אפילוג

חושך ירד על עולמו של הארי. ג`יני התקרבה אליו מבין הצללים, מתיישבת לצדו ואוחזת בידו. הרוח צלצלה בחשיכה. פנסים רחוקים, עמומים, נראו בגבעות שממול. אוטרי סנט קטצ`פול מעולם לא נראתה להארי קודרת כל כך, וחברתו של ג`יני הייתה אור קטן באפילה.

"שוב אתה יושב כאן, מתבודד," אמרה ג`יני בעצב, "אולי תיכנס פנימה?"

"אני צריך קצת שקט," אמר הארי. "אל תכעסי."

"אני לא כועסת, הארי, אבל אני מודאגת."

הארי הידק את אחיזתו בידה. הוא לא יכול היה לספר לה – לא שבנה עלול למות, לא את זה. הארי היה בטוח שהוא לא יכול היה לסבול את הכאב של עצמו, אם היה נוסף לכך הכאב שלה.

ג`יני נשמה נשימה עמוקה, טפחה על ידו, ואמרה: "יש לי חדשות לספר לך."

הארי הביט בה. בחושך הוא ראה אותה מחייכת. חיוך היה אחד הדברים הבודדים שרואים בחושך. "אני בהיריון, הארי."

אור קטן ניצת, להזכיר לו שברגעים הכי קודרים נוצרים חיים חדשים, הופכים אותם לקשים פחות.

הארי לחץ את ידה.

לאחר שתיקה שנראתה כנצח אמרה ג`יני, "תעשה לי טובה, הארי, טוב? בלי שמות של אנשים מתים הפעם?"

הארי צחק. "בסדר. בלי אנשים מתים. תחליטי את על השם."

"כל המתים הטובים כבר תפוסים, הא?" לחשה ג`יני, מחייכת באפילה. "בגלל זה אתה מסכים?"

"תפוסים? מה גורם לך לחשוב ככה?" חייך הארי, "עוד לא קראנו לאף אחד עין-הזעם, או דובי... היי, ג`יני, מה את חושבת לגבי הדוויג - ?"

"הארי!"

הארי צחק וחיבק אותה.

אלפי מילים עמדו לו על קצה הלשון, אבל הוא לא היה מסוגל לומר אף אחת מהן. הוא רצה לומר שאלה חדשות נהדרות, הוא רצה לומר לה כמה הוא אוהב אותה, אבל הוא לא הצליח.

"אני נכנסת," אמרה ג`יני, מוותרת בגבורה על התגובה שלו. "אתה בא?"

"אני אשאר פה עוד כמה דקות."

"רק אל תישאר לשבת פה כל הלילה, הארי, בסדר?"

הארי הבטיח לה. ג`יני הלכה.

הארי בהה בחשיכה, ובזמן שמיקד את מבטו באורות החלשים שבאופק החלטה התגבשה בלבו. לא יהיו עוד "משחקי דמבלדור". הארי יספר לאלבוס הכל. בנו צריך לדעת, אלבוס צריך לדעת כדי להילחם.

הארי חש כאב חד, צורב בלבו. הוא הרגיש שהוא מספיד את בנו בטרם עת, ולא רצה להרגיש זאת. הוא יעשה הכל כדי לשנות את העתיד, כדי למנוע את הגזירה... אבל לא היו לו תשובות... מהי נבואה? כיצד צריך להתייחס אליה? בעירבון מוגבל? כאמת מוחלטת?

עד כמה בני אדם באמת שולטים בחייהם, עד כמה הם שולטים בעתידם?

ואל, אל היה רק בן אחת-עשרה... רק ילד... ילדו של הארי, ילד מסומן, שירש ממנו את שיערו, את עיניו ואת הלורד וולדמורט.

הימים לאחר הצפייה בהגיגית לא היו קלים עבור אלבוס. מזל שהיה לו את סאם לצדו, כי רוז לא נראתה בשום מקום. הוא פגע בה והיא לא רצתה לדבר איתו. הוא לא ראה אותה לא בחדר המועדון ולא במסדרונות, והיא לא הגיעה אפילו לשיעורים של צ"ד. אלבוס חשב שהיא הסתגרה בספרייה.

סאם, לעומת זאת, לא כעס עליו בכלל. אלבוס ידע שסאם מלא בנקיפות מצפון על כך שחזה את מותו, והיה משוכנע שזו לא פעם ראשונה לסאם לחזות בעתידות של אנשים שהכיר. אלבוס חשב שהוא ידע עכשיו את הסיבה להתבודדותו של סאם – זה היה כואב, כואב מידי לראות את העתיד של האנשים היקרים לו, עתיד שלא תמיד היה טוב.

דקות ספורות לפני שיעור שיקויים ישבו אלבוס וסאם על הדשא ליד קברו של דמבלדור.

אלבוס פתח את הקלף שבידו ופרש אותו על הדשא. כבר יצא לו לפתוח כמה פעמים את מפת הקונדסאים, אבל היא ריתקה אותו גם בפעם הזו. ריתק אותו, למשל, שהנקודה המסמנת את האמור להיות טום לסטריינג`, נשאה את המילים "טום רידל". המפה סיפקה רק אמת.

אלבוס עקב מידי פעם אחרי הנקודה של טום רידל, הוא היה מתבונן בה נעה בתוך הספרייה, באולם הגדול, במסדרונות. לפעמים הוא מצא אותה מוקפת סלית`רינים כמו דולוחוב ונוט. הוא חשב שכמה שיתבונן בה יותר, כך ישכיל להבין את האדם שרידל היה... נוכחותו של רידל הייתה מתמדת, בשיעורים, בארוחות, בזמן שישן. טום רידל היה חלק בלתי נפרד ממנו.

משק כנפיים נשמע. אל וסאם נשאו עיניהם אל השמים הכחולים, נטולי העננים. ינשוף חום מוכר התעופף לעברם, שמט מכתב אל תוך כפות ידיו של סאם, והתיישב לצדם.

אלבוס ליטף את הינשוף. הייתה לו עין אחת צהובה ואחת ירוקה.

סאם העביר את עיניו על הקלף, ואז קימט אותו לתוך אגרוף ובהה באגם. "אמא ואבא שלי, מתלוננים שכבר הרבה זמן אני לא כותב להם."   

אלבוס בהה בנקודה של טום רידל יושבת בספרייה בחברת אדוארד מאלסיבר. "לדודי רון יש ינשוף דומה לזה," הוא אמר בהיסח הדעת, "גם, עם עין אחת צהובה ואחת ירוקה."

אלבוס הרים מבטו, התבונן בפעם האחרונה בכתובת שהייתה חרוטה על השיש הלבן: "לאנשים עם מוח מאורגן המוות נתפש בסך הכל כעוד הרפתקה גדולה", ונעמד על רגליו. "בוא נלך."

סאם הניח סחלב טרי על קברו של אלבוס דמבלדור, והם פנו ללכת בחזרה לטירה.

אלבוס כבר הפסיק מזמן לנסות להתרכז בשיעורי שיקויים. לאחרונה הוא נהג לטעות בכוונה, כדי שיוכל לשבת בכיסאו ללא מעש עד סוף השיעור. בשיעור ההוא טעה אלבוס בכוונה בשלושה רכיבי שיקוי, והנוזל שלו היה שחור כפיח במקום צהוב-ביצה.

אלבוס ניקה אחריו ביסודיות, וקם ממקומו כדי לזרוק את הקליפות והשורשים המשומשים שלו לפח. כשחצה את הכיתה, הוא הרגיש את מבטו של סלגהורן עוקב אחריו. אלבוס התעלם ממנו. אולם כשפנה לחזור אל מקומו, יד כבדה נסגרה סביב זרועו.

הפרופסור סלגהורן עמד שם ובהה בו כמו מטורף.

"סליחה, אדוני? אה - אתה יכול בבקשה לשחרר אותי?"

"הוא שאל אותי," לחש סלגהורן.

"מה? אני לא מבין – "

"הוא שאל."

"מי שאל? מה שאל?" אמר אלבוס.

לאט, ובקושי רב בהגיית המילים, סלגהורן לחש:

"`אדוני, תהיתי מה אתה יודע על... הורקרוקסים?`"

הפרק הקודם		הפרק הבא