מכתבים מ-ר' ל- ה'

היי,

תראו, אני מבינה שלא תמיד יש כוח לכתוב תגובה רצינית, אבל מבחינתי פשוט תכתבו אהבתי/ לא אהבתי...

כדי שאני אדע שבכל זאת מישהו קורא...

קריאה מהנה :) 

פרק 6: ליל ירח מלא והבוקר שאחרי

לבסוף התברר להרמיוני שרמוס צדק. מקגונגל החרימה את המטאטא למטרות פירוק ובדיקת לחשים שאולי הוטלו על המטאטא. הארי כעס על הרמיוני במשך יום או יומיים, אך לבסוף סלח לה כשהבין שהכוונות שלה היו טובות. רון לעומת זאת, ראה בהחרמת המטאטא ופירוקו חילול הקודש ולכן סרב לדבר עם הרמיוני במשך כל החופשה בת שלושת השבועות וגם כשחזרו ללימודים.

זה היה יום שבת, ליל ירח מלא נוסף שבו הרמיוני התקשתה להחליט מה עליה לעשות השנה כבר התקרבה לסיומה והיא עדיין לא מצאה פתרון. היא רצתה לעזור לרמוס, להיות אתו, אך לא הצליחה לחשוב איך תוכל לעשות זאת מבלי להיפגע בעצמה. היא ישבה עם הארי לעשות שיעורי בית שקיבלו מרמוס עצמו כשלפתע עלה הרעיון במוחה. "הארי, אתה משתמש הלילה בגלימת ההיעלמות שלך?" היא שאלה לפתע. "לא, למה?" שאל הארי. "אני יכולה לשאול אותה הלילה?" היא שאלה. "בטח, אבל את יודעת שאי אפשר לעבור אתה את הסוהרסנים." אמר הארי. "אני לא חושבת שאני יוצאת מהטירה, יש משהו שאני צריכה לעשות בלילה זה הכול," אמרה הרמיוני. "בסדר, נסיים את השיעורים ואני אתן לך אותה, רק תיזהרי, במה שלא יהיה שאת זוממת." אמר הארי. היא חייכה אליו חיוך רחב והנהנה.

מעט לפני שהחשיך, הרמיוני לקחה תרמיל קטן שבו שמה לחם, בקבוק מיץ דלעת, ושמיכה. והתעטפה בגלימת ההיעלמות של הארי. היא שוטטה בשקט במסדרונות עד שהגיעה אל משרדו של רמוס. היא המתינה ותוך זמן קצר היא ראתה אותו יוצא ממשרדו. היא עקבה אחריו בשתיקה כשיצא אל המדשאות ונעצר מול הערבה המפליקה המשתוללת. היא נעצרה, שומרת מרחק בטוח מאחוריו כדי שלא ירגיש בה והביטה במעשיו. רמוס הניף את שרביטו, והרחיף ענף ארוך אל הערבה, שפגע במשהו ועצר את תנועת ענפיה. הרמיוני המתינה עד שרמוס נעלם בתוך גזע העץ. כעבור רגע העץ שב לתנועתו המסוכנת.

הרמיוני הרימה מבטה אל השמיים, הירח המלא עדיין לא עלה, אך היא ידעה שיש עוד כמה דקות בסך הכול עד שהוא יעלה. היא שלפה את שרביטה מתחת לגלימה ולחשה: "ווינגארדיום לביוסה!" אותו הענף ריחף מעלה לפי תנועת שרביטה ופגע באותה הנקודה בה פגע קודם לכן בהוראת שרביטו של רמוס. העץ קפא שוב והרמיוני נכנסה פנימה במהירות. ברגע שהייתה בפנים שמעה את ענפי הערבה שבים לנוע בפראות.

היא המשיכה ללכת בתוך מנהרה נמוכה כשהיא מרכינה את ראשה מעט. היא נזכרה במפת הקונדסאים של הארי, שמראה על המנהרה הזו שסופה לא מופיע במפה אך כנראה מובילה להוגסמיד. היא התקדמה בדממה עד שראתה מולה אור. כשהגיעה אל האור גילתה כניסה לבית. למזלה היא הייתה מכוסה בגלימה היטב, כי אחרת רמוס שישב על הרצפה והמתין לירח המלא היה מגלה אותה.

היא הביטה סביבה בסקרנות. החלונות היו חסומים בקרשים, וכך גם הדלת שהייתה בקצה החדר. על הרצפה היו שברי עץ של כיסא, ומה שנראה כמו שולחן מרוסק. שריטות היו על הקירות, שריטות של חיה כלשהי. היא נתנה מבט נוסף ברמוס ואז זה היכה בה. רמוס למד בהוגוורטס, הבית, המנהרה נבנו בשבילו כדי שיוכל להעביר את השינוי שלו מבלי לפגוע באף אחד, השריטות הן שלו וגם שברי הרהיטים הם באשמתו. יותר מזה, זה הצריף המצווח שבהוגסמיד! מעולם לא היו רוחות רפאים, זה היה רמוס שיילל בכל ליל ירח מלא. ליבה התכווץ בכאב כשחשבה על כל מה שעבר עליו במשך השנים.

לפתע גופו של רמוס החל לרעוד בעוצמה. הוא נאנק בכאב וכרע על ברכיו. גפיו החלו להתארך ולהצמיח פרווה סמיכה, ראשו התארך, גבו התקמר וכעבור מספר דקות נוספות פסק הכול. מולה עמד אדם זאב בגודל מלא, בעת השינוי שלו. הרמיוני צעדה בשקט, כשהיא עוצרת את נשימתה כדי לא למשוך את תשומת ליבו של הזאב העומד מולה. היא התיישבה בצמוד לקיר מוודא שהגלימה מסתירה אותה לחלוטין. שרביטה היה אחוז בחוזקה בידה הרועדת במקרה ותתגלה על ידי רמוס הזאב.

רמוס הזאב פסע הלוך ושוב ברחבי החדר. מחשבותיו היו צלולות יחסית בגלל שיקוי האל-זאב שסנייפ הכין בשבילו, ושהוא הקפיד לשתות בשבוע בו חל הירח המלא. מה זה הריח הזה? הוא תהה מסניף את האוויר בעניין. אני מכיר אותו...

הרמיוני הביטה בזאב המרחרח את האוויר באימה. הוא מריח אותי! בבקשה תוותר רמוס, בבקשה! היא התחננה במוחה. היא הייתה כל כך מפוחדת שאפילו לא שמה לב שחשבה עליו בשמו הפרטי.

טוב, לא חשוב. זה בטח רק חתול או משהו כזה. חתול... זה הזכיר לו משהו, אך הוא לא ידע מה. אולי חתולה? הוא תהה בבלבול. אוף! לא משנה, חתול, חתולה, אולי זה בכלל עכבר. כן, עכבר זה יותר הגיוני במקום הזה... המקום הזה... איפה אני בכלל? הוא יילל בתסכול.

הרמיוני נרעדה למשמע ייללת הזאב. בבקשה שהלילה הזה יעבור כבר! בבקשה! היא התפללה בליבה. היא המשיכה להביט באימה בזאב הפוסע ברחבי החדר. עד שלפתע הוא נעצר ממש מולה והסניף שוב את האוויר.

מוזר, יש פה משהו, אבל אני לא רואה כלום! וזה הריח המוכר הזה שוב! הוא יילל. וחזר לפסוע ברחבי החדר כשהוא ממשיך ליילל. משעמם! הלוואי והיה פה מישהו לרדוף אחריו. אולי החתול הזה שאני מריח כל הזמן יועיל בטובו להופיע כדי שאני ארדוף אחריו.

לפתע דמות גדולה כדוב הופיעה בדלת. הרמיוני פערה את עיניה. כלב גדול ושחור. אולי פרופסור טרלוני לא משוגעת עם הגרים הזה שלה? אולי הארי באמת ראה גרים? אוף! אני מתחילה להזות! זה סתם כלב משוטט.

אופס! זה בכלל לא היה חתול, זה היה כלב. יש משהו מוכר בכלב הזה. טוב, לפחות אני יכול לרדוף אחריו. הזאב נהם על הכלב, והכלב נהם חזרה. יופי, עכשיו, רוץ! חשב רמוס והחל לרדוף אחרי הכלב ברחבי החדר.

אוי אלוהים! חשבה הרמיוני. גם זאב וגם כלב ענק. אך משהו בזאב לא נראה לה הגיוני. רמוס מתנהג כמו כל זאב רגיל, לא כמו אדם זאב שמופיע בספר הלימוד. ויש משהו מוזר גם בכלב הזה, משהו... אנושי. אוי אלוהים! אני חשבתי לעצמי שהכלב אנושי? אני באמת מתחילה להזות!

נראה אותך תופס אותי חבר ותיק. כמה שנים רמוס. התגעגעתי לתקופה הזו, עם ג'יימס, ג'יימס. אוף! איך אני אגיד לך שהארי בסכנה? איך אני אגיד לך שאני לא המרגל? תנועה קלה בקצה החדר תפסה את תשומת ליבו. מישהו נמצא שם?

הרמיוני מתחה מעט את רגלה והכלב הביט בה! הוא ממש נעץ בה מבט, או לפחות באזור בו היא נמצאת. היא לא הוזה, יש משהו אנושי בכלב הזה.

בסדר! כלבלב מטופש! ניצחת! אין לי כוח יותר לרדוף אחריך, אני עייף. הוא השתרע על הרצפה מתנשם. לבסוף עיניו נעצמו והוא נרדם.

נרדמת רמוס? כבר? אני לא מאמין! ממש הזדקנת חבר. מעניין איך הפכת להיות זאב רגיל כל כך. אני רגיל למפלצת המתפרעת. נו, טוב. עכשיו, מי נמצא פה? הוא התקרב אל הפינה בה הוא ראה תנועה קודם. הוא רחרח את האוויר. יש פה מישהו, זה בטוח. הוא נתן מבט לאחור. יופי, רמוס עדיין ישן. הוא עשה צעד נוסף לפנים.

לך מפה, לך! אתה תחשוף אותי! יש פה אדם זאב מאחוריך, כלב מטופש! לך! מחשבותיה זעקו.

אפו גישש עוד קצת ואז נגע בבד כלשהו. בד? גלימת היעלמות! ג'יימס? אתה חי? הוא חשב לרגע בתקווה. אך מחזה הבית הממוטט במכתש גודריק עלה בזיכרונו. אבל זו בהחלט הגלימה של ג'יימס, אני מזהה את הריח, והמרקם. אז אולי הארי? הארי השתגעת?! מה אתה עושה פה? הכלב הגדול רחרח שוב. לא, יש פה ריח של בחורה. שמפו בריח ורדים. הוא הביט שוב בזאב שמאחוריו. רמוס יש לך חברה? והיא יודעת? מפתיע.

הרמיוני נרעדה. כל כך קר!

הכלב היטה את ראשו. היא בטח קפואה. הוא השתרע לצדה, הכי קרוב שאפשר בהתחשב בעובדה שהוא לא יודע איפה היא בדיוק.

הרמיוני הביטה בכלב. הוא מנסה... מה? להגן עליי? לחמם אותי? זה באמת מפתה להשקיע את האצבעות בפרווה הסמיכה והשחורה. היא קרבה את ידה מתחת לגלימה, ונגעה בפרווה. כל כך חמים! הכלב התקרב יותר אליה. עיניו נעוצות בזאב הישן.

הלילה עבר לאיטו. הזאב התעורר פעם אחת כמעט לפני שהאור עלה. אתה עדיין פה? רוצה לשחק? ישנתי טוב ובא לי לרדוף אחריך. מה אתה אומר?

הכלב השחור התמתח והחל לרוץ סביב. לא שוב! חשבה הרמיוני. הם התרוצצו במשך כשעה נוספת. הרמיוני הביטה בשעונה. הבוקר צריך לעלות כל רגע. רמוס צריך לחזור סוף סוף.

הזאב נעצר לפתע וניער את ראשו. גופו החל לרעוד שוב כמו בערב הקודם. הפרווה נסוגה ונעלמה, הגפיים התקצרו וחזרו לגודלם הטבעי, הראש חזר לצורתו הרגילה. רמוס כרע על ברכיו, כשפניו אל הרמיוני, גופו עירום.

הרמיוני הסירה את גלימת ההיעלמות וצעדה בשקט אל רמוס. היא הוציאה את השמיכה מתרמילה ועטפה בה את רמוס שנסוג בבהלה. "רמוס זאת אני!" היא קראה. אופס! קראתי לו רמוס? למה? היא חשבה בבלבול. "קראת לי רמוס?" הוא שאל מבולבל. היא כיווצה את גבותיה. "אני לא יודעת למה." היא ענתה. "ראית את השרביט שלי?" הוא שאל והביט סביבו. "שם, ליד הכלב הגדול והמוזר הזה," היא הצביעה לכיוון הכלב. הצבע אזל מפניו של רמוס בבת אחת. הוא פה, הוא באמת בא להרוג את הארי. חשב רמוס בבהלה.

"אתה מפחד מכלבים? קצת מוזר אני חייבת להודות." אמרה הרמיוני. "אציו שרביט!" היא קראה והשרביט נחת בכף ידה. היא הושיטה אותו לרמוס שלקח אותו. הוא הניף את שרביטו. משהו חסר צורה יצא ממנו שהשתנה והתפתל עד שבגדים הופיעו מולו. רמוס התלבש בעוד הרמיוני התקרבה אל הכלב השחור. "אל תתקרבי אליו, זה מסוכן." אמר רמוס. "הוא שמר עליי כל הלילה, בזמן שהוא לא התרוצץ אתך," היא אמרה והמשיכה להתקרב אל הכלב.

בבת אחת הכלב נעלם ובמקומו עמד סיריוס בלק בגלימה שחורה מרופטת. הרמיוני פתחה את פיה לצרחה אך יד גרומה חסמה את צעקתה. "שחרר אותה," אמר רמוס בכעס. "אני לא אפגע בה רמוס, אם הייתי רוצה לעשות את זה הייתי מושך את גלימת ההיעלמות מהראש שלה אתמול בלילה ונותן לה להתמודד עם אדם זאב בליל ירח מלא." קרקר קולו הצרוד של סיריוס.

לפתע הרמיוני דרכה על רגלו של סיריוס בכל הכוח ונעמדה לצד רמוס בשרביט שלוף. הוא פלט קללה וקיפץ על רגל אחת מרוב כאב. "אני לא אתן לך להרוג את הארי." היא אמרה בזעם וניצוצות אדומים נפלטו מקצה שרביטה. סיריוס הרפה מרגלו ונצמד אל הקיר לתמיכה. "את חושבת שתוכלי לעצור אותי? ילדה בת אחת עשרה?" הוא שאל בקרקור. "אני בת שלוש עשרה!" היא קראה בזעם ועוד ניצוצות נפלטו משרביטה. "הרמיוני," אמר רמוס לאות אזהרה. היא נתנה בו מבט מסוכן והוא זז צעד אחד רחוק ממנה. סיריוס פלט נביחת צחוק. הרמיוני נתנה בו מבט מוזר. הוא עדיין נשמע כמו כלב, היא חשבה לעצמה.

"את מזכירה לי את לילי, עם המבט הזה, והזעם." אמר סיריוס. "לילי שאתה הרגת," אמרה הרמיוני. מבטו של סיריוס נהיה רציני. "הרמיוני," חזר רמוס. "אני לא מפחדת ממנו, אחרי כל מה שעברתי עם הארי אתה חושב שהמשרת של אתה-יודע-מי מפחיד אותי?" היא שאלה בכעס. סיריוס פלט עוד נביחת צחוק. "אני לא משרת של וולדמורט, מעולם לא הייתי." אמר סיריוס. רעד חלף בהרמיוני למשמע השם. "חינכו אותך לפחד מהשם אה?" שאל סיריוס בעניין. "אני ילידת מוגלגים, לא חינכו אותי לשום דבר שקשור בקסמים. אני יודעת הכול מספרים.  נכתבו המון ספרים על הארי, ועל אתה-יודע-מי." אמרה הרמיוני. "ספרים? בחיי ירחוני, הילדה הזאת מתאימה לך כמו כפפה ליד." אמר סיריוס.

הרמיוני הסמיקה, וכשהרימה את מבטה אל רמוס היא גילתה שגם הוא מסמיק. זה הצחיק אותה. רמוס הפנה אליה מבט. היא חייכה אליו והחזירה את מבטה אל סיריוס. "אתה אנימאגוס, רך-כף במקרה?" היא שאלה. "איך את יודעת?" הוא שאל בבלבול. "הנני נשבע בזאת שאני מחפש צרות," היא ציטטה. "קראת לו ירחוני, אתם מופיעים במפת הקונדסאים, אתם כתבתם אותה, ולא נראה לי שמתאים לך כל כך הכינוי קרניים, או זנב-תולע בהתחשב בכך שאתה כלב ענק." היא הסבירה. "אני, ג'יימס פוטר, רמוס, ופיטר פטיגרו כתבנו אותה כשהיינו תלמידים." את השם האחרון הוא אמר בארסיות.

רמוס הביט בו בבלבול. משהו לא הסתדר לו. אם הוא בא להרוג את הארי, למה הוא נחשף בפניהם? "אני יכול להסביר הכול, אם תתנו לי להסביר," אמר סיריוס. הרמיוני הביטה בו בחשדנות. משהו לא התאים לה בפנים של הגבר הזה, בכנות שבקולו. "קדימה," אמרה הרמיוני והתיישבה על הרצפה ברגליים מסוכלות. רמוס עשה בדיוק את אותו הדבר לאות הסכמה. סיריוס נאנח והתחיל את סיפורו.

הפרק הקודם		הפרק הבא