רגעים של תהילה

תודה רבה על התגובות (: גם אני מאד מרוצה מזה שאני מעדכנת כמעט כל יום - יש לי מוזה מטורפת לפאנפיק הזה @@

דניאלה פוטר - שוב שלום לך P: אני כבר עכשיו אומרת לך תודה על התגובה העמיקה.

דבר ראשון, העובדה שאלבוס בסלית'רין היא נגזרת של האופי שלו, ולא להפך - לא כתבתי אותו ככה בגלל שהוא בסלית'רין, אלא שמתי אותו בסלית'רין כי הוא כזה. דבר שני - אני יודעת שאני לא יכולה להעיד על עצמי, אבל אני חושבת שאלבוס הוא הדמות הכי אמינה בסיפור הזה. זה לא טבעי שהוא יקנא באח שלו, שהוא אתלטי ופופולארי וכולם אוהבים אותו, בעוד הוא מן ברווזון מכוער כזה? זה לא טבעי שהוא ירצה להוכיח את עצמו כשכל החיים שלו הוא חי בצל של אבא שלו, שהוא אולי האישיות הכי מפורסמת שם? לא טבעי שהוא יהיה ציני כשהוא בגיל ההתבגרות? והאם הוא בעצם עשה משהו רע עד עכשיו?

כן, יכול להיות שהוא לא גיבור שגרתי, אלא יותר אנטי- גיבור, ובאמת יותר קשה להתחבר לדמויות כאלה. מן הסתם זה שאת לא מתחברת אליו זה עניין אישי, ואני לא יכולה לשנות את דעתך. אני למשל, דווקא מתחברת אליו מאד ולא מתחברת אל ג'יימס ולילי.

אלבוס יעבור שינוי במהלך הסיפור (כלומר, זאת המטרה שלי, אני מקווה שאני אצליח) והוא כן יראה את הצדדים היותר "פוטריים" שלו, אבל הוא לא יהפוך לבן פוטר/וויזלי הבסיסי כמו שהם בדרך כלל מוצגים בפאנפיקים. אולי זה יעזור להבין אותו קצת יותר. בכל אופן, אני מקווה שהעובדה שאת לא מתחברת אליו לא תמנע ממך להמשיך לקרוא את הדמויות שאת יותר מתחברת אליהן (:

קיראה מהנה D:

פרק שישי

זרים

ככל שהתקרב יום הגעתן של משלחות בתי הספר בובאטון ודורמשטנג, כך רמת ההתרגשות בבית הספר גברה בהדרגה, עד שכמעט הורגשה כמו רטט באוויר הצונן. בנות שיננו כשפים שיעזרו להן לספר את שיערן לכבוד המאורע, ואפילו בנים שלחו את הגלימות הכי טובות שלהם לניקוי אצל גמדוני הבית.

אך אם היה מישהו שהיה נחוש יותר מהתלמידים לעשות רושם טוב, אלה היו המורים. כל פינה בבית הספר צוחצחה בקפדנות, מחליפות השריון העתיקות עד פסלי האבן ואפילו המסגרות המשחירות של הדיוקנאות. באולם הגדול, השולחנות קורצפו משאריות אוכל, ודגלים בצבעים אדום, כחול, צהוב וירוק קישטו בטוב טעם את הקירות. מעל שולחן המורים נתלה נס מפואר שהציג את סמל הוגוורטס. לילי, בשתי שנותיה בהוגוורטס, מעולם לא ראתה את הטירה במצב כה מהודר.

גם המורים עצמם היו מוכנים ומזומנים לעשות כל מה שנדרש כדי להבטיח שהתלמידים יוצגו במצבם הטוב ביותר. פרופסור פליטיק הזעיר אסף תלמידים בעלי חוש מוזיקאלי והרכיב מקהלה שתשיר לכבוד האורחים; ניתן היה לשמוע אותם עורכים חזרות בערבים שבוע לפני ה-30 לאוקטובר בכיתות לחשים ריקות. רוז סיפרה שהמורה לכישופומטיקה ניצלה שני שיעורים כדי ללמד את תלמידיה מילים בסיסיות בצרפתית, כדי שיוכלו לעשות רושם טוב על תלמידי בובאטון, ובשיעור שיקויים לילי שמעה שפרופסור סאמרוז, המורה לשיקויים וראש בית סלית'רין מזה שנתיים, התבקשה ליצור עבור תלמידי דורמשטנג קוביות קרח שלא נמסות כדי שלא יזיעו במזג האוויר החם יחסית שבהוגוורטס.

השיעורים ב-30 לאוקטובר לא התבטלו, רק התקצרו בחצי שעה, למרות שאף אחד מהתלמידים לא באמת היה במצב ללמוד משהו. אפילו מארק קיצר את אימון הקווידיץ' שנקבע בערב שלפני בגלל שחברי הקבוצה העדיפו לשבת בחדר ההלבשה ולפטפט על הטורניר במקום לשחק קווידיץ'. לילי, עם כל אהבתה לקווידיץ', לא התלוננה; קשה היה לה להתרכז במיקומו של הסניץ' בידיעה שעוד פחות מעשרים וארבע שעות תיחשף זהותו של השופט המסתורי והטורניר יחל.

אבל נראה שיש אדם אחד בבית הספר שלא מתרגש לקראת תחילת הטורניר. אפילו פרופסור מקגונגל נראתה מסיירת במסדרונות ביום הגעת המשלחות, מוודא שכל הניקיונות בוצעו כשורה ושהתלמידים מכילים את התרגשותם כיאה, כשחיוך קטן על פניה. לעומתה, פרופסור צ'אנג נראתה מרוחקת ועצבנית יותר ככל שיום הגעת המשלחות התקרב.

השיא הגיע בשיעור שהיא העבירה לתלמידי השנה השנייה של גריפינדור ורייבנקלו באותו היום ממש. היא אפשרה לתלמידים להתאמן על הלחשים שלמדו השנה באופן חופשי, ורק לעיתים רחוקות ניגשה לעזור או לתקן. באותה מידה היא יכולה הייתה לעזוב את הכיתה.

לילי מצאה את עצמה מסתכלת עליה בדאגה. המורה האהובה עליה נראתה חיוורת ופרועת שיער, וחיבקה את עצמה כאילו קר לה. ההתנהגות הזו לא הייתה אופיינית לה, שכן בדרך כלל היא הייתה חביבה ונמרצת, ועודדה את התלמידים להוציא את המיטב שבהם.

לבסוף היא שחררה אותם רבע שעה לפני הזמן שנקבע לסיום השיעור האחרון. התלמידים מיהרו לעזוב את הכיתה כדי להשאיר את תיקיהם במעונות וללכת לקבל את פני המשלחות, אבל לילי אמרה לחברותיה לא לחכות לה ונשארה מאחור.

פרופסור צ'אנג, שלא שמה לב לנוכחותה של לילי, העסיקה את עצמה בסידור העבודות שהוגשו לה באותו שיעור, שיערה השחור הקצר נופל על פניה. לילי שמה לב שהיא נוגעת בעיניה כל כמה שניות, כמוחה דמעות.

לילי ניגשה אליה בתחושת חמלה עזה.

"הו, לילי," נבהלה פרופסור צ'אנג. היא העבירה את שרוול גלימתה על פניה במהירות, אבל לא הצליחה להסתיר את העובדה שבכתה. היא נראתה במצוקה קשה, למרות שהתאמצה להיראות כאילו הכל בסדר. "לא ראיתי אותך שם... רצית משהו?"

"יש משהו שאני יכולה לעשות, פרופסור?" היא שאלה בזהירות, מרגישה נבוכה אך בכל זאת ממשיכה. "כלומר, כדי לעזור לך?"

פרופסור צ'אנג פלטה יפחה. "אוי, לילי, זה מתוק מצידך..." היא ניגבה דמעות טריות מעיניה המלוכסנות. "את לא צריכה לדאוג לי, חמודה. אני פשוט... תחת הרבה לחץ לאחרונה..."

"זה קשור לטורניר?"

"איך את יודעת?" שאלה מורתה בהפתעה גלויה. "אבא שלך סיפר לך?"

"סיפר לי מה?" שאלה לילי, שהטורניר היה רק ניחוש מושכל מבחינתה.

פרופסור צ'אנג נראתה מתוחה, כאילו היא נקרעת בין שתי החלטות מוסריות חשובות. היא התיישבה בכיסא המורה והסתכלה על לילי כאילו היא רואה אותה לראשונה בחייה.

"לילי... אני יכולה לסמוך עליך שלא תספרי לאף אחד את מה שאני אספר לך עכשיו?"

"כמובן," אמרה לילי מייד. היא אף פעם לא חשפה סודות שהובטחו אצלה.

"פשוט... אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר על זה. המנהלת ביקשה שזה לא ייוודע לאף אחד, ובמיוחד שלא לתלמידים, אבל כל כך קשה להתמודד עם זה לגמרי לבד..."

לילי כרעה על הרצפה לרגלי מורתה בקשב, מונעת על ידי חמלה עזה ורגשות הזדהות כלפי האישה. פרופסור צ'אנג נתנה בה מבט אחד ופרצה בבכי גלוי.

הכיתה התחילה להחשיך, ופרופסור צ'אנג לא הדליקה את האורות. לילי יכולה הייתה רק לדמיין כמה המחזה יראה מוזר בעיני אדם חיצוני; אישה בוגרת יושבת ובוכה בחשכה, וילדה קטנה יושבת מולה והופכת את היוצרות במטרה לנחם אותה.

"זה כל כך מביך בשבילי..." פלטה פרופסור צ'אנג. לילי המתינה בסבלנות שהיא תירגע. היא ידעה שבקרוב המשלחות יגיעו, אבל היא גם ידעה שזה יהיה חוסר רגישות מצידה להאיץ במורתה.

לבסוף היא נרגעה והייתה מסוגלת לדבר בצורה רציפה.

"לילי, את יודעת שהטורניר הקודם התקיים גם כן בהוגוורטס, לפני בערך עשרים וחמש שנה?"

לילי הנהנה. התרוצצו הרבה שמועות כאלה בבית הספר בחודשיים האחרונים.

"ובכן, אני הייתי תלמידה אז. ואני יצאתי עם בחור, סדריק דיגורי... הוא היה בהפלפאף. היה לו לב רחב, והוא היה נאה מאד. כולם אהבו אותו. הוא ייצג את בית הספר בטורניר – הוא היה בשנה שביעית. כולם העריצו אותו על כך. גם אני... אבל במשימה האחרונה, הוא..."

היא לקחה נשימה עמוקה ועצמה את ענייה לרגע ארוך, כמכינה את עצמה למהלומה. עורה הבהיר בהק באופן חולני באפלוליות.

"לילי, מה את יודעת על זה- שאין- לנקוב- בשמו?"

לילי הרגישה מבולבלת. כמובן שהיא ידעה על מי היא מדברת – כולם הכירו את הסיפור של הקוסם המרושע שאביה הביס בצעירותו. אבל איך הוא קשור לטורניר הקוסמים המשולש?

"אני יודעת שהוא היה קוסם חזק מאד, ומרושע מאד. אבא שלי הביס אותו כשהוא היה צעיר," היא אמרה.

"זה מספיק, פרופסור צ'אנג."

השתיים הביטו בהפתעה לכיוון הדלת. פרופסור מקגונגל ופרופסור בליין עמדו בפתח בגלימותיהם הטובות ביותר. פרופסור צ'אנג כמעט קפצה על רגליה, נראית נזופה ומבוישת מאד.

"המשלחות יגיעו בקרוב. העלמה פוטר, אם תועילי להצטרף אל שאר התלמידים והסגל בכניסה לבית הספר," אמרה פרופסור מקגונגל ברשמיות מוזרה.

לילי נתנה בפרופסור צ'אנג מבט חסר ביטחון וצייתה בשתיקה. היא ידעה שלא עשתה שום דבר רע, אבל עדיין הרגישה מאד לא בנוח משום מה. כשחלפה על פני פרופסור מקגונגל, נדמה היה לה שהאישה נותנת בה מבט של חמלה.

המסדרונות היו ריקים להחריד. לילי צעדה בהם בעוד הלפידים נדלקים לעת החשכה, חשה אי נעימות גדולה. היא בסך הכל ניסתה להיות נחמדה לפרופסור צ'אנג – האם פרופסור מקגונגל לא רואה שהיא במצוקה? לילי בדרך כלל חיבבה את המנהלת, אבל באותו הרגע חשבה שהיא מתנהגת בחוסר רגישות גועלי.

היא לא עברה מרחק רב כשקולה של פרופסור מקגונגל הגיע לאוזניה, נישא בחלל השומם. היא עצרה והאזינה בזהירות.

"... אני יודעת שזה קשה עבורך, צ'ו, גם אחרי כל הזמן הזה. אבל זה לחלוטין לא הולם לשתף תלמידים בבעיותייך האישיות, ובטח שלא בנושא הזה..."

"אני יודעת, המנהלת – אני מתנצלת... אבל אני לא יכולה לשאת את זה..." קולה של פרופסור צ'אנג היה כה חנוק שלילי מצאה שעיניה מתמלאות דמעות מתוך רפלקס. "ומה אם... מה אם זה יקרה שוב? אני לא אוכל לסבול – "

"מה שקרה בטורניר הקודם לא יחזור על עצמו."

קולו של פרופסור בליין נשמע כה ברור וקרוב שלילי קפצה בהפתעה והמשיכה ללכת מייד, מפחדת להיתפס כשהיא מצותת למורים. היא לא עשתה דברים כאלה בדרך כלל.

היא יכולה הייתה לשמוע את קולותיהם של ראשי הבתים בעודם מסדרים את התלמידים ברחבת הכניסה, ואת הרחש הנצחי של עשרות תלמידים משוחחים ביניהם. היא החישה את צעדיה, לא רוצה לפספס את הגעת המשלחות, אך היא עדיין הייתה טרודה בתוכן השיחה שלה עם פרופסור צ'אנג. היא לא הצליחה לשכוח את מראה מורתה הבוכה באפלוליות הכיתה, ותחושה מבשרת רע התעוררה בה.

היא ניסתה להשלים את הסיפור בעצמה. מה קרה לאותו סדריק דיגורי שערער אותה כך? מה היא לא רצתה שיקרה שוב? האם הוא... נהרג? ואיך זה- שאין- לנקוב- בשמו קשור לזה?...

משב רוח קפוא עלה במסדרון וכל הלפידים כבו באחת, מותירים אותה באפלה. היא הצטמררה בקור הפתאומי. כמה מוזר – השרת אף פעם לא השאיר את החלונות פתוחים בשעות הערב.

היא הבחינה מייד בחלון הפתוח בהמשך המסדרון וניגשה לסגור אותו. שמי הערב היו מעוננים, וגשם במצב שכזה היה יכול להציף את המסדרון כולו. לאחר שעשתה זאת היא עמדה לרגע והסתכלה החוצה. כל בית הספר המתין למטה, אבל לא נראה כל סימן למשלחות. נראה שהיא לא תפספס אותן אחרי הכל –

היא סבה. לפני שהיא הבינה שהיא עומדת מול דבר מה כהה ומוצק, יד גדולה עטוית כפפה כיסתה את פיה ובלמה את צווחת הבהלה שלה.

המחשבה הראשונה שחלפה במוחה המבוהל היה שהאדם שעומד מולה עשוי כולו צל. עיניה התרוצצו על פני חזותו האפלה, ובמהרה היא הבינה שזה לא המצב; הוא פשוט היה עטוי גלימה פשוטה בגוון כהה של אפור שהצליחה להשתלב באופן יוצא מן הכלל באפלוליות שבמסדרון, כאילו האדם ממש אחז בה ועטף אותה סביבו.

היא הייתה קפואה במקומה, בעיקר מרוב פחד. ידו עדיין כיסתה את פיה, אחיזתו עדינה אך תקפה בצורה יוצאת דופן. הוא הרים את ידו השנייה והצמיד אצבע עטוית כפפה לשפתיו. או לפחות למקום בו היו אמורות להיות שפתיו; תחת ברדס רחב שכיסה את מצחו וצעיף שהסתיר את שאר פניו, לא ניתן היה לראות שום פרט מהופעתו מלבד הברק העמום של עניו בחשכה.

הפרט היחיד בהופעתו שהיה משמעותי מספיק כדי למשוך את העין היה סמל שהיה רקום במגוון צבעים כהים על קדמת הברדס, בדיוק במרכז המצח; סהר ירח וקבוצה של סלסולים קטנים ונעים, שהזכירו יותר מכל דבר אחר ניסיון של צייר בעל סגנון מעט ילדותי לצייר רוח נושבת... הוא לא היה בולט במיוחד, אבל משך את עינה של לילי בכל זאת, כי היא הרגישה שראתה אותו היכן שהוא בעבר.

האיש הניח את היד השנייה על כתפה ובתנועה רכה אך חסרת מעצורים הוליך אותה עד שעמדה כשגבה אליו. היא לא הרגישה צורך עז להתנער מאחיזתו, משום מה – לא היה במגעו שום דבר תוקפני או מאיים.

ידיו עזבו אותה באחת והיא סבה מייד, אבל הוא כבר לא היה שם. נעלם ללא זכר.

היא בהתה באוויר במשך רגע ארוך, מאמצת את עיניה באפלה. זכר מגעו האסרטיבי עוד הורגש על עורה, וליבה עוד דהר בבהלה בלתי מוסברת. לא ייתכן שהיא דמיינה את המפגש המשונה הזה.

היא הצטמררה בשנית. הייתה לה תחושה שעל כל המסורות המוזרות, מפגשים מהסוג הזה לא היו מקובלים בהוגוורטס... לא, היא ללא ספק נתקלה במישהו בו לא הייתה אמורה להיתקל...

פחד בלתי נשלט עטף אותה פתאום למראה המסדרון החשוך והריק. היא פתחה בריצה מבוהלת לכיוון הכניסה לטירה.

בעודה רצה במסדרונות, רגליה רוקעות בהדים רועמים על רצפת השיש, קול אוושה אדיר מילא את האוויר. היא התמלאה בהלה מחודשת. אך במהרה הבינה שהקול לא מגיע מתוך הטירה, אלא מחוץ לה, ושהוא מלווה באור עז וחמים שריקד על הרצפה והקירות כשהוא חלף על פני החלונות.

לילי העזה לעצור ולהסתכל החוצה. היא הייתה במרחק קומה אחת בלבד מראשי התלמידים האחרים, אלה הסתכלו בשמיים בהתפעלות. לילי הסתכלה גם היא, לרגע שוכחת מהמפגש המערער.

הדבר הראשון בו הבחינה היה בית אחוזה ענקי, בעל גג צפחה רחב, ארובות, מרפסות וגנים, שכל חלונותיו מוארים. הדבר השני בו הבחינה היה שהוא טס באוויר ביציבות ובבטיחות על גבי משהו שנראה כמו סירה ענקית, רדודה, עשויה עץ ככה. היו לכלי התחבורה חצי תריסר משוטים גדולים ודקים ככנפי דרקונים, עשויים מן קנבס בהיר מתוח על מוטות עץ מגולפים, שהניעו את כל המבנה באוויר. כנף נוספת בירכתיים, ששימשה לניווט, נעה כה וכה בעוד המבנה העצום טס במעגלים רחבים מעל המדשאות, כמו שחקן קווידיץ' שמנסה לעשות רושם.

לנגד עיניהם של לילי וכל התלמידים, הסירה העצומה נחתה במי האגם, קלילה כמו נוצה, והחלה צפה שם כמו גלדיולה חיננית. כעת לילי הבחינה שבחרטום הסירה, מול דלת הכניסה של האחוזה (שהייתה גדולה ממידות אדם), ניצב פסל של בת ים יפיפייה, קשקשיה משובצים אבני חן בכל הצבעים. לאחר כמה רגעים שלוש סירות קטנות יותר, לבנות ומגולפות בצורת ברבורים, הורדו מהסירה הראשית והחלו צפות ללא מאמץ לכיוון חוף האגם.

כל המחזה הזה היה הדבר המוזר והמרתק ביותר שלילי ראתה מימייה. המחזה היה כה מוזר, שהיא בקושי הופתעה כשמתוך הסירה הראשונה ירדה בחינניות אישה עצומה בגודלה בעלת שיער שחור מסופר בקפידה, לבושה כולה סטן שחור ומעוטרת תכשיטים נוצצים וכבדים, עמוסים אבני חן שהיו בגודל אגרופיה של לילי. אחריה השתרכה שורה ארוכה של תלמידים שנראו כגמדים לידה, לבושים גלימות כחולות בהירות, נאות מאד וקלילות למראה. הם כולם צעדו ברשמיות לכיוון דלת הטירה.

יודעת שעליה להיות למטה – ושעליה לספר למישהו על האדם המוזר בו נתקלה – לילי המשיכה לרוץ אל הכניסה. לאחר דקה הייתה בפתח. היא יצאה החוצה בריצה מבלי לחשוב ובלמה בפתאומיות.

האישה השחורה העצומה ניצבה כמה מטרים לפניה ובהתה בה בפנים מבוגרות, אציליות אך ללא ספק מופתעות, כשהתפרצה ללא הזהרה אל תוך הלילה. מייד אחריה מיהרו לנעוץ בה מבטים גם כל שאר הנוכחים, מופתעים ומשועשעים מכניסתה הבולטת וחסרת החן. כמה תלמידים גיחכו בגלוי. בפניה של לילי בערו בבושה, והיא הייתה מודעת היטב לכך שהיא מתנשפת ופרועה.

בעורך פלא המנהלת, פרופסור בליין ופרופסור צ'אנג היו שם הרבה לפניה. פרופסור צ'אנג נראתה כנועה ונמנעה מלפגוש במבטה של לילי. מנגד, לשמחתה, המנהלת הייתה עסוקה מידי בהרעפת ברכות על המנהלת השנייה מכדי לתת בה מבט נוזף.

"ראוי לציון שבית הספר שלנו זוכה לארח אותך בין כתליו בפעם השנייה, מדאם מקסים," היא אמרה לאישה העצומה לאחר שהשתיים חלקו חיבוק מאד מוזר ולא נוח למראה. "תלמידי בובאטון תמיד יתקבלו כאן בברכה."

"אולי אזכה לבקר באוגוורטס יותר מפעמיים," השיבה מדאם מקסים העצומה במבטא צרפתי סמיך. היא בחנה את סביבתה בדריכות, מתעסקת בטבעות שעל אצבעותיה הענקיות. "'אגריד עוד מלמד?"

פרופסור לונגבוטם, שעמד לצד תלמידי גריפינדור, סימן ללילי להתקרב אליו. הוא נראה מודאג.

"למה התעכבת, לילי? הכל בסדר?" הוא לחש לה כשהתקרבה.

למרות חרדתה לנוכח מה שעברה, לילי גילתה שהיא מהנהנת אל פרופסור לונגבוטם. היא הרגישה שזה לא הזמן הנכון להעלות את הנושא, כשתלמידי בית הספר האחר עומדים כל כך קרוב אליהם. הם נראו מעט עוינים, אבל אולי רק בגלל שהגלימות שלהם היו דקות והלילה קר.

בעוד מקגונגל ומדאם מקסים משוחחות ביניהן בנימוס, ג'יימס יצא מתוך שורת תלמידי השנה השביעית מאחורי לילי והציע את הגלימה שלו לאחת מהבנות מבובאטון, שנראתה אומללה במיוחד. היא התעטפה בגלימה החמה והייתה אסירת תודה. בנים אחרים חיקו את אחיה של לילי כמעט מייד, מעניקים את הגלימות שלהם לתלמידות הזרות במחווה ג'נטלמנית.

בדרכו חזרה אל השורה, ג'יימס רכן לכיוון לילי. "הי, איפה היית, לילס? הפסדת את הכניסה הגדולה."

"אני... שכחתי משהו," היא תרצה בחוסר כישרון.

"ג'יימס," התרע בו פרופסור לונגבוטם, כי הוא ללא ספק תרם להפרת הסדר בין התלמידים, שעזבו את מקומותיהם והתחילו לפטפט ביניהם ועם התלמידים הזרים.

"היה לה קר, פרופסור," ג'יימס השיב בתמימות שלא הצליחה להסוות את שובבותו.

פרופסור לונגבוטם לא הצליח שלא לחייך אליו בהערכה. "תחזור לשורה, ג'יימס."

הוא חזר לשורה ללא וויכוח. הנערה לה העניק את גלימתו הסתכלה אחריו בעניים רעבות כמעט, מתלחששת עם חברותיה בשפה זרה.

לילי נשארה לעמוד לצד פרופסור לונגבוטם בעוד כולם ממשיכים להמתין. היא הרגישה מעט חריגה, למרות שאנשים כבר לא הסתכלו לכיוונה; כולם היו עסוקים בלהציץ בשעוניהם ולתהות מדוע המשלחת של דורמשטנג מתעכבת כל כך.

"שמעתי על איחור אופנתי, אבל זה כבר מוגזם!" טענה מדאם מקסים בקוצר רוח, מבטאה הזר מתפרע. "מה או חושב לעצמו, א'מולודוב אזה?"

"אין צורך להתלהם, מדאם מקסים," אמרה פרופסור מקגונגל, עוטה מבע נוזף למשמע הפניה הבלתי- מכובדת. "אולי את ותלמידייך תעדיפו להמתין בפנים?"

לפני שמדאם מקסים הספיקה לענות נראה הבזק גדול של אור ומכל עבר תלמידים צעקו בהפתעה. זעזוע עבר בשורות כשהתלמידים הצעירים שבשורות הראשונות נסוגו לאחור בבהלה. לא היה צורך לשאול מדוע; חומה של אש אדומה זינקה מתוך האדמה ללא כל סימן מקדים, מתנשאת גבוה מעל ראשי כל הנוכחים.

למרבה הפלא, הדשא לא נשרף; ללא ספק היה מדובר באש קוסמים, כמו זו ששימשה לנסיעה ברשת הפולו. אבל לילי מעולם לא ראתה אש פולו אדומה, ובטח שלא חומה שלמה עשויה ממנה.

דמויות כהות נעו בתוך הלהבות, הולכות ומתקרבות. ואז, אחד אחרי השני, יצאו מתוך האש נערים ונערות רציניים, מנערים גיצים כתומים בוערים מגלימות הפרווה העבות שעטו, אלה גרמו להם להיראות כבעלי כתפיים גדולות בצורה לא טבעית.

הם התייצבו בשתי שורות מדויקות משני צידי הדרך המובילה אל הטירה, כאילו ערכו חזרות לקראת הרגע הזה. למרות שהאש לא הייתה חמה, ניתן היה להבחין בזיעה מבהיקה על פניהם. נראה שהם ממתינים למשהו.

אחרי רגע התברר בדיוק למי הם המתינו. מתוך הלהבות צעד איש גבוה, עטוי גלימת פרווה שחורה. להבות לחיכו את מגפיו ואת שולי גלימתו, אך כבו בניעור חד של בגדיו. הוא צעד בין התלמידים בצעד חינני, קליל למרות משקל פרוותיו, מחייך בשלווה כמו אדון המגיע לביקור בבית הקיץ שלו.

לאור הלהבות, ניתן היה להבחין שהוא צעיר למדי – צעיר להפליא ביחס למנהל בית ספר. הוא לא היה מבוגר יותר מהוריה של לילי. פניו היו בהירות וחלקות ושיערו היה בצבע שחור עז, מסורק לאחור בבלורית מלאת נפח, כאילו עמד ברוח פרצים במשך זמן ארוך.

הוא חייך אל תלמידי הוגוורטס ובובאטון בעודו חולף, ולחץ את ידיהם של המורים. הוא אפשר לחומת האש לגווע, ולא נראה מוטרד מהצורך לכבות אותה. לילי זכתה להביט בו מקרוב כשלחץ את ידו של פרופסור לונגבוטם בארשת של כבוד. היה לו סנטר חלש אבל מצח מלא תעוזה, ועניו היו ירוקות בהירות, צעירות ומלאות חיים.

נראה שהוא חש שהיא מסתכלת עליו, כי הוא השיב לה מבט. לרגע היא חשה מבוכה גדולה תחת מבטו החוקר, אבל לבסוף הוא פטר אותה בחיוך, טפח על ראשה הג'ינג'י כאילו הייתה חיית מחמד, וניגש לברך את שתי המנהלות האחרות.

מדאם מקסים התמוגגה לראות את עמיתה, למרות שרק רגע לפני כן התלוננה על האיחור שלו; היא נישקה אותו על שתי הלחיים ברוב טקס והרעיפה עליו מחמאות.

"הפרופסור מקגונגל," הוא פנה אל המנהלת של הוגוורטס בנימה של כבוד רב, ואפילו החווה לה קידה. קולו היה גבוה, נערי כמעט. "זה תמיד תענוג לחסות בצל הטירה המרהיבה שלכם. אני חוזר ומודה לך על שהסכמת לשכן אותי ואת תלמידי כאורחים; לא לכולנו יש את האמצעים לדאוג לדיור הולם כה רחוק מבית הספר שלנו." הוא החווה במרומז אל האחוזה הצפה המפוארת של בובאטון, וקד למדאם מקסים בהערכה. היא נראתה מרוצה.

"הארכי- מג מולודוב," השיבה לו מקגונגל בנימוס מושלם, מחווה קידה קלה בתשובה. "ברוך בואכם להוגוורטס. אני ושאר הסגל מקווים שהאירוח יהיה לרוחכם. הרשה לי לשבח אתכם על הכניסה המרשימה."

מולודוב פלט צחוק נערי. "אין צורך לגלוש לצביעות, גברתי. תיארתי לעצמי שכלי התחבורה שלנו לא ימצא חן בעיניכם כאן, בהוגוורטס."

"למה?" לילי שמעה מישהו ממלמל בגריפינדור בעוד מקגונגל ממשיכה להחליף דברי נימוס עם מולודוב.

"כלי תחבורה קסומים, כגון התעתקות ופולו, לא אמורים לפעול בהוגוורטס מבחוץ פנימה, מטעמי הגנה. זה מוסבר בצורה מפורטת מאד בספר 'הוגוורטס: תולדות'," רוז נשמעה מדקלמת מבין שורות התלמידים.

"אז איך הוא עשה את זה?" לילי שאלה את פרופסור לונגבוטם, אבל לא הייתה לו תשובה.

תלמידי דורמשטנג הסירו את הפרוות שלהם. מתחת הם לבשו גלימות נוקשות, אדומות כדם. היה ברור לעין שאף אחת מהבנות שם לא תזדקק לגלימה של אחד מהבנים בהוגוורטס. למען האמת, לפי הבעת פניהן הגאה, הן כנראה לא היו מקבלות גלימה ממישהו מהוגוורטס גם אם הן היו קופאות למוות.

מקגונגל הובילה את האורחים לתוך הטירה. תלמידי בית הספר נכנסו אחריהם, צופים באורחים בסקרנות גלויה.

לילי הרגישה בטוחה מאד בתוך המון התלמידים שמילא את אולם הכניסה ואז את האולם הגדול; באותו הרגע השיחה עם פרופסור צ'אנג והפגישה המטרידה עם האיש בגלימת הצל נדמו כמעט כמו חלום רע מלפני כמה לילות, והיא מיהרה להצטרף לחברותיה כדי ליהנות מהסעודה.

הפרק הקודם		הפרק הבא