השתקפות

ביקורו של הקוסם

ערב חג המולד היה אירוע חגיגי ביותר בהוגוורטס החדשה של רון. סעודה מפוארת התקיימה באולם הגדול, אליה הוזמנו כל האצילים ואנשי העיירה. בניגוד לסעודת חג המולד בהוגוורטס, שתמיד הכילה מספר מצומצם של מורים ותלמידים, הסעודה הזאת הייתה גדושה אורחים, צחוק, שיחה ומוזיקה.

אל הארוחה התלוו מספר מופעים אומנותיים. ניק-כמעט-בלי-ראש, שבעולם זה היה פשוט ניקולס, חי לחלוטין ואחד מאנשי החצר, דיקלם בפני האורחים פואמה ארוכה ודרמטית, ובמהרה אף אחד כבר לא הקשיב לו. לאחר מכן לי ג'ורדן עלה לבמה, ובעזרתם של התיאומים המחיז בהומור את סיפוריהם האחרונים של האבירים, לקול צחוקם הרועם של האבירים בעצמם. גילדרוי לוקהרט עלה לבמה בחיוך קורן, תלתל זהוב מעוצב נופל על מצחו, ושר לכבודם בלדה ארוכה על מעשי גבורה של גיבור אלמוני, זהוב שיער ובעל חיוך לבן כמו הירח (שללא ספק היה אמור להיות הוא עצמו). לבסוף חבורת נגנים, שרון חשד שהיו חברי להקת "אחיות הגורל", החלו לנגן מוזיקה עליזה שליוותה את המשך הסעודה. 

הוריו של רון הלכו לרקוד, כמו גם ביל ופלר וג'יני וצ'ארלי, ורון נותר לשבת לבד בשולחן בזמן שפרסי התרועע עם כמה אנשי חצר נמוכי דרג. הוא העביר את זמנו בשתיית שכר בניסיון להשכיח מעצמו את צרותיו. יום אחד מתוך שלושת הימים שמנדנגוס הותיר לו על מנת להשיג את דמי השתיקה שלו כבר עבר, ועדיין לא היה לו שמץ של מושג איך הוא ישלם לו.

הוא לא יכול היה לבקש כסף מהארי, לא היה שום סיכוי שהוא יצליח אי פעם לשלם בו בחזרה, גם אם היה מצליח למצוא תירוץ טוב מספיק למה הוא צריך כזאת כמות של כסף. משפחתו לא באה בחשבון - הרי מלבד העובדה שהם לא באמת היו בני משפחתו, גם אם הם היו אוספים את החסכונות של כל בני המשפחה ביחד הם לא היו מצליחים להגיע לסכום הזה.

האפשרות לגנוב את הכסף חלפה בראשו מספר פעמים. קול קטן, כועס ונקמני בראשו חזר ואמר לו שמשפחת המלוכה אפילו לא תשים לב אם כמה מטבעות זהב יעלמו. לעזאזל, הוא בטח היה מוצא סכום כסף כזה מפוזר ברחבי החדר של הארי אם היה מחפש. אבל קול אחר, חזק יותר, שנשמע דומה מאוד לקול של הרמיוני, אמר לו שזה לא צודק לעשות מעשה כזה, לא משנה כמה הארי ומשפחתו היו עשירים. זאת הייתה הבעיה שלו, שהוא הכניס את עצמו אליה, והוא צריך למצוא דרך לצאת מזה בלי להתדרדר לביצוע פשעים.

בשלב מאוחר יותר בארוחה, כשכולם כבר היו שבעים ושיכורים, כל אורח היה רשאי לגשת אל המלך ולבקש ממנו בקשה אחת, אותה הוא יקיים בשנה הקרובה. בהתחלה רון שקל לעמוד בתור המשתרך במרכז האולם ולנסות לבקש לפחות מעט מהכסף של מנדנגוס, אך הרגיש רע עם עצמו לנוכח הבקשות ששמע, שכללו דברים כמו תיקון גדרות של בתים, בניית דרכים חדשות ורכישת בני צאן עבור משפחות שהסתכנו ברעב במהלך החורף. 

השעה כבר הייתה מאוחרת ורשימת המבקשים התקצרה, כשאיש בברדס אפור בלוי התייצב בפני שולחנו של המלך.

"כן, מה בקשתך?" המלך שאל כשהאיש לא דיבר, רק עמד שם.

"בקשתי," האיש פתח בקול עמוק שנישא היטב ברחבי האולם. הקול היה מוכר, מעורר את רון משכרונו וממקד אותו במתרחש. "היא שתזכור את הבטחתך, הוד מעלתך."

צל נפל על פניו החביבות בדרך כלל של המלך. המלכה, שעד כה ישבה בנחת לצד בעלה, הזדקפה לפתע בחשש. הארי, שנראה משועמם לאורך כל הסעודה, הסתכל בזר בעניין גדול.

"סליחה?" המלך אמר בטון שגרם לכל המאזינים להתכווץ.

האיש הסיר את ברדסו בידיים חינניות ומקומטות מזקנה. רון ידע איזה פנים יופיעו מתחת לברדס. שיער לבן ארוך וזקן תואם, אף ארוך ועקום, עיניים כחולות מנצנצות, מלאות עוצמה - זה היה דמבלדור.

"אתה!" המלך קרא בכעס.

באחת, חצי תריסר שומרים הקיפו את האיש הזקן. בתגובה, הוא לא עשה דבר מלבד לחייך אליהם בנועם, כאילו הם לא מכוונים אליו את חניתותיהם. 

"זה בסדר," המלך אמר להם, אך עדיין נשמע כועס, "הקוסם הזקן לא יפגע בנו. הפשע היחיד בו הוא אשם הלילה הוא חוצפה. חשבתי שאמרתי לך לא לחזור לפה, דמבלדור."

עניינו של רון, שהיה גבוה עוד לפני, גדל פי שניים כשהמלך כינה את דמבלדור קוסם. סוף-סוף, מישהו בעולם הזה שהיה קוסם ולא היה בצד של וולדמורט.

"קיוויתי שהטינה שלך שכחה עם השנים, אדוני המלך," דמבלדור השיב באותה קלילות מעוררת השראה שאפיינה אותו תמיד. "אני מצטער לראות שלא כך המצב."

"מה אתה רוצה, אם ככה?" המלך שאל בקוצר רוח.

"זאת לא שיחה שראוי לקיים מול קהל גדול כל כך. אך הבקשה שלי היא שלא תגרש אותי הלילה, אלא תעניק לי קורת גג ושעה קלה מזמנך מחר."

"בסדר," המלך הפטיר בעצבנות, ושני משרתים ניגשו ללוות את דמבלדור משם.

רון צפה בו בריכוז בעודו חולף על פני השולחן שלו. הוא עבר קרוב מאוד אל המקום בו הוא ישב, כמעט במרחק נגיעה. מבטיהם נפגשו ודמבלדור חייך אליו חיוך חם, ניצוץ יודע בעיניו. 

רון בהה אחריו ואז הסתכל לעבר שולחן הכבוד. הארי נראה רוכן לעבר הוריו, ששוחחו איתו במתיחות. 

יודע שאולי לא תהיה לו עוד הזדמנות, הוא חמק ממקומו ומיהר אחרי דמבלדור והמשרתים.

הטירה הייתה ריקה לחלוטין, שכן כל הדיירים היו בסעודה, אך המסדרונות היו מוארים בעוז בלפידים רבים. רון עקב אחרי השלושה ממרחק בטוח, עד שהם הגיעו אל החדר שבעולמו של רון היה חדר המורים, עם פסלים של גרגוילים משני צידי הדלת. 

מוסתר מאחורי חליפת שריון, הוא חיכה שדמבלדור יודה למשרתים, שעזבו בחיפזון, ויכנס לחדר. רק אז הוא יצא ממחבואו וניגש אל הדלת - רק שבאמצע המסדרון הבין שהוא לא לבד.

נראה שהוא לא היחיד שחשב לבקר את הקוסם ביחידות. הרמיוני, שכנראה הסתתרה מאחורי פנייה במסדרון, גם חיכתה שהשטח יהיה פנוי לפני שיצאה ממחבואה.

"מה אתה עושה פה?" היא שאלה אותו לאחר כמה רגעים של חוסר וודאות. היא הייתה עטופה אדרת עבה של פרווה לבנה צחורה כנגד הקור העז, ושיערה היה מקושט בפנינים וסיכות משובצות יהלומים לכבוד הסעודה החגיגית.

"ר-רק רציתי לבדוק אם הוא צריך משהו נוסף," רון תירץ במאמץ. "הוא אורח, אחרי הכל."

"אם הוא היה צריך משהו הוא כבר היה מבקש מהשניים ההם, לא?"

רון לא חשב על התירוץ שלו עד כדי כך לעומק, לכן הוא מיהר להפנות את האשמה אליה ולשאול, "ומה את עושה פה?"

"אני סקרנית," הרמיוני הודתה במבוכה קלה. "אף פעם לא פגשתי קוסם."

רון ידע שהיא לא אמורה לעשות דברים כאלה. הוא התכוון להציע שהוא ישמור על הסוד שלה אם היא תשמור על הסוד שלו, כשקול צעדים נמרץ נשמע בהמשך המסדרון והקפיץ את שניהם. לא היה להם איפה להסתתר. הם התגלו עומדים מול דלת חדרו של הקוסם כשהארי הופיע שם, גלימת הארגמן שעטה לכבוד הסעודה מתבדרת מאחוריו. 

"מה אתם עושים?" הוא שאל בחשד כשגילה אותם מסתודדים ליד הדלת.

"אני רוצה לפגוש את הקוסם," הרמיוני השיבה לפני שרון הספיק לחשוב על תירוץ מוצלח. "רון התנדב ללוות אותי."

"לאף אחד מכם אין סיבה ללכת לראות את האיש הזה," הארי נזף בהם, "הוא יכול להיות מסוכן."

"אם ככה, מה אתה עושה פה, לבד?" רון אתגר אותו. "הוד מעלתך?"

"אני יכול להגן על עצמי," הארי החזיר לו, טופח על החרב שעל ירכו.

"זה לא ממש עזר לך בפעם הקודמת שהתמודדת עם קוסם, נכון?"

הארי נראה כאילו הוא עומד להתפרץ עליו כשהדלת נפתחה פתאום, חושפת את דמבלדור עומד בפתח בחיוך משועשע.

"אתם תתווכחו פה כל הלילה, או שתיכנסו?"

השלושה היססו לרגע. הארי היה הראשון לפעול. הוא חלף על פני רון והרמיוני ודמבלדור קד בפניו כשהוא נכנס לחדר. אז הקוסם הסתכל לעבר השניים האחרים בציפייה.

"ואתם? לא אמרתם שאתם רוצים לפגוש קוסם?"

"אני רוצה לדבר איתך לבד," הארי אמר לו.

"אני דווקא חושב שראוי שהם יהיו נוכחים בשיחה הזאת," דמבלדור השיב, לא מתרגש מהטון המפקד שלו. "האחד הוא האדם שביטחונך הופקד בידיו, והשנייה היא אשתך לעתיד. גורלם קשור בגורלך."

"אתה בכלל לא יודע על מה אני רוצה לדבר איתך."

דמבלדור השמיע אנחה כבדה, מוגזמת. 

"אני איש זקן ועייף, הוד מעלתך. הבה לא נעמיד פנים שאני לא יודע למה אתה פה. היכנסו בבקשה, רון, ליידי הרמיוני."

רון והרמיוני נכנסו לחדר ודמבלדור סגר את הדלת אחריהם. החדר היה דומה למדי לחדר המורים שרון הכיר, עם רצפת עץ, שתי כורסאות רכות וארון אחד, בו הוא והארי הסתתרו בשנתם השנייה בערב בו הם גילו את הכניסה לחדר הסודות. 

מקור האור היחיד בחדר היה להבה נמוכה וטרייה שבערה באח. על כרית משי זעירה על הכרכוב נח גוזל בעל פלומה אדומה-זהובה, צופה באורחים בעניי חרוזים שחורות מבריקות. פוקס עוף החול,  שכנראה נולד מחדש זמן קצר קודם לכן.

דמבלדור התיישב באחת הכורסאות באנחה קלה, והרמיוני התיישבה בחינניות בכורסא השנייה. הארי עמד במרכז החדר, מול האח, ורון השתהה בצללים שליד הארון.

"ובכן," דמבלדור פתח ואמר כשהארי לא עשה דבר מלבד לבחון אותו בחשדנות. "אתה בוודאי רוצה לדעת מי הוא הזקן הסנילי שהיה טיפש מספיק בשביל להופיע בהוגוורטס בסעודת חג המולד בידיעה שהוא לא רצוי בחצר. ואתה בוודאי גם סקרן לגבי אותה הבטחה שציינתי בפני אביך המלך."

"אבא שלי אמר שאתה קוסם," הייתה תשובתו של הארי.

"כן, והתעלומה הולכת ומעמיקה," דמבלדור אמר בעיניים נוצצות בחדווה. "אני בוודאי הקוסם הראשון שאיש מכם פגש בשנות חיו הקצרות. המלך ג'יימס לא מחבב קסם, ועל כן גם קוסמים לא רצויים בביתו. אולי יש לו סיבות טובות לא לבטוח בנו, למרות שאני מאמין שרובן נובעת מפחד."

הבעה של כעס חלפה על פניו של הארי כשדמבלדור דיבר על פחד. הוא פקד, "תפסיק לענות בחידות."

"עוד לא שאלת אותי כלום."

רון חשב שהוא שמע את הרמיוני מחניקה גיחוך. סומק קל הופיע על לחיו של הארי לאור האש. רון בעצמו התמלא כבוד לשנינות חסרת המאמץ של דמבלדור.

"מי אתה?" הארי פתח בחקירה.

"אלבוס פרסיבל וולפריק בראון דמבלדור, לשירותך, הוד מעלתך," דמבלדור השיב, מרכין את ראשו ברמז לקידה. "לא אלאה אותך במעללי וסיפורי עברי. תקציר סיפורי הוא שהינני קוסם, ושבמשך שנים ארוכות, עוד מאז שסבו של אביך המלך הנרי היה בשלטון, חייתי בחצר המלכות. בעשרים השנים האחרונות מטרת חיי הייתה להביא לתבוסתו של הקוסם האפל הידוע בשם וולדמורט."

רעד קל שבקלים עבר בחדר למשמע השם. הארי אגרף את ידיו והרמיוני הידקה את האדרת שלה סביב כתפיה. רון מזמן לא חש פחד כזה סביבו למשמע שמו של וולדמורט - אפילו הוא כבר נגמל מהפחד לומר את השם - והצינה שמילאה את החדר הזכירה לו זמנים רחוקים, אפלים ובאותו הזמן, טובים יותר.

"למה אבא שלי גירש אותך מהוגוורטס?" הייתה השאלה הבאה של הארי.

"מכיוון שאכזבתי אותו עמוקות," דמבלדור השיב בעצבות. "לפני שמונה עשרה שנים הבטחתי לו ולאימך שאוכל להגן עליך מפני וולדמורט, אך נכשלתי. באותו ליל כל הקדושים בו הוא ניסה להרוג אותך, הוד מעלתך, כשהיית תינוק, אביך גירש אותי ואסר על שימוש בקסם בממלכה. זה היה קוסם שניסה לגזול ממנו את בנו, וקוסם שלא הצליח להגן עליו - אז איזה תועלת יכולה להיות לקסם בעולם כזה?"

"אם זה המצב, איך שרדתי את הלילה ההוא?" הארי שאל בטון נואש, של אדם שכמעט התייאש מלחפש את התשובה לשאלה שרדפה אותו.

"אני חושש שאיני יודע," דמבלדור השיב בצער.

רון רצה שמישהו בחדר יפרט יותר על מה בדיוק קרה באותו הלילה, אבל לא נראה שמישהו עומד לנדב פרטים. יכול להיות שאפילו הארי לא יודע מה באמת קרה? אולי הוריו שמרו על פרטי המקרה בסוד אפילו מפניו? אבל אם יש מישהו שיודע, זה מוכרח להיות דמבלדור.

"עם זאת," דמבלדור המשיך כשהארי נראה מאוכזב וכועס, "יש לי ניחוש. אתה מבין, הסיבה בגינה וולדמורט ניסה להרוג אותך הייתה נבואה - נבואה שאומרת שאתה תהיה האחד שיביס אותו."

רון נמתח ובחן את תגובתו של הארי. הוא לא האמין שהוא נוכח ברגע בו הארי מגלה לראשונה על הנבואה. אך בניגוד למה שרון ציפה, הארי לא נראה נסער או כועס; הוא נראה ספקן ומעט מבולבל.

"זה מגוחך," הוא קבע, "נבואות יש רק בסיפורי אגדות, או אצל שרלטנים. הן לא דבר אמיתי."

"כנראה שוולדמורט לא מסכים איתך," דמבלדור השיב, עניו משקפות את אור הלהבות, "ובכנות, גם אני לא. נבואות שייכות לאגדות, אתה אומר? מניין לך שאתה לא חלק מאגדה?"

הארי גיחך לנוכח ההצהרה. רון לא חשב שזה מגוחך בכלל - דבריו של דמבלדור גרמו לו להצטמרר.

"אדוני," הרמיוני דיברה לראשונה מאז תחילת המפגש. נראה שגם היא לוקחת את נושא הנבואה ברצינות. "אם מותר לי לשאול, מה הנבואה אומרת?"

"מותר לך בהחלט," דמבלדור אמר לה בחום, כאילו הייתה תלמידה בכיתה והוא המורה. "תמצית הנבואה היא שילד שיוולד בסוף חודש יולי, להורים שחמקו מידיו של וולדמורט שלוש פעמים, יגדל להיות היריב עם הכוח להביס את וולדמורט אחת ולתמיד."

"זה מה שהנבואה אומרת?" הארי אמר בספקנות, "הילד הזה יכול להיות כמעט כל אחד. לפני שהוא הובס, וולדמורט היה משליט טרור בכל רחבי הממלכה. אבא שלי התמודד איתו כמה פעמים, אבל היו רבבות של משפחות שברחו ממקום למקום כשהוא השתלט על העיירות והכפרים בדרום, וניסו להילחם מולו בכל פעם שהצבא שלו המשיך להתקדם. איך הוא היה יכול לדעת שהנבואה מדברת דווקא עלי?"

"בדיוק כאן טמון ליבו של הסיפור כולו," דמבלדור השיב, "וולדמורט לא יכול היה לדעת באיזה ילד מדובר, אבל הוא תמיד היה עריץ וגאוותן, והוא בוודאי אמר לעצמו שלא ייתכן שיקום לו יריב שיהיה במעמד פחות מאשר נסיך. הוא בחר בך להיות הילד שבנבואה, וכך, במובן מסוים, נתן לך את הכוח להביס אותו."

"אין בזה שום היגיון."

"לא אמרתי שיש בזה היגיון," דמבלדור המשיך, "אבל עדיין לא סיימתי את הסיפור. האם הוריך סיפרו לך מה התרחש באותו לילה גורלי?"

הארי לא השיב. שתיקתו הקודרת הייתה חזקה יותר מהמילה לא.

"וולדמורט המתין בסבלנות לשעת הכושר," דמבלדור סיפר, "במשך יותר משנה מהיום בו נולדת אתה ואימך הייתם בטוחים בהוגוורטס, תחת שמירה כבדה של משמר המלך, ותחת ההגנה שלי. אני הייתי זה ששמע את הנבואה מפיה של הנביאה שנבאה אותה, והתייצבתי בפני המלך והזהרתי אותו שייתכן שבנו, שצפוי היה להיוולד בסוף חודש יולי, יסומן על ידי וולדמורט. מאותו היום, בו המלך השביע אותי להגן עליך, לא עזבתי את הטירה במשך שנה ושלושה חודשים. תמיד נמצאתי בקרבת מקום אליך ואל אימך - עד אותו הלילה.

"כמה שבועות לפני כן, חדשות על פלישה מצפון אילצו את אביך לעזוב אותך ואת אימך בהשגחתי בזמן שהוא רכב להדוף את הפולשים, שנשלחו לשם בפקודתו של וולדמורט. הזמן חלף, ואני הפכתי לשאנן. וולדמורט פיתה אותי לעזוב את הטירה עם שמועה שהוא הפיץ בערמומיות באשר להופעתו של פריט אבוד שהיה קרוב לליבי… ולאחר שעזבתי וולדמורט חדר לטירה לבדו, משתמש בתחבולות קסומות על מנת לא להתגלות, הרג את השומרים שעמדו על המשמר מחוץ לחדרים המלכותיים, והגיע אל החדר בו אתה ואימך שהיתם…"

דמבלדור השתהה, כאילו עצם שחזור הסיפור מתיש אותו. כל שאר הנוכחים בחדר עצרו את נשימתם בצפייה לשמוע את המשך הסיפור; עניו של הארי נראו מבריקות מאוד לאור האש.

"את מה שהתרחש לאחר מכן ייתכן שיש רק אדם אחד שיכול לספר בוודאות, וזה הוא וולדמורט בעצמו. הזיכרון של אימך מהאירוע מעורפל. היא זוכרת שהיא התחננה על חייך. וולדמורט נתן לה הזדמנות להציל את עצמה, אך היא סירבה לנטוש אותך. היא תיארה אור חזק, והדבר הבא שהיא זכרה הייתה כשהיא התעוררה על הרצפה כשאתה בזרועותיה, ולא נותר מוולדמורט אף סימן, אפילו לא הבגדים שלבש. מאז אותו הלילה אף אחד לא ראה אותו.״

רון, שכבר שמע סיפור דומה בעל סוף דרמתי בהרבה בעבר, כנראה לא נותר נסער מהסיפור כמו הארי והרמיוני. הוא רצה לשאול האם זה באמת כל הסיפור - כי לא ייתכן שזה היה כל הסיפור - אבל לא העז להיות הראשון לדבר באווירה הטעונה הזו. הוא הכיר סיפור בו אימו של הארי מתה כדי להציל אותו, וכוחה של האהבה שלה היה מה שהביס את וולדמורט והפך את הארי להורקרוקס - הוא התקשה להאמין שהוא פשוט נעלם כמו שדמבלדור גרם לזה להישמע.

"זה היה אור ירוק," הארי אמר פתאום לאחר שתיקה ארוכה, מלטף את ראשו הזעיר של פוקס בקצה אצבעו במבט מרוחק. "אני חולם עליו לפעמים."

"נכון," דמבלדור אמר בכובד ראש. "זהו סימן ההיכר של הקללה ההורגת, הקללה הנוראית ביותר שקוסם יכול להטיל. אבל היא לא פעלה. יותר מכך, היא פנתה בחזרה אל בעליה. במובן מסוים, בכך שוולדמורט בחר לנסות להרוג אותך, הוא חתם את גורלו שלו."

גחל פצפץ באח. הארי בהה לתוך האש, לא רואה את הרמיוני מביטה בו בעצבות מהולה ברחמים. דמבלדור עצם את עיניו בהרהור.

לבסוף רון, שלא יכול היה לעמוד בשתיקה הארוכה והמעיקה, העז לשאול את דמבלדור, "אז מה הייתה ההבטחה שהמלך הבטיח לך?"

"אה, כן," דמבלדור אמר, מזדקף בכיסאו מעט. "המלך הבטיח את ההבטחה הזו לפני אותו הלילה - אחריו הוא בוודאי לא היה מבטיח הבטחות שכאלה. כשבאתי אליו ואל המלכה לראשונה וסיפרתי להם על הנבואה הוא הבטיח שאם אשבע להקדיש את חיי להגנה על בנו, ואם יתברר שהנבואה באמת מתייחסת אליו, הוא יפקיד את החינוך של בנו בידי על מנת שיגדל להביס את וולדמורט אחת ולתמיד. מיותר לציין שהוא לא קיים אותה, ובמקום גירש אותי מהחצר. אך אני לא שכחתי את ההבטחה."

"למה דווקא עכשיו חזרת? עברו שנים," הארי שאל.

"השמועות," הרמיוני אמרה בקול שקט, מסתכלת על דמבלדור. "הסיפורים של האבירים על התומכים של זה-שאין-לנקוב-בשמו, שאומרים שהוא ישוב… אתה חושב שזה באמת הולך לקרות?"

"אני רוצה להאמין שלא," דמבלדור השיב באנחה, "הלוואי שהפחדים שפוקדים אותי הם לא יותר מחששות של אדם זקן. אך אני לא יכול להתעלם מהם."

"אני צריך לדבר עם ההורים שלי," הארי אמר פתאום, כאילו הגיע לרוויה מכל המידע החדש והמפחיד ולא יכול היה לשמוע עוד מילה. "אתה עדיין תהיה פה מחר?"

"עד הבוקר, ולאחר מכן ככל שהמלך ירשה לי," דמבלדור השיב, "אני מאמין שהוא יגרש אותי שוב. עם זאת, אנחנו עוד ניפגש, הוד מעלתך."

הארי הנהן לעברו. הרמיוני קמה, בחוסר רצון מסוים. רון הבין שהם צריכים ללכת.

הם איחלו לדמבלדור לילה טוב וסגרו את הדלת אחריהם. הארי אמר להרמיוני שהשעה מאוחרת ושכדאי שהיא תחזור לחדרה, אבל לא נשאר כדי ללוות אותה. רון היה רוצה מאוד להיות זבוב על הקיר בשיחה שהוא היה בדרכו לנהל, אבל היו לו דברים דחופים יותר לעסוק בהם.

הוא איחל להרמיוני לילה טוב והם הלכו לכיוונים מנוגדים. ברגע שהוא היה משוכנע שהיא התרחקה הוא חזר על עקבותיו בצעדים שקטים וחמק בחזרה לתוך חדרו של דמבלדור.

הקוסם הזקן עוד ישב בכורסא, כעת מחזיק את פוקס בידו ומלטף אותו במבט מהורהר. הוא לא נראה מופתע כשרון התפרץ לחדרו.

לא מסוגל לעצור את עצמו יותר, רון שאל, "אתה מכיר אותי?"

הבלבול המנומס של דמבלדור לא הייתה התגובה שהוא קיווה לה.

"אני חושש שאני לא יודע מה כוונתך, רון."

תחושת ייאוש הציפה אותו כמו גל אדיר. מדוע הוא חשב שדמבלדור מזהה אותו כשהם החליפו מבטים באולם הגדול? כנראה שזו הייתה רק אשלייה, דרך לגרום לעצמו להרגיש פחות בודד בעולם החדש והמוזר הזה. 

הוא צנח לתוך הכורסא השנייה בכבדות, ומבלי לחשוב על כך יותר מידי, סיפר לדמבלדור את הכל.

דמבלדור הקשיב לסיפור המוזר שלו בסבלנות מנומסת, לא מפריע גם כשרון חשף בפניו את העובדות המשונות ביותר. כל אחד אחר בוודאי היה עוצר אותו כבר אחרי שסיפר כיצד עבר מבעד למראה בעולם אחר ומצא את עצמו בתוך האגם ואומר לו שהוא משוגע; אבל דמבלדור רק ישב בשקט, אצבעותיו משולבות על ברכיו, והקשיב בעניין רב בעוד רון מספר על עולם אחר, שונה אך דומה, בו היו אותם האנשים בדיוק רק שסיפוריהם היו מעט שונים, וכולם היו קוסמים.

רון ציפה שדמבלדור יחקור אותו בנוגע לכישוף שאפשר לו לעבור בין העולמות, אך נראה שזה החלק בסיפור שמעניין אותו פחות מכל. הוא רצה לדעת דווקא על וולדמורט והארי, על הלילה בו הוריו של הארי נרצחו, וכיצד הארי הביס את וולדמורט בסופו של דבר.

צל עבר על עיניו של דמבלדור כשרון הזכיר את השרביט הבכור. זה הזכיר לרון שאלה שרצה לשאול את דמבלדור קודם, אבל נוכחותם של הארי והרמיוני לא אפשרה לו. 

"החפץ ההוא שדיברת עליו מקודם, זה שוולדמורט השתמש בו כדי לגרום לך לעזוב את הוגוורטס… זאת הייתה אבן האוב, נכון?"

"נכון," דמבלדור השיב, נראה כמעט מבויש. "אתה יודע עליה? על אוצרות המוות?"

"כן," רון השיב, ואחרי התלבטות קצרה הוסיף, "אולי כדאי שתדע… בעולם שלי הטבעת של אבן האוב הייתה מקוללת, וכשאתה ענדת אותה…" הוא לא ידע איך לספר לדמבלדור כיצד הוא מת.

"לא מפתיעה אותי העובדה שאבן האוב הביאה למפלתי," דמבלדור אמר, לא נראה מפוחד או לחוץ, רק עצוב. "אני מודה לך על שסיפרת לי. אך אני חושש שאם אמצא את אבן האוב, הידיעה הזאת לא בהכרח תעצור אותי מלהשתמש בה…"

רון חשב שזה משהו מוזר מאוד לומר. 

"איך אתה יכול לומר משהו כזה?"

"יש משהו בטבען של נבואות שהופך אותן לבלתי נמנעות," דמבלדור השיב במסתוריות. 

"זאת לא נבואה. זה קרה באמת."

"בעולם אחר, בזמן אחר - אם זה לא הופך את הידע הזה לנבואה, אני לא יודע מה כן," דמבלדור אמר, "על כל דבר שלא יהיה, אני שמח שאתה נמצא לצידו של הנסיך. הקסם שלך וכוחות הנבואה שלך הם נכס יקר ערך."

"אין לי שום כוחות נבואה," רון הבהיר, חושב על שיעורי גילוי העתידות בבית הספר, אותם הוא והארי צלחו אך ורק בעזרת המצאת סיפורים מופרכים. 

"אני לא מסכים," דמבלדור התעקש ברוגע, "בליל כל הקדושים ידעת שקווריל מתכוון לפגוע בנסיך, ובזכות זה חיו ניצלו. מה זה אם לא ראיית הנולד?"

רון רצה להמשיך להסביר שזה בכלל לא מה שזה, אך ככל שחשב על זה יותר הוא הבין שאין לו בעצם טיעון נגד. 

"טוב… אני שמח שלפחות אתה לא חושב שאני משוגע."

"כלל לא," דמבלדור אמר ברוך, "ייתכן שאתה האדם השפוי ביותר בכל הממלכה. אני שמח שסיפרת לי את סיפורך, רון. אני מאמין שבזכות עזרתך להארי יהיה סיכוי בקרב מול וולדמורט, כשהזמן יגיע. מיותר לציין שלא אחשוף את סודך בפני איש."

"תודה," רון אמר בהקלה. הוא ידע שיוכל לסמוך על דמבלדור. הוא התחיל להגיד שיהיה לו קשה לעשות משהו מועיל בלי השרביט שלו, כשהוא קיבל רעיון. "למען האמת, אני צריך את עזרתך עם משהו."

הוא סיפר לדמבלדור על מנדנגוס, ועל האיום שיחשוף את היותו קסם אם לא ישלם לו מאה מטבעות זהב.

"כן, מנדנגוס," דמבלדור אמר במן צקצוק, כאילו היה מדבר על תלמיד שובב בבית הספר. "הכרתי אותו היטב כשחייתי בהוגוורטס. הוא חוטא בתאוות בצע, אך הוא לא מסוכן. בכל זאת, אני אסייע לך לקבל את השרביט שלך בחזרה."

הוא קם, הניח את פוקס בעדינות על מסעד הכורסא, והוציא מכיסו שקיק בד. כשהוא פתח אותו ניחוח מוכר של אבק שריפה וקסם הגיע לאפו של רון; אבקת פלו ירוקה נצצה בתוך השקיק.

"אתה יודע להשתמש באבקת פלו?" דמבלדור שאל אותו.

"כן," רון השיב. הוא לא חשב שהוא אי פעם יתרגש להשתמש בפלו.

דמבלדור לקח קמצוץ אבקה ומסר לרון את השקיק. הוא השליך את האבקה לאח, שנדלקה בלהבה ירוקה שואגת שהאירה את החדר באור חזק, צעד לתוך הלהבות וקרא, "ביתו של מנדנגוס פלצ'ר, הוגסמיד!"

לאחר שהוא נעלם רון חיקה אותו. לאחר כמה סיבובים מהירים בתוך הלהבות הוא יצא לצידו של דמבלדור אל חדר מעופש עם תקרה נמוכה. החדר הקטן הרגיש זעיר עוד יותר מכיוון שהיה מלא ארגזים ושקים. הרהיט היחיד בחדר היה מיטת קש נמוכה בה שכב מכורבל גוש סמרטוטים.

"מנדנגוס!" דמבלדור הרעים.

הגוש קפץ מהמיטה במבט מבוהל, מפיל בקבוק שיכר ריק שהוא כרבל בשנתו. מנדנגוס מצמץ אל שני הקוסמים הגבוהים בשיכרון במבולבל, ואז, כאילו הבין פתאום שהוא לא חולם, קפץ על רגליו.

"ד-דמבלדור!" מנדנגוס צייץ. רון גיחך לנוכח תגובתו של הנוכל. "ו'תה! ידעתי! 'תה קוסם, כמוהו!"

"כן, מנדנגוס," דמבלדור אמר בחומרה, "רון סיפר לי שגנבת את השרביט שלו כשהוא היה חסר אונים, וכעת אתה דורש כופר עבורו?"

"זה - 'ני - 'ני לא - "

"אתה תחזיר לרון את השרביט שלו ברגע זה," דמבלדור קבע, "בנוסף, אתה תשמור על סודו מכל משמר, ותבטיח לסייע לו בכל דבר שיבקש."

"כ-כן, דמבלדור," מנדנגוס התרפס ומיהר להוציא את שרביטו של רון ממחבואו באחד מהשקים הרבים שבחדר.

רון אחז בשרביטו ומייד הרגיש חמימות מתפשטת בעצמותיו, כמו שהרגיש כשהיה ילד ואמא שלו הייתה מחבקת אותו. מגע העץ המחוספס היה נעים ומנחם. לראשונה מזה חודשיים הוא הרגיש בטוח ובשליטה.

"חג שמח, מנדנגוס," דמבלדור אמר לפני שהוא ורון חזרו אל פלו. "ותזכור - אם אפילו תחשוב לבגוד ברון, אני אדע."

רון חייך אל מנדנגוס בניצחון לפני שחזר אחרי דמבלדור אל הוגוורטס, שרביטו בטוח בידו.

"תודה," הוא אמר לדמבלדור כשהם שוב היו בחדר המורים המואר באור האח הרך.

"זה המעט שיכולתי לעשות," דמבלדור השיב, "נראה שמחר אאלץ לעזוב את הוגוורטס בשנית. אבל אני שמח שהנסיך נמצא תחת השגחתך."

רון, שהתכוון להגיד שהוא לא בטוח אם הוא רוצה להישאר בעולם הזה עכשיו כשהוא קיבל את השרביט שלו בחזרה, רק הנהן בשתיקה. הוא לא יכול היה לברוח מהאחריות שלו עכשיו, כשהקוסם הזקן בברור סומך עליו כל כך. הוא לא חשב שמישהו אי פעם הטיל עליו אחריות בסדר גודל כזה; זה היה מפחיד וחיזק את ביטחונו באותו הזמן.

הוא איחל לדמבלדור לילה טוב וחג שמח ופנה לצאת, אך הוא עצר אותו רגע לפני.

״אני מקווה שאני לא צריך לבקש ממך להיות זהיר,״ הוא אמר, מביט ברון ברצינות מעל משקפיו, ״בעוד שעצם היותך קוסם בממלכה הזאת היא לא עבירה על החוק, השימוש בקסם הוא פשע חמור. העונש על שימוש בקסם הוא הגלייה מהממלכה, ובמקרים חמורים - מוות.״ 

רון הנהן בהבנה ועזב את חדר המורים. במסדרון, אש הלפידים כמעט גוועה, והמולת המשתה דממה. הוא חזר לחדרו, שקוע במחשבות עמוקות. 

לפני שהוא נכנס לחדרו הוא חשב שהבחין בצל נע בפינת המסדרון, אך כשהסתכל לא ראה דבר. במהרה הוא שכח מהמקרה והלך לישון, שרביטו נח בבטחה בכיס הפנימי של חולצתו.

הפרק הקודם		הפרק הבא