סולאנג'לו- ההתחלה

השיחה שהייתה לו אתמול עם ניקו בהחלט לא עזרה לתחושת המבוכה הכללית שהציפה את ויל בכל פעם שהיה בסביבתו של בן האדס, אז הוא ניסה ככל יכולתו להתרחק מניקו, לפחות עד שיבין למה הוא תמיד מרגיש מוזר בקרבתו.

בכנות, המשימה הייתה הרבה יותר קשה ממה שוויל חשב שתהיה.
תגידו לו לעצור את הנשימה למשך חצי שעה במקום, הוא יעשה את זה.
תגידו לו ליילד תינוק סאטיר פעם נוספת, או, או אפילו להקשיב לאוסטין מנגן בסקסופון לילה שלם, הוא יעשה את זה.
אבל לא להתקרב לניקו הרגיש לוויל כמו עינוי, כי מסיבה מסויימת הוא ממש רצה לדבר איתו.

הציוד במרפאה התחיל להיגמר שוב, וכשוויל יצא כדי להביא ציוד נוסף הוא נזכר שזה היום השלישי של ניקו במרפאה ובצהריים הוא יצטרך לשחרר את בן האדס.
ואז הוא נזף בעצמו על כך שלא עבר אפילו שעה מבלי לחשוב על ניקו.

לעזאזל, זה אפשרי בכלל?

ויל לא הצליח להיזכר מה היה היום האחרון שהצליח לעבור מבלי לחשוב על ניקו די אנג'לו.

הראשון באוגוסט, אולי? היום של המלחמה מול גאיה?

זה הרגיש לו לא נכון.

בערך חצי שנה לפני ויל חשב על ניקו כל הזמן, אבל הוא לא זכר שזה היה משהו חיובי.
לא יתכן שהוא שנא את ניקו, נכון?

ויל ניסה להיזכר מה היה לפני חצי שנה.
ניקו בכלל לא היה אז במחנה, נכון? הוא עזר לחפש את פרסי.

ויל נאלץ לבלום את ריצתו כשכמעט נתקע בעץ בדרך חזרה למרפאה.

הוא נכנס למרפאה, וחלק בתוכו רצה לצעוק על עצמו כשהדבר הראשון שעשה היה לחפש בעיניו את ניקו
אבל לפני שוויל הספיק לצעוק על עצמו, הוא ראה אותו.

שיערו השחור של ניקו היה מבולגן וסטור, ונראה רך מבדרך כלל.
עיניו הכהות היו נעוצות בספר שוויל השאיל לו.

ניקו הידק את שפתיו, כנראה בעקבות משהו שקרא, וויל נאבק ברצון לשאול אותו מה זה היה.

ואז - כמובן, כי הסיטואציה חייבת להיות יותר גרועה - ויל שם לב לשפתיים של ניקו.

והן בדיוק בצורה של השפתיים של אמה ווטסון.
השפתיים של אמה ווטסון.
ככה פה, על הפרצוף שלו.

ואז ניקו הרים את מבטו, ממש כאילו הרגיש שוויל מסתכל עליו.
ניקו שלח אליו חצי חיוך ונופף אליו.

ויל כמעט חייך בחזרה, אבל במקום זה הוא נשך את לחייו מבפנים והידק את שפתיו.

הבטחת שתתרחק ממנו, ויל הזכיר לעצמו, לפחות עד שתבין למה מוזר לך כל כך להיות בסביבתו

ויל הסתובב והלך משם לפני שישכנע את עצמו להישבע בנהר הסטיקס.

***

"היי" ויל אמר לניקו, מעביר יד בשיערו.
כבר עברו כמה שעות מאז שוויל - בגסות רבה, לדעתו - התחמק מניקו.

זו כבר הייתה שעת צהריים, מה שאומר שעברו כבר שלושה ימים, מה שאומר שניקו שילם את חובו ולא חייב להישאר עוד במרפאה.

ויל הרגיש כאילו משהו מתכווץ בחזהו.
ניקו יכול ללכת, ולוויל אין מושג מתי יראה אותו שוב, בטח לא מתי ידבר איתו שוב.

" אה, היי" ניקו ענה, ואז הוא הזדקף והסתכל סביב "מה התאריך היום?"

ויל חישב רגע את התאריך "זה… השביעי באוגוסט"

ניקו שתק לרגע, כאילו הוא מחשב משהו, ואז אמר "עברו שלושה ימים, זה אומר שאני יכול ללכת".

"זה, בעצם, מה שבאתי להגיד" ענה לו ויל "חשבתי שתרצה לדעת"

"או, אני בהחלט רציתי לדעת, סולאס" ניקו אמר ונעמד "ואני לוקח לך את הספר, אני לא מתכוון לעצור אחרי שליש".

"טוב, אני שמח שאתה קורא" ויל אמר "ככה אתה לא תוכל להיפצע"

"אתה צוחק, נכון?" שאל ניקו בגיחוך "חתכי נייר לא אומרים לך שום דבר? וגם, כאילו, אני בטוח שאפשר לגרום למישהו לאבד הכרה בעזרת ספר"

"מה זאת אומרת? איך?"

ניקו מחייך "זה מאוד תלוי בכמה חזק אתה מכה"

"כאילו, כמו רפונזל?" שאל ויל
הדוגמה הייתה מאוד שונה, אבל למרות שוויל בילה איתו חמש עשרה שנים, הוא עדיין לא הבין איך המוח שלו פועל.

ניקו מצמץ "מי?"

"אתה יודע, נסיכת דיסני עם השיער הבלונדיני הארוך שזוהר ויכול לרפא?" איך יתכן שניקו לא מכיר את רפונזל? איך יתכן שמישהו לא מכיר אותה?

הוא שילב את ידיו על חזהו, ושפתיו נמתחו לחצי חיוך "יכולת פשוט להגיד שזו אחותך האבודה" הוא אמר "וזה לא אומר לי שום דבר, דרך אגב"

"היא- זו ההיא שחטפו כשהיא הייתה תינוקת וכלאו אותה במגדל גבוה!"

"לא קוראים לה פעמונית? זה סיפור של האחים גרים" ניקו ציין.

ויל פער את עיניו "אתה לא יודע מה זה דיסני?"

"זה… מיקי מאוס, לא?"

"את מיקי אתה מכיר, אבל לא את רפונזל?"

"מי זו רפונזל, בשם האדס?" קרא ניקו, אבל הוא נראה מאוד משועשע

"זה סרט של דיסני"

"לדיסני יש סרטים?" עכשיו הוא נראה מופתע "ממתי?"

ממתי? אה… "אלף תשע מאות שלושים ושבע, אני חושב?"

"אתה חושב?" שאל ניקו בגיחוך

"טוב, שלגייה ושבעת הגמדים יצא בארצות הברית בשנה הזו"

ניקו פער את פיו "אני לא מאמין, גם זה סיפור של האחים גרים!" הוא קרא "לדיסני אין שום דבר מקורי?"

"ניקו, אתה לא ראית סרטי דיסני. אפילו כירון ראה אחד"

"או, באמת?" פקפוק נשמע בקולו של ניקו "איזה סרט הוא ראה?"

ויל העביר אצבעות בשיערו "הרקולס"

עכשיו ניקו ממש צחק "ברצינות? כירון לפחות מוצג בצורה טובה?"

"כירון… לא מופיע בסרט…" ויל אמר לאט "יש סאטיר שמחליף אותו"

"אלים אדירים" מלמל ניקו והעביר את אצבעותיו בשיערו השחור הסבוך "אני לעולם לא אראה סרטי דיסני"

"לא, אתה לגמרי תראה דיסני" ויל קבע "אתה תראה דיסני גם אם זו תהיה משימתי האחרונה בחיים האלו! הכל שייך כיום לדיסני. אם אתה מתנזר מדיסני אתה מתנזר מכל הסרטים הטובים"

"אם ככה, סיכמנו" ניקו השיב לו "כשיהיה לך זמן, אתה תוכל להראות לי איזה סרט דיסני שתרצה. סומך עליך"

ואז ניקו הסתובב ויצא

פשוט ככה

הסתובב
ואז יצא
משאיר את ויל בדיוק באותו המקום שבו נעמד לפני כמה דקות בתחילת השיחה שלהם, רק שעכשיו הוא היה המום ופניו בערו מסיבה שלא הבין.

"ניקו די אנג'לו כרגע הזמין אותך לצאת?" קולה של קיילה נשמע מאחוריו, וגרם לו לזנק

"לא!" הוא ענה מעט חזק מדי, והבהלה בקולו גרמה לכמה אנשים במרפאה לסובב את ראשיהם

"אלים ויל, אני צוחקת" היא הוסיפה "תרגע"

"אני רגוע!" הוא ענה "אני תמיד רגוע, מתי אי פעם הייתי לא רגוע?"

קיילה חייכה בשעשוע - ויל חשד שהיא מתענגת על המבוכה שלו בסתר - ואז הניחה יד על כתפו "תרגע" היא אמרה "זו הוראת רופאה"

"חכי רגע- את לא יכולה- תחזרי לכאן עכשיו, נולאס!" הוא קרא אחריה, אבל קיילה כבר התרחקה תוך מלמולים לעצמה שכל מה שוויל שמע מהם היה "אוסטין" וגם "לנצח"

הוא לא היה בטוח על מה היא דיברה, אבל הוא היה בטוח בתשעים וארבעה וחצי אחוזים שזה לא דבר טוב.

--------------------------------------------------------

היי, כאן סופי

מקווה שאהבתם את הפרק:)

הפרק הקודם		הפרק הבא