ביחד יותר מכל דבר אחר. אולי בעבורם, שאיבדו את קרוביהם באותו קרב גורלי, יום הניצחון היה עצוב באותה מידה כמו שהיה שמח.

לבן לא היו תלונות על המצב, בין כה וכה. לראשונה הוא חש באמת ובתמים כחלק מהמשפחה הזו, ולא רק כאיזה זר שסופח אליהם. הוא דיבר והתבדח איתם בלי שום מבוכה, והרגיש שבעבורם הוא היה ותמיד יהיה חלק בלתי נפרד מהמשפחה, לא משנה שעד לאחרונה הם לא ידעו זאת.

הוא הסתכל בטד, שישב עם ויקי על מדרגות השיש של התפאורה, שניהם שקועים בשיחה עמוקה. היה כה מוזר לחשוב שבקיץ שעבר פגש אותו במוסך המוגלגי, כשעוד חשב שהוא מוגל לכל דבר, ולא ידע שיום אחד הם יהיו חלק מאותה משפחה גדולה ומאוחדת. משפחה שעברה הכאוב הופך אותה למאוחדת במיוחד.

זה היה כמעט בלתי נתפס שהוא אחד מהם. זאת הייתה תחושה נפלאה, כי מעולם לא הייתה לו משפחה מלבד אימו.

לקראת שעות הערב הם התפזרו איש- איש אל ביתו, כדי לנוח ולהתכונן לקראת המופע שחותם את אירועי החג. תחושה מלנכולית התמקמה בבן אז, בעוד כולם מתחבקים ונפרדים, למרות שידעו שיתראו שוב עוד כמה שעות. הוא לא היה בטוח שאלבוס היה מוצא את מקומו במפגשים המשפחתיים האלה, וגם אימו לא תמיד הסתדרה עם קבוצות גדולות של אנשים, אבל הוא בכל זאת השתוקק ששניהם יהיו שם עכשיו.

הפרק הקודם		הפרק הבא