חלום ומציאות. מה ההבדל?

"אני מוכן" אמרתי.

"אתה בטוח? לא תעלם לנו באמצע?" שאל אלבוס בגיחוך. חייכתי אליו בקושי, מתאפק לבלוע את ההתרגשות שאחזה בי. סוף סוף אוכל להיות שייך לפה באמת. מיון.

שלושה ימים לפני.....

"פרופסור, איזה סוג של קסם זה?"
"אני לא יודעת, אורי. מעולם לא חזיתי בבעיה כזו של התנתקות הרוח..." היא מלמלה.

 "בעיה? מנין לך שזו בעיה?" התערב פרופסור לונגבוטום.
"כי הילד לא יכול לחיות בשני העולמות יחד, נכון? אז אנחנו לא נוכל אף פעם להעיר אותו בעולם שלנו, בהנחה שזה אפשרי, מבלי שהוא יתעלף בפתאומיות בעולם המוגלגי שלו, שבו כפי שאמר לנו, הוא גם לא יכול לעשות קסמים כדי להגן על עצמו". 

 "טכנית" תיקנתי, "לא ממש יכולתי לנסות לעשות קסמים, כי אני לא יכול להביא איתי שום דבר מהעולם הזה, וסביר להניח ששם לא אמצא שרביט מוטל ברחוב"....
פרופסור ספראוט הזקנה צחקקה בשקט.

המנהלת לא הסתפקה בפגישה אחד-על-אחד המאופיינת למצבים קשים, אלא גייסה (כמעט) את כל המורים בהוגוורטס. לא שהבנתי במה המורה לכשפומטיקה יכול לעזור לנו, אבל נקווה לטוב..

"אז מה נעשה?" שאל מר פומפרי, מעשי כתמיד.

"מה כבר אפשר לעשות?" שאלה ספראוט, "הרי אנחנו לא מכירים שום קסם שמבצע את אותה הפעולה, לכן לא נוכל להתנגד לו".
כל העיניים בחדר הופנו למורה ללחשים עתיקים, שנראה טיפה מפוחד מתשומת הלב הרבה. "גם אני לא נתקלתי בלחש עתיק המרמז על ניתוק הנשמה מהגוף בעת שינה. שמעתי על חזיונות, אבל מניסיוני כאן אני לא חושב שאנחנו חיזיון או שחייו הקודמים של הילד בשש-עשרה השנים האחרונות היו חיזיון".
נזכרתי בריח הקקי של רוני. לא, בהחלט לא חיזיון.

כאילו בתזמון מושלם, נכנסה הרוח של הפרופסור בינס דרך הקיר העגול.
"סליחה על האיחור, פרופסור. אני מקווה שלא פספסתי כלום" אמר בקולו המרדים-באופן-בלתי-מוסבר-שיש-רק-למורים-בהיסטוריה. 
"האמת, שבדיוק ברגע זה אנו זקוקים לעזרתך" אמרה הפרופסור מקגונגל.
בינס ניעור מנמנום שבדיוק שקע בו. "ממ-מה?"
מקגונגל חזרה על המשפט בהדגשה. גבתו של רוח הרפאים הורמה. אני בטוח שזו הפעם הראאשונה זה מאה שנים שהוא עשה את התנועה הזאת.
"לכבוד הוא לי להיות לכם לעזר" מלמל.
"נהדר" אמרה הפרופסור וניגשה ישר לעניין לפני שבינס יירדם שוב. "האם ידוע לך על מקרה בהיסטוריה שבו היה קיים בן אדם אחד בשני מקומות בו זמנית, כשהוא ער באחד הוא רדום באחר? ואכם כן, האם באחד מהם היה יכול לבצע קסמים?" היא דיברה מהר וקולה נקב את הדממה שהשתררה בחדר. 
"במי מדובר?" התנועע הפרופסור בחוסר נוחות במושבו. גם הוא כנראה לא היה רגיל לתשומת לב.
"אורי אנדרסון. ילד שהגיע אלינו זה מכבר, וסיפר לנו את סיפורו, הזהה לתיאור שנתתי לך הרגע".
בינס סקר את הקהל בחיפוש אחרי. כשמצא אותי לבסוף בין כל האנשים בחדר, משהו ניעור בעיניו. ניצוף כסוף שנעלם כל כך מהר עד שהייתי בטוח שרק דמיינתי זאת.
הוא בהה בי כמה שניות וקולו חזר להיות חדגוני ומשעם כשמלמל "מעניין מאוד...".

כל המורים כבר רכנו לעברו בציפייה.
"בכל ההיסטוריה שאי פעם לימדתי, לא שמעתי על דבר שכזה" הוא אמר. נחרת אכזבה קולקטיבית הרעידה את החדר.
אבל אני ידעתי שהוא משקר.
 

יאללה 4 תגובות וממשיכה =]

RoseBat

הפרק הקודם		הפרק הבא