ילדי פלא

"הו, למען זאוס. מה זה המקום הזה?"

"מרלין, חמודה. אלא אם כן זאוס הוא אבא שלך או משהו..." צחק ילד חולף.

"אל תפקפק במה שאתה לא מכיר," ענתה לו תאליה, אך דעתה הייתה מוסחת. האולם הענק שנכנסה אליו הימם אותה וגרם לה לקפוא ופשוט לבהות בו באי-אמון. היא ראתה פלאים רבים בחייה, אך את הקסם ששרר במקום הזה לא פגשה מעולם.

פרסי נאנק, נכנס למסדרון אחריה, "הוא צחק על אבא שלך -" אך אז גם הוא הבחין באולם.

הוא היה גדול יותר מכל אולם שתאליה ביקרה בו בחייה. חמישה שולחנות ניצבו בו: שולחן בו ישבו מבוגרים חמורי סבר - המורים, ככל הנראה - וארבעה בהם ישבו ילדים צוהלים. כל תושבי שולחן לבשו בגדים מוזרים בצבעים שונים: אדום-זהב, כחול, צהוב-שחור, ירוק-כסוף.

"שלום, תלמידים!" נעמד אדם זקן, כוסית בידו - בה החווה לעברם בברכה, "תודה שחזרתם אלינו לשנת לימודים נוספת. הייתי רוצה למסור מספר הודעות."

תאליה נשאה אליו את מבטה בתהייה. מה זה אמור להביע?

"קודם כל, אין להיכנס ליער האסור. בנוסף, רשימת הדברים האסורים של פילץ` המעודכנת תלויה על דלת חדרו. בנוסף השנה לא תיערך אליפות העולם בקווידיץ`."

"למה?!" תאליה העניקה מבט קצר לדוברים, שאמרו את המילה יחדיו. שני נערים ג'ינג'יים זהים שישבו בשולחן האדום-זהוב, פיותיהם פעורים באי-אמון. הם החליפו מבטים ואז, כמקבלים החלטה, נעצו בזקן מבט מלא טינה.

"מכיוון שהשנה קורה משהו הבה יותר טוב," אמר הזקן בהתרגשות, "השנה יערך טורניר הקוסמים המשולש."

"איזה יופי," שמעה תאליה את ניקו רוטן מאחוריה, "אני שונא טורנירים. זה בדרך כלל מתבסס על הכלל 'הילחם או שתמות'."

"לא מתים כאן," צחקק הזקן, "אני מנהל את בית הספר, וכל עוד אני מנהל אותו אף אחד לא ימות. הדבר הזה הוא בסך הכל תחרות."

ניקו הסמיק מתשומת הלב, אך תאליה הספיקה לראות את הבעת פניו הספקנית רגע לפני שהבין שהתשובה הייתה מיועדת אליו.

"אם תשתתפו תוכלו לזכות במאה אוניות," חייך המנהל, "פרס הוגן לכל דבר. ההשתתפות היא מגיל שבע עשרה; פרט לבעלי ניסיון." תאליה יכלה להישבע שהמנהל קרץ אליהם. אני לא נרשמת בשביל לבדר אותו, חשבה.

האולם גדש תגובות: שמחה, התמרמרות, כעס, עצב, התרגשות. אך לבסוף המנהל קטע אותן: "הבה נתחיל במיון."

אישה מבוגרת - שהציגה עצמה כפרופסור מקגונגל כשקיבלה אותם בכניסה - הניחה מצנפת ממורטת על שרפרף שעמד על בימה קטנה. אנבת' מרפקה את תאליה, "ראית את זה?" צחקקה.

"שקט!" הפרופסור נעצה בהן מבט רושף, "המצנפת הזו עתיקה מעוד. והיא מאוד תיעלב אם לא תשלטו בעצמכן."

אנבת' הנהנה ברצינות תהומית, שלפי דעתה של תאליה נראתה סתם כמו משחק מוגזם.

אך לפתע המצנפת הרחיבה קפל - שנראה ממש כמו פה בזווית הזו - וקול בקע ממנו:

"היה היו לפני שנים,

כאלף שנים לפחות,

שתי מכשפות ושני קוסמים

שחיו בארץ הזאת.

גריפנדור בא מערבות הבר;

רייבנקלו מן הבקעה;

הפלפאף ממורדות ההר;

סלית'רין- מן הביצה.

לארבעה היה חלום,

חזון נשגב ורם;

לבנות בית ספר לקוסמים -

והוגוורטס כך הוקם.

כל מייסד רצה חינוך

לערכים שונים,

וכך התלמידים חולקו

לארבעה בתים.

האמיצים התחבבו

על גורדיק גריפנדור;

אך רייבנקלו בלמדנים

דרשה תמיד לבחור.

טוב-לב היה הכי חשוב

להלגה הפלפאף;

אך סלית'רין שאפתנים

יותר מכול אהב.

כל עוד היו הם בחיים,

מיינו הם בעצמם.

אך איך ימשיכו במיון

גם אחרי מותם?

לגריפנדור היתה עצה.

חיש קל הסיר אותי,

וכל אחד מהם הפקיד

קצת מרוחו אצלי.

מצנפת המיון אני,

מאז ועד היום.

חבשוני, ואני אמצא

לכל אחד מקום!"


"הו, למען זאוס. אז יש את הפאלקף, גריפינטור, רייבנגלו וסלידרין?" שאל פרסי בבלבול.

"אני חושב שזה הפאפאף, גריפינדור, רייבנקלו וסלית'רין," תיקן אותו ניקו בגלגול עיניים.

הפרופסור שלחה אליהם מבט מצמית והם השתתקו.

"ועכשיו, אתחיל בהקראת השמות." אמרה בחיוך רחב.

אט אט ילדים החלו לעלות על הבמה ולהניח את מצנפת המיון של ראשיהם. "רייבנקלו!" , "סלית'רין!" , "הו, הפאלפאף!". נגמרו הילדים ששם משפחתם התחיל ב- א'. גם הילדים ששם משפחתם החל ב- ב' נגמרו. האות ג' החלה את הסבב שלה.

"פרסי ג'קסון!"

תאליה הביטה בפרסי שצעד בביטחון אל עבר המצנפת. מבטה חמור הסבר של הפרופסור ננעץ בו כל כך חזק עד שתאליה תהתה כיצד הוא לא נשרף. הוא התיישב והניח את המצנפת על ראשו.

כמה שניות חלפו עד שהמצנפת צעקה: "הפאלפאף!"

השולחן הצהוב-שחור - ככל הנראה שולחן הפאלפאף - סער ופרסי קם, השתחווה כמו כוכב שסיים את הופעתו וצעד אל עבר השולחן בגאון. דעתה של תאליה הייתה מוסחת מכך עד שאנבת' מרפקה אותה שנית. "קראו לך!"

היא צעדה והתיישבה על השרפרף, מניחה את המצנפת על ראשה.

"את אמיצה," שמעה קול ממלמל בראשה. הרצון הראשוני שלה היה להסיר את המצנפת משם, אך היא השתלטה עליו ומלמלה: "גם פרסי אמיץ."

"פרסי צריך להגן על אחרים כדי להיות אמיץ," היה נדמה לתאליה שהמצנפת מושכת בכתפיה, "אך אנחנו מדברים עלייך. אני חושבת לשים אותך בגריפינדור..."

"גריפינדור." מלמלה תאליה, "הם נשמעים ממש אגואיסטים."

"הו. היוצר שלי היה גריפינדור. ואני מניחה שעבור היערה זו גם כן צריך אומץ... לכן אשבץ אותך ב - גריפינדור!"

תאליה צעדה באי-רצון אל השולחן האדום-זהב. הם מחאו לה כפיים אך נראו מוסחי דעת, לכן התיישבה בשולחן ליד שני הג'ינג'ים שראתה קודם וחזרה להביט במיון בריכוז.

"היי, ילדה," פנה אליה אחד מהג'ינג'ים, "מה מעניין אותך בהמשך של המיון?"

"עזוב אותה," נאנח נער מעט קטן מהם אך ג'ינג'י אף הוא, "היא רק חדשה... למרות שהיא נראית יותר מבוגרת."

"חברים שלי שם," תאליה התעלמה מהגוננות עליה, "אני בסך הכל מחפשת אותם."

"בהצלחה." אמרה נערה אחת בעלת שיער ערמוני והוסיפה בביטחון, "אבל את לא נראית בת אחת עשרה. בת כמה את?"

"ארבע עשרה." ענתה תאליה בסקרנות, "למה?"

"כי מתחילים ללמוד כאן בגיל אחת עשרה," דיקלמה הנערה, "מה, לא ידעת?"

"אה... בטח שידעתי," גמגמה תאליה.

"למדת קודם בבובאטון או דומשראנג?" התעניינה הנערה, "כי הם מגיעים השנה. אם את מתגעגעת לחברים קודמים..."

"לא למדתי שם," משכה תאליה בכתפיה והביטה בהם באי הבנה, "והחברים שלי גם כן כאן."

"המממ." נער שחור שיער בעל משקפיים גדולות גדולות הביט בה בסקרנות, "אז מדוע הביאו אתכם הנה?"

"את זכות הפרטיות לא מקבלים כאן?" התמרמרה תאליה, אך דעתה הוסחה כששמעה את הקריאה: "ניקו די אנג'לו."

"הו." מלמלה. היא קיוותה שניקו ישובץ בגריפינדור ויהיה איתה, היא לא רצתה להיות לבדה. על אנבת' היא כבר הבינה שהיא צריכה לוותר. היא חכמה מדיי. ויש קבוצה לחכמים.

"סלית'רין!"

"אל תבני עליו," הציע לה הג'ינג'י הקטן יותר, "סלית'רין וגריפינדור לא הולכים ביחד. בכל מקרה, אני רון. אלה הארי, הרמיוני, פרד וג'ורג'."

היא הנהנה, דעתה מוסחת, מביטה באנבת' המתמיינת לריוונקלו, כצפוי. אף אחד מהם לפחות לא יהיה באותו הבית יחד עם שני מהם. היא לא תקועה לבדה והשאר יחד.

"אני אראה לך את המעונות, את ישנה איתי בחדר," חייכה הנערה שככל הנראה קוראים לה הרמיוני, "אם את לומדת בשנה הרביעית. בכל מקרה, אני בטוחה שיהיה לך טוב כאן. רק חבל שלא יהיה קווידיץ' השנה, את תפספסי כל כך הרבה..."

"זה בסדר," חייכה תאליה, "בכל מקרה אני מניחה שיצפו ממני להשתתף בתחרות ההיא." ואז היא השתתקה, מבינה את טעותה.

חמישה מבטים ננעצו בה, "יצפו ממך? את בת ארבע עשרה!" קרא אחד הג'ינג'ים הבוגרים.

"אה... לא משנה..." היא הסמיקה מעט. תשומת הלב לא מצאה חן בעיניה.

הרמיוני אומנם הביטה בה בחשד, אך הסבה את כיוון השיחה לנושא אחר. תאליה הודתה לה בליבה.

ארבעה בתים שונים. ארבעה נערים שונים. תאליה קיבלה כאב ראש.

הפרק הקודם		הפרק הבא