הכתם האנושי

6

בלטריקס

השמלה האדומה המסורתית של הכלה בטקס החתונה של הקוסמים הייתה סמל לאהבה שלה אל בעלה ואל ילדיה העתידיים, להיותה האש אשר מזינה את המשפחה, וגם, היו שהוסיפו, לדם והכאב שיגבו ממנה האמהות וחיי הנישואין.

בלה הרימה את שולי השמלה שלה בעוד רודלפוס מוביל אותה במורד המדרגות. לרגליה עמדו אורחי החתונה שלה, ממתינים להופעתה המיוחלת. היה בזה סיפוק עצום, לדעת שכל האנשים האלה הגיעו לשם רק בשביל לראות אותה ואת רודלפוס אומרים כמה מילים, וגם תחושת לעג מסוימת.

"את נראית מקסים," הבטיח לה בעלה לעתיד. היו לו עניים כהות, נבונות, שהמבט בהן לעולם לא היה משעמם. הייתה בהן מן חדווה מערערת, כאילו בעליהן ראה את העולם כבדיחה שרק הוא יכול היה להבין.

היה בכך משהו מרגיז, ובו בזמן, מושך. רודלפוס לסטריינג' היה גבר שלעולם לא נותן לחיים להפוך למשעממים. בניגוד לכלבלבים המתרפסים האחרים שהוריה של בלה ניסו לשדך לה, כלב השעשועים הזה היה צפוי להעסיק אותה לזמן ממושך.

"אני יודעת," היא השיבה לו. הוא בחן אותה במבט שהבהיר לה שהוא מצפה לליל הכלולות.

אורחי החתונה פינו להם דרך כשעברו באולם. בלה יכולה הייתה להתרגל בקלות לעובדת היותה הגבירה העתידית של הבית הזה, תפקיד שיהיה שלה באופן בלעדי ברגע שהזקנה הבלה, שכרגע הייתה הסיבה להתקדמות האיטית עד מוות של התהלוכה שלהם, תפטור אותם בנדיבות מקיומה. בלה שמעה אותה ממלמלת תלונות טרחניות ורכילויות מרושעות באוזנו של בנה הצעיר בעודה צולעת באיטיות מרגיזה אחרי החתן והכלה, מקווה בליבה שהיום לא ירחק.

פרצופים מוכרים הבזיקו לכיוונה בים הפנים שנחצה בפניה. היא לא אהבה את רובם אבל חייכה אל כולם את אותו החיוך – חיוך של סיפוק בלתי ניתן להדחקה לנוכח מעמדה החדש והמרגש. בין הפנים הבחינה בדודתה וולבורגה, שנראתה כאילו היא עוטה שריון של צב ים שחור על ראשה, צופה בתהלוכה במבט החמוץ האופייני לה. צמוד לעקביה, כתמיד, הזדחל רגולוס.

מבטיהם הצטלבו לרגע קצר אחד; רגולוס מיהר להשפיל את מבטו כאילו נכווה על ידי להבה.

בלה החניקה גיחוך לנוכח התגובה המבוהלת שלו. בכנות, היה עליה לומר שדודה ודודתה עשו עבודה גרועה במיוחד בגידול ילדיהם; אחד היה מושך וסורר, והשני צייתן ועלוב. כמה מזיכרונות הילדות היפים ביותר שלה הכילו התעללות ברגולוס הקטן, או בסכסוך בינו לבין אחיו.

דלתות אולם הנשפים נפתחו בפניהם. האורחים התפזרו למקומותיהם בעוד בלה ובעלה לעתיד צועדים אל קדמת האולם. בלה תהתה האם היא אמורה לחוש התרגשות כל שהיא, והגיעה למסקנה שהחלק המרגש ביום הזה יתחיל רק אם תצליח לשרוד את הטקס המשעמם הזה.

"התכנסנו כאן היום," פתח מנהל הטקס הישיש בקול חורקני. "על מנת להיות עדים לקשירת הקשר הקסום בין רודלפוס לבית לסטריינג' לבין בלטריקס לבית בלק. ניתן את ברכתנו לאיחוד זה למען הצאצאים אשר ייוולדו אחרי היום הזה, כפי שעשו אבותינו לפנינו, ונתגאה כי לקחנו חלק בטיפוחו של דור חדש של קוסמים טהורי דם, אשר ימשיכו את דרכנו..."

מחשבותיה של בלה נדדו. היא לא ידעה מה משעמם יותר, תוכן הניאום או הדרך בה הזקן מתח ומשך את המילים כאילו חלק חשוב מהטקס היה השמעה מדויקת של כל אות ואות.

לבסוף, בסוף הניאום ההיסטורי המייגע, הגיע החלק המעניין קצת יותר. רודלפוס פנה אליה והבטיח להיות בעל מסור, לדאוג לצרכיה וצורכי ילדיה ולהגן עליה ועליהם בגוף ובנפש. בלה דקלמה את הצד שלה בעסקה; להיות אישה נאמנה, למלא את חובותיה כלפי הבית והמשפחה ולהביא לעולם ילדים חזקים וצייתנים. היא עשתה זאת רק מתוך חובה, כמובן, כי היא לא ראתה טעם בדקלום מילים שאף אחד בכל מקרה לא ציית להן.

אז הזקן התקדם בצעדים איטיים עד מוות אל קדרת הזהב שעל האצטבה. אחד הנערים שסייע לו בטקס ניגש עם מגש ועליו מצרכי שיקוי שונים. הזקן הצהיר על כל אחד מהחומרים לפני שזרק אותו בטקסיות לקדרה, שם הם הסתחררו בעוד הנער השני בוחש את התחולה הדלילה.

בלה צפתה בנוזל המסתחרר, שהיה בצבע אפור עכור, כמו ענני סערה מתערבלים מעל האופק. לא היה לשיקוי ריח, אך הוא הפיץ מן זוהר... לא, זוהר לא הייתה המילה המתאימה לתאר את ההילה שהקיפה את הקדרה. זה היה ההפך מאור – לא חושך, אלא זוהר שגרם לאולם להיראות אפלולי ומלא צללים, במקום שטוף אור. ענן שחור מבשר רע כיסה את ליבה של בלה.

"וכעת, המרכיב האחרון," הכריז הזקן בקול רם שנשמע כאילו הוא עומד להישבר, כמו המתח באוויר לפני סערה. "דם ההבטחה."

רודלפוס שלח את ידו מעל הקדרה. בלה הניחה את ידה על ידו. לפתע חשה פליאה לנוכח היציבות והחוסן של כף היד העזה שתחת אצבעותיה, ולנוכח החן המשונה שבדרך בה אצבעותיה שלה, הארוכות והלבנות, עטפו את העור המחוספס של הגבר לצידו עתידה הייתה לבלות את שארית חייה.

סכין כסופה שיסעה את עורה. שני סוגים שונים של דם בעבעו מתוך החתך הארוך והמשותף. הכאב היה לא יותר מאשר דגדוג מרוחק בצד האחורי של ראשה; היא הייתה כה שקועה בהרמוניה המהפנטת של המחזה המוזר והיפה שלפניה שכל דבר אחר נדחק הצידה בחוסר חשיבות.

טיפת דם טפטה לתוך הקדרה, וענני הסערה שינו את צבעם לאדום עז של שקיעה. הנוזל חולק לשני גביעי זהב תואמים. בלה השקתה את רודלפוס מהגביע שלה, והוא השקה אותה משלו.

השיקוי היה מר וחריף, מעלה דמעות בענייה. היא בלעה אותו בחוסר רצון, חשה אותו זולג לבטנה וממלא את אפה. לאחר לגימה ניסתה להתרחק, מחליטה שזה מספיק, אך רודלפוס אחז בעורפה ודחק בה לגמוע עד תום את הנוזל שהוא כילה בשלמותו. בלה עצמה את עיניה בעוצמה בעוד אחיזתו הולכת ומתחזקת, חשה שעוד רגע תיחנק.

לפתע ידיו של רודלפוס החלו לרעוד. שאריות השיקוי טפטפו על סנטרה של בלה, ואחרי רגע הגביע נפל ופגע ברצפה בחבטה.

היא מחתה את הנוזל בגב ידה, צופה ברודלפוס אך לא לחלוטין מפנימה את מה שעיניה רואות; הוא עמד במקומו ורעד באלימות, עניו פעורות וריקות. היא חשה תחושה קלילה, כשם שהייתה תחת השפעת סם, והמקום והמעמד בו הייתה היו זניחים כקליפות שום בתוך תודעתה הריקה והמאושרת. ההתנהגות של רודלפוס הצחיקה אותה – היא הייתה צוחקת, אם לא הייתה נתקפת גם היא גל אלים של רעידות ועוויות.

ההתקף הסתיים באותה פתאומיות כשם התחיל. ייתכן שארך מפחות משנייה, וייתכן שארך שעות; זה היה כמו חלום מוזר ואפל במיוחד, שחמק עמוק לתוך צללי תודעתה ברגע שהתעוררה ממנו.

רודלפוס אחז בעורפה ונישק אותה. אחיזתו הייתה עדינה, אך היה בה משמץ התקפות שהראה כשדחף אותה לכלות את השיקוי שבגביע. הנשיקה הייתה קלילה, קרירה כמו תיפוף כנפי דבורה בתודעתה המבולבלת של בלה.

לפני שהבינה מה קורה, מצאה את עצמה מובלת על ידי רודלפוס מחוץ לאולם. מייד כשהבינה מה קרה ניסתה לאחוז בשולי החיזיון המוזר, אך הוא חמק מבין אצבעותיה כמו מים קפואים, מותיר אותה בתחושה משותקת ולא – נעימה.

אף אחד לא שאל על ההשפעה שהייתה לשיקוי על החתן והכלה. תגובה פיסית כזו הייתה מקובלת למדי בטקס הזה – היה נדיר אם לשיקוי לא הייתה השפעה דומה על מי ששתה אותו. לפני החתונה, בלה שמעה כל מיני קשקושים על התכלית הקסומה של השיקוי, אך לדעתה הוא היה לא יותר מאשר אוסף של חומרים מבחילים שנועדו להבהיר לחתן והכלה כמה חיי הנישואין הולכים להיות מרים ודוחים.

בחוץ, שמש הקיץ זרחה בעוז וסעודת החתונה התחילה מייד. החיזיון האפל נדחק ממחשבתה מייד, ענני הסערה מסתלקים ללא זכר.

היא ישבה לצד רודלפוס בראש שולחן הכבוד, תחת סוכה של בד זהוב שהוקמה על מנת להגן על בעלי השמחה מהשמש. היא סעדה את ליבה בענבים שחורים שמנים, מתענגת על הדרך בה העור הדקיק נקרע בתוך פיה ומילא אותו בבשר הסגול המתוק של הפרי, בעודה מאזינה בחצי אוזן לאורחים שהגיעו לברך אותה ואת בעלה.

זה היה כינוי מצחיק – בעל. בלה גלגלה את המילה במחשבתה בעוד זרועו של הגבר המדובר כרוכה סביב מותניה בנונשלאנטיות, עד שהיא איבדה את הטעם שלה והפכה לערימה של הברות חסרות משמעות.

משמאלה ישבו הוריה, מאזינים לברכות בשתקנות הקרירה התמידית שהפגינו בציבור. מימינו של רודלפוס ישבה אימו הטרחנית, ממלאת את צלחתה במנות ראשונות, מכרסמת פירורים נבחרים, ומותירה את השאריות יתומות ומבוזבזות.

"עכשיו יגיעו ראשי משפחת רוזייר," היא קרקרה באוזנו של בנה. "אל תאמר להם שום דבר. אתה זוכר שהם סירבו לארס את הבת שלהם לרבסטן..."

"חשבתי שהטינה נובעת מהמחמאה הלא – מנומסת שאדון רוזייר העניק לך בנשף השנתי שעבר," השיב רודלפוס כבדרך אגב. בלה לא פספסה את הלעגנות הנסתרת שבקולו. היא פלטה נחרת צחוק.

הישישה הטרחנית נעצה בה עניים רעות.

"מעלתה הגדולה ביותר של אישה טובה היא שתקנות," היא קבעה באוזניו של בנה, כאילו בלה הייתה כלבלב סורר הזקוק לחינוך.

"אם כך, בוודאי לא היית אישה טובה במיוחד לבעלך המנוח?" לעגה בלה.

הזקנה קפצה את שפתיה החיוורות. הזוג רוזייר התייצבו מול החתן והכלה לאחר שהניחו את מתנתם במקום המתאים. האדון חיכך בגרונו ועמד לפתוח בנאום ברכה שצפוי היה להיות מייגע ביותר, אך לגברת לסטריינג' הזקנה היו תוכניות משלה לנאום.

"כלבה כפוית טובה," היא כינתה את בלה בארסיות, מתעלמת מנוכחות המברכים. כל הנוכחים השתתקו והסבו את תשומת ליבם לנזיפה. "אינך מכירה בחסד שעשתה לך משפחתנו? משפחה פחותת מעמד משלנו לא הייתה מרשה לעצמה לקשור קשר אל פרוצה חסרת כבוד כמוך, גם בתמורה לצאצאים בעלי דם משפחת בלק!"

"אימא – " התריע רודלפוס בקול נמוך.

"שקט, רודלפוס. צפה ולמד. מישהו צריך ללמד אותך איך לאלף את הכלבה הזו."

רודלפוס השתתק כמצוותה, זועף כמו כלב רע מזג שנבעט. הוריה של בלה לא קמו להגנתה, אבל היא לא ציפתה מהם ליותר מאשר שתיקה מבוישת. בצד המרוחק יותר של השולחן, נרקיסה השפילה את פניה הסמוקות, בעוד ארוסה צופה בהשפלתה של גיסתו לעתיד בהנאה.

"את תלמדי, יקרתי, לא להזכיר את שמו של בעלי המנוח כשצחוק על שפתייך. יותר מזאת – תלמדי שלא ללעוג לי, בשום פנים ואופן. אל תשכחי שאני עדיין הגבירה של הבית הזה."

"לא לאורך זמן," רטנה בלה.

"סליחה?" דרשה גברת לסטריינג' הזקנה, מזדקפת כמו קוברה המתכוננת להכשה.

"אמרתי – " בלה סילקה את ידו הרפויה של רודלפוס וקמה על רגליה, שולפת את שרביטה ממחבואו בתוך המחוך שלה ומכוונת אותו אל חמתה הזקנה. "לא לאורך זמן!"

האורחים הישובים נבהלו. כמה מבני משפחתו של רודלפוס התכוננו לתפוס מחסה מתחת לשולחן. בלה הייתה מקללת את הזקנה – בשם מורגנה, היא הייתה עושה את זה – לולא הקול הסמכותי והצונן שערער את הדממה באותו הרגע.

"זה מספיק."

גבר בגלימת טקס שחורה התקרב אל שולחן הכבוד בצעד בטוח, כשם שהמעבר ומכל מה שסביבו היה שייך לו. הזוג רוזייר, שעמד שם וצפה במחזה בתדהמה, צנח על ברכיו כאילו חטף מהלומה. לצידה של בלה, רודלפוס הזדקף על רגליו פתאום, ואפילו אימו התרוממה על כרעי התרנגולת שלה ברעד.

זרועה של בלה צנחה ללא הבחנתה בעודה צופה בזר מעורר היראה. האורחים האחרים מיהרו לחקות את בעלי הבית, קמים על רגליהם מול השולחן או כורעים כמו הזוג רוזייר. אורחים אשר קודם לכן עמדו סביב שולחנות כיבוד מרוחקים יותר התקרבו על מנת לכרוע ברך מול האיש הזה, נמשכים אליו כפי שעש הלילה נמשך אל הלהבה.

והוא התייחס אליהם כאילו לא היו יותר מאשר פרפרי לילה, יצורים קטנים שקיומם בקושי מעניין אותו. הוא הסתכל על בעלי השמחה ובלה חשה שמבטו השחור נעצר עליה. הלהבות האפלות צרבו את עורה, והיא הבינה מי עומד מולה.

הוא היה צעיר משחשבה שיהיה. היא דמיינה את אדון האופל כקוסם זקן ורע מזג, בבואתו האפלה ומלאת העוצמה של אלבוס דמבלדור. במקום עמד מולה גבר שהזקנה בקושי זקרה בשיערו השחור, המסורק, בעל פנים קרות כשל פסל שיש וגב זקוף ומלא הדרת כבוד. בלה ציפתה לראות סמליים טקסיים עתיקים וקעקועים מאגיים מקשטים את בגדיו ואת עורו, אך הופעתו הייתה פשוטה, צנועה, ורגילה לחלוטין.

"ברכות ליום חתונתכם," הוא אמר כשם שלא עצר את הכלה מלקלל את חמותה רק לפני רגע.

"אנו מודים לך, אדון," אמר רודלפוס, קד. אז הוא אחז בידה של בלה בתקפות, מרמז לה לחקות אותו. הוא הרכינה את ראשה בחצי קידה, לא מתיקה את ענייה מדמותו של אדון האופל.

"אין מילים בפי לתאר את הכבוד שמביאה לנו נוכחותך ביום חתונתנו, אדוני," אמר רודלפוס, מצליח בקושי לא לגמגם. בלה חשה אכזבה מסוימת לנוכח התנהגותו המתרפסת, ומנגד, יראה כלפי האיש שנוכחותו בלבד גרמה לו לאבד את קור רוחו האגדי.

"אראבוס לסטריינג' היה קוסם דגול, דוגמא ומופת לנצר למשפחת קוסמים טהורת דם," אמר אדון האופל. "על היום בו בנו נישא על מנת להמשיך שושלת של קוסמים טהורים אשר יחונכו במיטב המסורת העתיקה להיות יום של שמחה ועורך רוח בשביל כל קוסם אשר מכבד את אבותיו. אני חש סיפוק, אפילו גאווה, לראות את בנו של אחד מתומכי הנלהבים ביותר ממשיך את דרכו של אביו. אתה מביא כבוד למשפחתך ולאנשיך."

"תודה לך, אדוני," אמר רודלפוס, קד שוב. בלה חיקתה אותו, חשה קמצוץ של גאווה, כאילו דברי השבח היו מכוונים גם אליה. "המילים שלך מלאות נדיבות. אם יורשה לי, אני מעוניין לומר שאני מקווה שכבודו עוד רואה בעין יפה את תמיכת בית לסטריינג', ומעוניין לקבל את בניו של אראבוס לסטריינג' לשירותו האישי."

המילים הותירו אחריהן מתח באוויר. נראה שכל הנוכחים מצפים לתשובתו של אדון האופל בכיליון עיניים שנבע מסקרנות או מקנאה. לוציוס מאלפוי המתין לתשובה במבט של חוסר שביעות רצון קר, בעוד ארוסתו מנצלת את חוסר תשומת הלב שלו על מנת לחזור להרגל המגונה של כסיסת ציפורניה היפות במצבי לחץ.

נראה שאימו של רודלפוס עוצרת את נשימתה. בלה קיוותה שתיחנק. היא בעצמה הרגישה כמו אדם בודד בגן של פסלים, מביט בקישוטים המגוחכים שסביבו בנחת.

האם למישהו מהם באמת יש ספק בכך שאדון האופל יקבל את הבקשה המתרפסת הזו? אנשים בעלי עוצמה חיים בשביל רגעים כאלה. העוצמה האמיתית שלהם לא נובעת מכוח קסם גדול או ידע מסוכן, היא ידעה; היא נבעה מהיכולת שלהם לגרום לאנשים סביבם לפחד.

מבטה נתקל בזוג עניים שחורות. לפתע היא הבינה שהיא לא לבד בגן הפסלים, אלא מטיילת לצידו של אדון האופל בכבודו ובעצמו. היא הביטה לתוך הפנים החתומות, ספק חוששת ספק מרותקת, כאדם השולח את ידו ללטף את קשקשיו היפיפיים והנעימים למגע של נחש, וחשה התרגשות פתאומית לנוכח ההבנה שהוא מוצא את העניין לא פחות משעשע ממנה.

הוא פסע לכיוון השולחן, צעדיו נונשלאנטיים, חתוליים. בלה מעולם לא הרגישה כפי שחשה בעודה צופה בו מתקרב אליה – תחושה שהיא טרף העומד בפני טורפו, ומסיבה אפלה ולא ברורה, היא לא רוצה לברוח מפניו.

אדון האופל התייצב מול החתן והכלה, כך שרק השולחן מפריד ביניהם. הוא הביט מעלה אליהם במקומם על בימת הכבוד – זה היה כמעט כאילו הם היו האדונים, והוא המשרת. אך האשליה הייתה כל כך עדינה ודקה שהמילה הראשונה שנפלטה אל השתיקה ניפצה אותה והזכירה להם שהאדם העומד מולם לא צריך כס מלכות או בימה על מנת להיות נעלה מהם.

"אקבל את שירותכם," אמר אדון האופל. "בשם זכרו של אביכם, ולאות מסירותכם אלי."

הוא הסתכל ברודלפוס, ואז בבלה. היא חשה אותו בוחן אותה, בודק אותה. צמרמורת עברה בה באוויר החם. לרגע חשה שהוא מביט בה כפי שרודלפוס מביט בה – במבט שכולו אומר תשוקה. התחושה הזו הפחידה אותה וריגשה אותה באותו הזמן, יוצרת תערובת מטלטלת שגעשה בתוכה בעודה מכריחה את עצמה לנסות ולהתקרב אל העניים השחורות.

ואז הוא סב על עקביו והלך. האורחים נותרו במקומותיהם, מבולבלים מהעזיבה הפתאומית. אדון האופל עשה את דרכו אל הבית, גולש ביום השמשי כמו צל סמיך, חומק מידיעתם של הסובבים אותו.

יום החתונה שלהם הפך לחגיגה כפולה. ההסכמה הדלה של אדון האופל לקבל את האחים לשירותו עוררה באימם יותר אושר מאשר נישואיו של בנה הבכור, וגם רודלפוס היה כמעט עליז מאותו הרגע ואילך. בלה המשיכה ליהנות מהיום החגיגי, שהיה זהוב והוגש לה על מגש של כסף, אך אניץ בודד ושחור ריחף באופן תמידי בתודעתה, מפריע את שלוותה בכל פעם שהציצה לכיוונו בשוגג.

גם לאחר שכל האורחים עזבו והחגיגה הסתיימה, ובלה ובעלה החדש פנו אל עיסוקי ליל הכלולות, היא לא הצליחה להתנער מההנאה המערערת שהסבה לה ההתרגשות רווית הפחד שחשה מוקדם יותר באותו היום. שוכבת במיטתה החדשה שבביתה החדש לצידו של רודלפוס, צופה בבדל ירח כסוף צף בשמי העיר, היא לא הצליחה להיאבק בדחף לחוש את הפחד הממכר הזה שוב.

הפרק הקודם		הפרק הבא