All We Are

פרק 4:

הרבה זמן חלף, 7 שנים, מעולם לא הרגשתי כל כך בודדה במשך כל חיי. הם לקחו ממני את אבא. נשארתי כמעט בודדה, נשארתי לכאב האישי שלי, כמה שניסיתי להתגבר על הכול לא הצלחתי לא במשך 7 שנים.

המחשבות עליו היו סביבי ללא הפסקה, המחשבות על דברים שעשינו, חוויות שחווינו וכאשר ישנתי, פניו של בחור בן 17 עם עיניים ירוקות ומשקפיים רדפו את חלומותיי. הם לא הרפו ממני לא נתנו לי מנוחה. סיוטי הלילה שלי היו שהוא נפגע, החלומות שלי היו שאנחנו נפגשים.

כל כך הרבה זמן חלף, והמפתיע שכלום לא השתנה. כלום פרט לגיל ולמראה... אני כבר לא אותה ילדה, אני באופן רשמי אישה- אישה צעירה שעוד חיה באהבה ישנה.

החיים שלי כיום התהפכו מבעבר, אני חיה בדירה קטנה משלי בלונדון ועובדת בקדוש מנגו. חיי נעים בין הקדוש מנגו לביתי ובשבתות אני מוצאת את עצמי מטיילת להנאתי בפארק.

ובכן זאת הייתה שבת רגילה, החלטתי לשוטט באותו פארק ישן נושן. הכול היה רגיל עד אשר שפתאום ילדה קטנה הסתתרה בשיח ובכתה. פנית לעברה פוחדת שאולי נפגעה על ידי משהו או מישהו. באתי לעבר השיח למצוא ילדה- בהירת עור ושחורת שיער מחבקת את רגליה ובוכה. "הי... חמודה, מה קרה?" שאלתי אותה וליטפתי את גבה, מסיטה את שערה מפניה היפות והקטנות.

היא התרחקה ממני ושאלה "מי את?".

לרגע היססתי אם לשקר לילדה הקטנה או לא. "קוראים לי קת'רין" עניתי בחיוך נעים.

"את אוצה לעשות לי משהו?" הקטנה שאלה בתמימות.

"לא חמודה" עניתי לה והצעתי לה את ידי.

הקטנה הביטה בה בהתחלה, מהססת ואז לקחה אותה ויצאה איתי מאזור השיחים והתיישבנו על הדשא ושאלתי אותה "מדוע את בוכה?".

הקטנה מחתה הדמעות שהיו על פניה מלפני מספר דקות והחלה לספר לי "אבא כל הזמן עסוק... היום הלכנו לפארק ואציתי ללכת איתו לנדנדה אבל הוא לא יכל. הוא כל הזמן התעסק בדפים העאעואים שלו".

החזקתי את עצמי לא לצחוק ליד הקטנטנה, שדיבורה הצחיק.

"חמודה, אבא עסוק, יש לו המון עבודה והוא צריך לדאוג שלילדה חמודה ויפה כמוך יהיה מה לאכול" אמרתי לה בקול הכי עדין שיכולתי לגייס.

"אבל אני אוצה שהוא ישחק איתי, אני כל הזמן אצל דודה ג'יני  ודוד דניאל" היא אמרה לי בקול כמעט מתחנן שאביה יתייחס אליה. "הוא אף פעם לא בבית, וכשהוא בבית הוא 'עייף מדי'". הילדה הקטנה אמרה בקול עצבני.

האמת שנימת קולה לא בדיוק תפסה את מחשבתי, המחשבה על השם ג'יני ודניאל יחד- קשורים אליה העסיקה אותי.

חייכתי לעברה הקטנטנה מנסה להסיח את דעתי לעברה ולא לעבר עברי הרחוק. "ואיפה אמא?" תהיתי.

"אין לי אמא" היא אמרה ובקולה לא היה ולו קמצוץ של כאב.

"מה קרה לה?" שאלתי במהירות.

"אבא אומה שהיא נסעה, והיא לא תחזו" הקטנה ענתה במשיכת כתפיים.

ליטפתי את גבה ואמרתי "את יודעת שעכשיו את מפחידה את אבא מאוד, הוא יכול לחשוב שמישהו עושה לך משהו רע".

"אב-אבל... את נחמדה". היא אמרה במבט מושפל.

חייכתי ואמרתי  "אבא עלול מאוד-מאוד לפחד שיקרה לך משהו. הוא עלול אף לבכות".

"בואי איתי?" היא ביקשה, הנהנתי לעברה בחיוך- אולי מקווה גם להיתקל ברמז למי היא קשורה. הילדה אכן נראתה לי מוכרת, ללא ספק היא נראתה לי כמו גרסה צעירה של מישהי שכבר ראיתי, אבל לא יכולתי להניח אצבע על השם ולומר- זו היא!.

קמנו מהדשא והקטנה רצה לעבר גבר צעיר שחיבק אותה ונראה שהוקל לו. הקטנה אמרה "אני בסדר! אתה לא צריך לדאוג לי, פגשתי קתין!" היא אמרה והצביעה עלי. חיפשתי דמיון בין השניים ומצאתי שהשיער של שניהם שחור וסמיך.

"אוו..." הבחור אמר וחיבק אותה- הוא היה דומה להארי באופן הזוי  "שלא תעזי שוב לברוח ככה!" נוזף בה- בדאגה. הסצנה שעמדה לנגד עיני הייתה סצנה שהזכירה לי כל כך את ילדותי, הבחור רק לא ידע כמה עבודה קשה הולכת להיות בפניו כשהיא תגדל להיות אבא לא מתבגרת זה לא דבר פשוט- בייחוד כשעוד לא עשית כלום בחייך.

"אבל קתין הייתה נחמדה. היא לא עשתה לי משהו אע" היא אמרה בחיוך, מנסה לשכנע אותו שכלום לא קרה.

הבחור קם על רגליו ובשם גינוני הנימוס הסרתי את משקפי השמש שלי מעיני. הבטתי בעיניו המומה מן הנגלה מולי "אני מודה לך מקרב לה על שדאגת לה". הוא אמר בנימוס והסתכל בעיני כאילו אותו פלאשבק מן העבר עובר גם עליו. הוא הביט בי במבט הזה במבט המום, הוא הסתכל עבר להסתכל על שערי ואז על ידי נתפס באותו צמיד ישן ואז לצווארי לאותה טבעת אירוסין, אותה טבעת שלא יכולתי להרחיק ממני ומגופי. הוא חזר להסתכל עלי, הבטתי בעיניו לא היה לי ולו קמצוץ של ספק מי היה האבא של הילדה- זה היה הארי.

הוא לא חדל להסתכל עלי עד אשר שאל "איגל?".

הבטתי בו המומה ומופתעת, לא יודעת מה לענות. לגלות לו ולהסתכן שיפגע הוא או הילדה הקטנה שלו. והוא כבר לבטח התגבר עלי- אני רק חיה בעבר... למה להעיר את המתים?

 אולי מפחד ודאגה או אולי מחיפוש מקום לברוח, עניתי "מצטערת, אתה מתבלבל ככל הנראה עם מישהי אחרת, אני קת'רין- קת'רין סמית'" עניתי מחייכת מבחוץ אבל בוכה מבפנים שאני לא יכולה להתנפל עליו ופשוט להשלים את כל הרגעים שלבטח חסרתי "אני מניחה שלהתראות," אמרתי רוצה לסיים אבל חייבת להוסיף  "שמור עליה, היא דומה לך...".

ואז במהירות ברחתי ממנו מניחה את המשקפים על עיני, התרחקתי ממנו כמה שיכולתי וניסיתי לעצור את הדמעות שלי אחרי קילומטר וחצי נפלתי על הדשא ופרצתי בבכי, שנים לא בכיתי- במשך כל השנים בלעדי הארי איבדתי את הרגש שכחתי מה זה לשמוח ומה זה לבכות,טכניקות שהחיים לימדו אותי על מנת להכחיש את הכאב והדמעות 24/7 ואפילו לא ניסיתי לחוש כאב או שמחה-פשוט שכחתי מה זה להיות אנושית.

הפרק הקודם		הפרק הבא