מהלכים באפלה

פרק 6: פריצות דרך                      

זמן מה לאחר מכן, השניים היו ספונים בנוחות על הספה, הווילונות סגורים באדיקות על החלון כדי למנוע כל אפשרות של חדירת אור שמש שעלול להפריע להם. שניהם היו לבושים כעת בבגדים יבשים, שרויים בחמימות, הרמיוני המרוצה התכרבלה בחיקו של סוורוס כשפניה טמונות בעור החמים של צווארו. סוורוס שיחק בפיזור נפש באחד מתלתליה העקשניים, כשהוא מרים אותו מעלה אל אפו, שואף את ריחו ואז נותן לו לצנוח חזרה למקומו.

הם ישבו בשתיקה נוחה במשך כל כך הרבה זמן שסוורוס החל לחשוב שהערפד הקטנה שלו שקעה בשינה. הוא קפץ בבהלה כשקולה שבר את הדממה.

""אני מצטערת שכמעט נשכתי אותך ביום ההוא. זו מעולם לא הייתה הכוונה שלי בכלל. כל הדבר הזה, של הערפד והכול פשוט השתלט עליי ו..."

הקול שלה דעך לאיטו. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא העזה להעלות את הנושא הזה אתו. הם העבירו את השבועות האחרונים בשתיקה מתוחה, סוורוס מכין את השיקוי שלה בעוד הרמיוני ממשיכה במחקר חסר הערך שלה.

סוורוס הרכין את ראשו, מנסה להביט בעיניה אך הרמיוני נמנעה ממבטו בעקשנות. באנחה, סוורוס אחז בסנטרה והרים את ראשה כלפי מעלה, מכריח את מבטה לפגוש בשלו.

"את לא צריכה להתנצל על שום דבר. אני חייב להודות שהתגריתי בך מעט, ובל נשכח את העובדה ששגיתי בשיפוט שלי למרות שהייתי מודע ל... למצב שאת נמצאת בו." הוא ליטף בעדינות את פניה. "זה אני שצריך להתנצל בפנייך על שכמעט תקפתי אותך מוקדם יותר. הפעולות שלי הפריעו לך מספיק כדי שתשכחי לדאוג לאמצעי הבטיחות שלך."

"סוורוס, בבקשה, בוא לא ניכנס לזה! זה נאמר ונגמר. לא עוד חרטות והאשמות, בסדר?"

"מוסכם."

הרמיוני רכנה אל שולחן הקפה ולקחה את אחד הספרים מהערימה הענקית. היא דפדפה מספר עמודים, לפני שנהמה בייאוש והשליחה את הספר מעבר לכתפה.

היא הרימה את מבטה וגילתה את סוורוס מגחך.

"ולמה עשית את זה? אם מותר לי לשאול."

הרמיוני נהמה שוב. "זה חסר טעם, סוורוס! הספרים האלה לגמרי חסרי תועלת כשמגיעים לנושא התרופה. הם מכילים רק "תרופות" כדי להיפטר מערפד, וכל אחת מהן מסתיימת במותו של הערפד. אני לא מאחלת לעצמי מקל עץ שיהיה נעוץ בלב שלי, או כל סוף מבעית אחר, אלא אם כן זה יהיה ממש נחוץ. זה כל כך מייאש. אני לעולם לא אהיה אנושית שוב!"

סוורוס הקשיב לתלונותיה, בעוד קו קטן נחרט בגבתו כשזיכרון כלשהו עלה באחורי מוחו.

הוא דחף את הרמיוני מחיקו בעדינות, ממקם אותה שוב על הספה. כשמוחו מסתחרר, החל סוורוס לפסוע הלוך ושוב. הוא רק ידע שהוא ראה את זה איפשהו. אבל האם זה באמת שם? והאם הוא יוכל להניח את ידיו על זה?

הרמיוני צפתה בבלבול בסוורוס המהלך. מה היא אמרה שגרם לו להגיב בצורה כזו?

לפתע, סוורוס נעצר באמצע צעד ופנה להביט בהרמיוני.

"אני צריך לפגוש חבר ותיק. תנוחי מעט, אני אחזור בקרוב."

סוורוס רכן מטה ונשק על מצחה. ואז הוא נעלם כשהוא מותיר את הרמיוני המבולבלת לגמרי מאחור.

                                                    ***

"סוורוס, כמה נחמד מצדך לקפוץ לבקר. מדוע אני זוכה לכבוד הזה?"

"אחר צהריים טובים, לוציוס. אני מתנצל שלא באתי לבקר אותך מוקדם יותר. היו לי... עניינים אחרים לטפל בהם לאחרונה."

לוציוס הוביל את סוורוס אל הסלון המנוון, מזג לשניהם כמות נדיבה של וויסקי אש והתמקם בנוחות על הספה.

"אה. האם יכול להיות שמצאת לעצמך אישה סוף סוף, ידידי? אני זוכר כשנרקיסה ואני..." קולו של לוציוס דעך לאיטו והשפיל את מבטו אל כוסו.

סוורוס כחכח בגרונו בגסות.

"אני מצטער סוורוס. לפעמים אני מרגיש כאילו זה רק קרה."

"עדיין אין שום חדשות?" שאל סוורוס.

"לא, עדיין לא. שום מילה, שום רמזים, כלום."

לפני כשנה, נרקיסה מאלפוי נעלמה. לא נמצאה שום גופה, ולא ניתן היה להבחין בסימנים למעשה פשע. בכל זאת, משרד הקסמים היה נחוש בדעתו לתפור את המוות שלה לכאורה, על אחד מבני משפחת מאלפוי הזכריים. לאחר תבוסתו של וולדמורט, קל היה להוכיח ששני בני משפחת מאלפוי עבדו בשביל הצד של האור. לא התפתחה כל מחאה כנגד שניהם, שכעת נחשבו לגיבורי מלחמה אהובים, במשך כל התיק המתמשך, ומשרד הקסמים נאלץ לבטל את כל החיובים נגדם.

נרקיסה מעולם לא נמצאה, ולוציוס שהיה משוכנע שהיא לעולם לא תעזוב אותו מרצונה האישי, שכר את הקוסמים הכי טובים כדי למצוא אותה. עד עכשיו, הם לא מצאו שום דבר.

"אני מצטער, חברי הוותיק, זה בטח קשה."

"מספיק לדבר עליי," אמר לוציוס ונפנף בידו את דאגת חברו. "ספר לי עוד על הסחת הדעת שלך."

"זה קצת יותר מסובך-"

לוציוס נחר. "מתי אי פעם זה לא היה מסובך אתך?" הוא שאל, מגחך.

סוורוס בחר להתעלם ממנו, הוא שתה מכוסו, נותן לעצמו עוד זמן כדי לשטוח את בקשתו.

"אם אני צודק, אתה מחזיק באוסף גדול של ספרים נדירים, ואיך לומר... בעלי טבע רגיש?"

לוציוס רכן לפנים במקומו, עניין מופיע בעיניו.

"לפני שאענה על השאלה הזו, אולי תספר לי קצת יותר על הפרויקט האחרון שלך."

                                                ***

אחרי שסוורוס הלך, הרמיוני התפתתה לפתוח ספר נוסף, אבל עם כל דף שעברה היא יכלה לחוש את רמת העצבנות שלה עולה. פשוט לא היה שום דבר בעל ערך בספרים הפתטיים והמסיתים האלה. כולם הכילו מידע על הדרך להשמיד ערפד. נראה שאף אחד לא חשב אי פעם לעשות מחקר ראוי על החיים וההרגלים של הערפד, בטח שלא ניסה למצוא תרופה לערפדיות.

כשהיא נותנת לצעקה קטנה של ייאוש לצאת מפיה, השעינה את ראשה על השולחן והחלה לדפוק קלות את מצחה שוב ושוב על העץ.

האם סוורוס עזב אחרי ההתפרצות שלה, בגלל שהוא הבין שהיא כנראה תהיה ערפד לשארית חייה הלא טבעיים וסכנה לכל אחד שנמצא בסביבתה?

הרמיוני קפצה כספר נחת על השולחן מולה. היא זקפה את ראשה, ונעצה את מבטה בפניו המחוייכים מעט של סוורוס סנייפ.

החיוך המעושה התחלף לגיחוך כשהוא הרים את מבטו אל מעל לעיניה. הרמיוני הבינה שהוא הבחין בסימן ענק ואדום שכנראה הופיע במרכז מצחה.

כשהיא עוצרת אנחה של מבוכה, הרמיוני החליטה לשחק כאילו הכול בסדר.

"או, שלום סוורוס," היא אמרה בקלילות.

היא יכלה להישבע ששפתיו התעוותו מעט יותר כלפי מעלה. כשהיא מתעלמת ממנו, היא פנתה להביט בספר שהוא הניח לפניה.

"היצורים הכי מרושעים." גבתה של הרמיוני התקמטה בבלבול. "איפה מצאת את זה? זה בטוח לא היה בספריה, סרקתי את מדור הספרים המוגבלים מלמעלה למטה. זה ממש נדיר ונמצא ברשימת הספרים האסורים של משרד הקסמים."

"זה עוזר לפעמים כשיש לך חברים ממקומות שפלים." סוורוס השיב.

"מי?" שאלה הרמיוני. סוורוס רק ישב שם והביט בה בציפייה. ואז זה היכה בה כמו מכת ברק, והותיר אותה רועדת.

"אדון מאלפוי?" כשסוורוס הנהן, הרמיוני שאלה בשקט "אבל למה שהוא יעזור לי? אני בסך הכול בוצדמית בשבילו."

סוורוס בהה בהרמיוני בריכוז.

"זה מה שאת באמת מאמינה בו? הרמיוני, לוציוס אולי היה כזה לפני הרבה שנים, אבל האמיני בבקשה, שהזמן  והנסיבות יכולים לשנות אדם. תאמיני או לא, לוציוס מעריך אותך מאוד. הוא צפה בך מתמודדת עם מצבים שהם מעבר למה שאדם בגילך מסוגל להתמודד איתם. הוא מתרשם מאוד ממך ומהמוח הקטן והגאוני שלך."

הרמיוני ידעה שהוא מדבר על משהו שהוא יותר מרק העובדה שלוציוס מעריך אותה.

תחת מבטה החודר, סוורוס משך בכתפיו ואמר "חוץ מזה, הוא חייב לי טובה."

הרמיוני צחקקה ופתחה את הספר בלהיטות. סוורוס צפה בה מדפדפת לרגע במהירות את הדפים, לפני שעקף את השולחן אל המכשפה הקטנה והענוגה שלו.

הוא רכן מטה, ואחז בחוזקה בסנטרה, מפנה את פניה מעלה אליו. חיוך עלה על שפתיו כשהבחין שעיניה נודדות אל עמודי הספר הנגלים לה מהמרווח ביניהם.

"הרמיוני, הסתכלי אליי."

הרמיוני נרעדה מהטון החושני של קולו. נרגזת, היא הפנתה את עיניה כדי להביט בקוסם הכהה שמולה. מה הוא רוצה עכשיו כשהיא על גבול פריצת דרך...? או... או!

הנשיקה הייתה נוקשה, מהירה ונגמרה מוקדם מדי. זו הייתה נשיקה מלאה בהבטחה.

"את תמשיכי במחקר שלך הרמיוני, בזמן שאני אסיים את השיקוי שלך." הוא אמר ברכות. לפתע, הוא הסתובב במהירות, פנה אל הגומחה שלו כדי לעבוד על השיקוי שלה.

הרמיוני ניערה את ראשה לאחר רגע. כשהיא מחויכת, הרמיוני החזירה את תשומת ליבה אל הספר שלה, מעט מבולבלת מהגבר החידתי שהיא התאהבה בו.

                                                              ***

סוורוס בדיוק ריפא את החתך הקטן בזרועו, והתכוון להוסיף לשיקוי את הבקבוקון עם הדם שלו, כשהוא שמע צעקה נרגשת והרגיש סופה מכה בו, כמעט הופכת את הקדרה עם השיקוי.

הרמיוני זרקה את עצמה אל זרועותיו של סוורוס, מכסה את פניו וצווארו בנשיקות קטנות. מרוב התרגשות, היא בקושי הבחינה שהיא כמעט הרסה את השיקוי שלה.

בנחשול של עוצמה, סוורוס דחף אותה מעט ואחז אותה בזרועותיו, מחייך למראה מצב רוחה המרומם.

"תני לי לנחש," הוא אמר בציניות. "בספר יש משהו שיכול לעזור?"

הרמיוני הייתה חסרת מילים. היא הנהנה באושר, כשדמעות החלו למלא את עיניה.

סוורוס מחה בעדינות את הלחות בעזרת אגודליו.

"זה נפלא הרמיוני.  תני לי רק לסיים את השיקוי ואז נוכל לדון במה שמצאת."

הרמיוני הנהנה שוב, צועדת לאחור כדי לצפות בו כשהוא משלים את החלק האחרון בשיקוי שלה.

סוורוס פתח את הבקבוקון, מוזג את הדם אל התערובת.

"סוורוס, אתה עדיין משתמש בדם של חולדות?" שאלה הרמיוני.

סוורוס חש צביטה לא רגילה של אשמה כשהוא הנהן בנוקשות. הוא תהה מה גרם לה לשאול דווקא את השאלה הזו. הוא מזג את השיקוי לבקבוק ושם אותו בצד לקירור.

כשהוא הסתובב אליה, מבטה עדיין היה מהורהר. הוא שם במהירות את זרועו סביב כתפיה והוביל אותה אל השולחן עמוס הספרים. זה לא יועיל עכשיו אם המכשפה שלו, תקלוט מה קורה. בשם אלוהים! מתי הוא התחיל לחשוב עליה כמכשפה שלו?

הרמיוני נראתה כאילו נמשכה מתוך הרהוריה ברגע שהבחינה בספר הפתוח על השולחן. התרגשותה המוקדמת נראתה כעולה בה פעם נוספת.

היא פנתה אל סוורוס בלהיטות ומשכה אותו אליה בדש מעילו. היא הפנתה את עיניה הנרגשות מעלה אל עיניו השחורות, הסקרניות.

"סוורוס, אני חייבת ללכת לטרנסילבניה!"

היי, 

פרק נוסף...

יומיים ברצף, אז אני אשמח לתגובות!

בכל אופן נותרו שני פרקים...

פאנפיק מאוד קצר :)

קריאה מהנה.

הפרק הקודם		הפרק הבא