דמעות של אש-משפחת וויזלי אחרי האסון

"מה זאת אומרת אתה יודע?!" פרד היה המום מכדי להבין את גודל העניין.הוא לא היה מסוגל לצעוק על רון,הוא רק רצה לדעת 
מה לעשות.רון נשם נשימה עמוקה ולא מיהר לענות לו.הוא גילה שג'ורג' חי כמה שבועות לפני כן,אבל לא אמר לאיש כי ידע שאף אחד לא יאמין לו.מספיק האשימו אותו 
שג'ורג' מת בגללו,הוא לא רצה שיאשימו אותו בהזיות."פרד,אני מצטער..."
"אל תצטער, פשוט תדבר כבר! מה זאת אומרת אתה יודע?" שאל, נעשה חסר סבלנות מרגע לרגע.
"הפטרונוס שלו נגלה אליי לפני כמה שבועות,אמר רון,פולט את המילים במהירות,אני לא ידעתי מה לעשות,לקח לי זמן להבין שזה באמת הוא.הייתי בטוח שזאת הזייה..."
"כמה שבועות?!, אתה יודע על זה כמה שבועות ולא אמרת כלום?! איך יכולת לעשות לי דבר כזה? אני אהרוג אותך!...." במילים האלה התנפל פרד על אחיו הצעיר והחל 
לחבוט בו ולהכות אותו בכוח.רון השיב מלחמה, ובתוך כך צעק:"אני לא הייתי צריך להגיד כלום,כל החיים שלכם אתם הייתם אחד,לא יכולת להבין את זה בעצמך? אולי כדאי שתשאל את עצמך אם הקשר ביניכם כל כך טוב כמו שאתה חושב!" 
זה היה הקש האחרון,פרד הרפה מרון כשדמעות בעיניו.'הוא לא שווה את זה,מה הוא יודע עלינו בכלל? תינוק מגודל,לא הייתי צריך לספר לו,הלוואי שהיה נעלם במקום ג'ורג'...' חשב לעצמו בזעם.הוא יצא מהחדר,טרק את הדלת בחוזקה
ונשען עליה כשהוא מנסה להסדיר את נשימתו."וזה הפטרונוס שלנו, שמעת?! הפטרונוס שלנו!" רון נאנח מעברה השני של הדלת, הוא שכח שלפרד וג'ורג' יש פטרונוס זהה.מאוחר יותר באותו הערב,פרד שכב, כרגיל, על מיטתו של אחיו וחשב על אירועי היום.או לפחות, ניסה לחשוב כי הדבר היחיד שעלה בראשו היו שתי מילים שמסיבה מסוימת הטרידו את מנוחתו."הפטרונוס שלנו...הפטרונוס שלנו..." הוא לא ידע מדוע הוא אומר את המשפט כל כך הרבה פעמים,אבל לפתע הרגיש שזה המפתח לפתרון."שלנו." הוא הפך במילה עשרות פעמים ולא הצליח להירדם.עם אור ראשון הייתה בידיו התשובה.באותו הזמן ג'ורג',שהיה כלוא בחדרו הקטן והחשוך שנמצא במקום מסתור,החל לאבד תקווה,עברו שבועיים מאז שקרא לפרד לעזרה, ועד עכשיו כלום לא קרה.אולי זה לא עבד? אולי פרד חשב שהוא מדמיין? אולי חשב שהוא חולם? אסור היה לו לחשוב ככה,פרד היה תקוותו היחידה.'לא יכול ליהיות שהוא לא הבין' הרגיע את עצמו בחוסר אמונה.הרי הם תאומים.הוא נזכר בחיוך ביומם הראשון בהוגוורטס,הזיכרון נראה לו כל כך רחוק...הם לא פחדו מכלום,רק שהם לא יהיו באותו בית.אבל בנוגע לעניין הזה חששותיהם פגו כמעט מיד.פרד עלה ראשון להתמיין וכשג'ורג' עלה לבמה,מצנפת המיון כמעט בעטה אותו מהכיסא בטענה שהיא מיינה אותו הרגע.כמה הם צחקו בלילה ההוא,אבל אז הוא נזכר בעוד משהו שאמרה לו המצנפת,משהו שמעולם לא אמר לפרד.משהו שאז לא הצליח להבין,והיום לא רצה להבין.רגע לפני שירד,מצנפת המיון לחשה באוזנו:"אתה ואחיך,אתם חזקים מאוד,אינכם יודעים כמה כוח יש בידכם,אבל זכור דבר אחד:בנפרד,אתם חזקים יותר מאשר ביחד." ג'ורג' לא ידע מה משמעות המשפט עד היום,באותו רגע הבין.הוא השפיל את ראשו ואסף את ברכיו אל חזהו.מתפלל שפרד שמע אותו,מתפלל, בפעם הראשונה מאז ששמע את המשפט,שהמצנפת צדקה.הוא שקע בזיכרונות ונרדם.נגיני ישנה לצדו והשמיעה קולות גרגור קטנים ומעוררי אימה.בטח חלמה על הארוחה הבאה שלה.הוא התעורר לקול נהמה חדה,הוא פקח את עיניו,והתמקד בפינתו החשוכה של החדר,משם הגיע הקול.ג'ורג' היה  דרוך ומבוהל כאחד,הוא ראה דמות מסתורית מהלכת על ארבע מתקדמת לעברו.נגיני נדרכה.'אז זה לא היה חלום',חשב ג'ורג' לפתע,'היא באמת ראתה משהו...' הוא הניח בשקט את ידו על ראשה ולחש לה דבר מה.הנחשה הסירה את מבטה מן הטרף,ציתניית אך מובסת.ג'ורג' הרגיש את ההתרגשות הולכת וגועה בו.'הוא לא שכח אותי...'הוא פתח את פיו כדי לדבר,אבל בדיוק באותו הרגע נכנס וולדמורט אל החדר, והדבר הראשון שראה היה זאב ענקי בעל עיניים כהות וחכמות,שניצוץ של שובבות מבריק בהן.
באותו רגע,הפטרונוס של התאומים התחכך בג'ורג' בחיבה ונעלם מן החדר.רגע לפני שוולדמורט הטיל כישוף מסוים ושני הנערים,
במרחק לא ידוע זה מזה,צנחו לרצפה, ושקעו בשינה מלאת חלומות זוועה משותפים.
כשהתעוררו שניהם,מיוזעים וקצרי נשימה,הם ידעו שהקרב מתחיל.

הפרק הקודם		הפרק הבא