ישראלית בהוגורטס *בהקפאה*

בס"ד.

לקחתי את המכתב בידיים רועדות ויצאתי מהחדר.

לבסוף מצאתי אותה במטבח. אם מה שאני חושבת נכון, אז אני כבר לא יכולה לקרוא לה אמא.

כחכחתי בגרוני. היא הסתובבה אליי "אה, אלמוג, אני שמחה שסוף סוף יצאת מהחדר, תירצי לאכול- הכל בסדר?"

כנראה היא שמה לב להבעת פניי- אוכל זה הדבר האחרון שמטריד אותי עכשיו, לשם שינוי.

"אני-?" לא. אני לא יכולה לעשות את זה.

נשמתי נשימה רדודה וניסיתי עוד פעם. "אני מאומצת?" למרות שהרגשתי כאילו משהו אוכל אותי מבפנים הקול שלי היה אדיש באופן כמעט מפחיד.

היא הסתכלה עליי בהלם לכמה שניות אבל אחרי זה צחקה ואמרה, "אלמוג.. נו באמת... כמעט הצלחת לעבוד עליי.., בטח עוד איזשהי מטלה ממגמת קולנוע?" היא חייכה חיוך משועשע. ולחקיק שניה עייניה הבזיקו בדאגה לעבר המכתב.

שאחוז ביידי, אבל אז שב החיוך, כמעט מייד.

כמעט האמנתי לה, אבל אז שמתי לב לעוד משהו - החיוך לא הגיעה לעינייה. העיניים שלה היו מודאגות ועצובות. היא משקרת. או שלפחות, מסתירה את האמת.

"בסדר." אמרתי, באותו קול אדיש ומחושב. "אם את לא מוכנה לספר לי את האמת, אני יודעת מי כן."

הסתובבתי באחת ויצאתי החוצה לאוויר הפתוח. היה כבר לילה, ורוח קרירה נשבה ופרעה את שערי לאחור, אבל רק הדקתי את הסוודר והמשכתי ללכת, המכתב טחוב עמוק בכיסי.

הגעתי לטרמפיאדה והתחלתי לעצור טרמפים לכיוון כרמי צור, שם אבי גר ואני עוזרת לו בתיקונים ובשיפוצים של הקרוון. אבי. איך אני אמורה לקרוא לו אם לא ככה?

דמעות עיקצצו בעיני אבל בשום אופן לא הסכמתי להן לצאת. מצמצתי בעיניי כמה פעמים.

טרמפ עצר. "לכרמי צור?" שאלתי לאחר שהנהגת פתחה את החלון, בג'יפ השחור הגדול.

"בעיקרון לקרית ארבע.. אבל אני יכולה לעצור בכרמי צור."

מלמלתי תודה ונכנסתי. בטח הייתי ניראת מעוררת רחמים. חגרתי והשענתי את ראשי על החלון, בוהה בריקנות במנורות הכתומות שחלפו על פניי.

הנסיעה עברה בשקט גמור ומביך וכשסוף סוף הגענו לכרמי צור מלמלתי רק תודה ויצאתי.

אחרי שהלכתי כמה צעדים הכנסתי את ידיי לכיס של הסוודר, לוודא שהמכתב עוד שם. מששתי בידיי את סוג הדף היוצא דופן. הוא היה עבה מהרגיל אבל עדיין לא בריסטול.. הגיוני  שזה בכלל קלף.

הייתי שקועה במחשבות מתסכלות, למשל שבכלל לא הייתי צריכה לעצור טרמפים, הייתי יכולה פשוט להתעתק כמו שהרמיוני אמרה שאני יכולה לעשות, ולפני ששמתי לב, מצאתי את עצמי עומדת מול הדלת של הקרוון, שם התנוסס בצבעוניות השם משפחה לוי. מיץ מרה עלה בגרוני אבל פשוט דפקתי בדלת. לא הייתה שום תגובה אז דפקתי עוד כמה פעמים חזק יותר.

הדלת נפתחה בבת אחת והוא עמד שם עם פג'מה, משקפיו עקומים, והחזיק את רובהו מוכוון שתיי ראשים מעליי. הגיוני ששכחתי לציין, אבל אבי הוא רב צבאי במילואים.

"אלמוג! מה את עושה כאן? הכל בסדר?" הוא הנמיך במהירות את הרובה, והביט בי בדאגה.

"לא, כלומר... רציתי לשאול אותך משהו.." סיימתי מאט בעילגות.

הוא פסע אחורה וניכנסתי.

התיישבתי בספה הקטנה והכחולה ונשענתי אחורה. אבי התעסק במטבחון הקטן והכין לשנינו ספלים של קפה.

"הכל בסדר?" הוא שאל שוב והתיישב ליידי על הספה.

הנדתי בראשי לאט ושתיתי כמה לגימות קטנות מהקפה.

"מה קרה?" 

ללא מילים הוצאתי את המכתב מכיסי והושטתי לו אותו.

הוא הביט בי בשאלה אבל כשהבעת פניי לא השתנת הוא פתח את המעטפה וקרא את התוכן, מצחו מתקמט מרגע לרגע.

לבסוף הוא סגר את המכתב במעטפה והושיט לי אותה עם קמט של עצב במצחו. החזרתי אותו לכיסי.

"נו?", שאלתי במתח וחשש "זה נכון? אני מאומצת? השם משפחה שלי זה כהן, לא לוי?

הוא הביט בי ממשוכות אבל אז השפיל את מבטו, כאילו לא רוצה לראות את תגובתי. הוא הינהן בראשו לאט ובעצב.

רגע אחד של הלם, כאילו ההכרה מחלחלת לתוכי, מזדחלת באיטיות למוחי.

נעמדתי והספל התנפץ על הרצפה.

"זה לא משנה כלום-" האיש שחשבתי שהוא אבי התחיל לומר, אבל קטעתי אותו באמצע.

"-לא משנה? לא משנה??!, הפעם צעקתי, מתקשה לשלוט בעצמי, "לא משנה שכל החיים שלי חייתי בשקר?!"

פתחתי את הדלת בתנופה, ובפעם השנייה לאותו יום, ברחתי החוצה בסערה.

"אלמוג חכי, תני לי להסביר-" קולו נשבר אבל אני כבר רצתי הרחק.

הדמעות זלגו מעייני בעוז אבל לא טרחתי למחות אותן. הן הכתימו את משקפיי וראייתי הטשטשה. המשכתי לרוץ. לא ידעתי לאן. לא ידעתי כמה זמן. פשוט רצתי. כאילו אני יכולה לברוח מהאמת.

אחרי כמה זמן נעצרתי. הסתכלתי סביבי. אניי בקצה השני של כרמי צור.

התנשפתי בכבדות. וניסיתי לחשוב מה אני עושה עכשיו. הסתכלתי בשעון יד שלי השעה הייתה 12 וחצי בלילה.

נשמתי נשימות עמוקות ומדודות. לבית באפרת אני לא יכולה לחזור. זה כבר לא הבית שלי. לפה אני לא יכולה לחזור. אין לי בית. אין לי לאיפה לחזור.

גוש חנק את גרוני אבל הפעם לא נתתי לדמעות לצאת.

אגם.

אני חייבת לדבר עם אגם. 

איך אני יכולה להגיע לצפון? הבטתי סביבי ביאוש גובר אבל אז נזכרתי במה שהרמיוני אמרה. אני יכולה להתעתק.

כיוון, כוננות וכוונה...

לא ממש זכרתי איך עושים את זה אבל עצמתי את עייני, התקדמתי צעד קדימה והסתחררתי. כל אותו הזמן דמיינתי בראשי את הבניין של אגם, את הגן משחקים הקרוב...

פתאום הרגשתי נוראי, לא הצלחתי לנשום, והרגשתי שכל שנייה אני הולכת להקיא. בדיוק כחשחבתי שאני הולכת להחנק, רגליי פגעו בקרקע קשה.

הסתכלתי סביבי בבהילות. הנה הגן משחקים הקטן והמוזנח שליד ה- בניין של אגם? רגע אחד, באמת הצלחתי לעשות את זה? ועוד על הניסיון הראשון? איך זה הגיוני? אני מניחה שזה נוגע אליי שום דבר לא הגיוני.. אולי לזה התכוונה הרמיוני כשאמרה שאני יוכלה ללמוד את זה בקלות...

בדיוק שחשבתי שעדיף שאני פשוט אתעתק ישירות לחדר שלה כי כך אני לא אצתרך לדפוק בסלון קרוב לאחת בלילה ינשוף גדול דהה ממש מעליי והפיל עליי מכתב.

פתחתי אותו בבלבול. ממי זה כבר יכול להיות?

לכבוד אלמוג כהן,

מה שלומך? אני מניח שכרגע את קצת המומה מכל ההתרחשויות האחרונות, אבל אני מבטיח לך שבקרוב את תקבלי תשובות ותפגשי את אחיך הצעיר.

בנוגע לציוד האולפנה למכשפות דתיות - יום אחרי תשעה באב נלך לקנות את הכל.

תשלחי את המכתב בחזרה אם את מאשרת.

בתודה, הרב.

קראתי כמה פעמים.

בהתחלה התקוממתי, קודם כל הוא לא אמר לי מי זה, או מה זה האולפנא הזאת למכשפות דתיוית בארץ.

אבל אני כן רוצה תשובות, ובסופו של דבר נעלצתי להודות בייני לבין עצמי שאני סקרנית ברמות, במיוחד לגביי אחי, שמשום מה אף פעם לא פגשתי...

שלחתי את המכתב בחזרה.

תשעה באב מחר.. זה אומר שאני יקבל את התשובות עוד יומיים שלושה...

אחרי שצפיתי בינשוף הופך לנקודה שחורה קטנה באופק ונעלם, התכוננתי להתעתק לחדרה של אגם בתקווה שאני אצליח לשים יד על פיה ולמנוע ממנה להעיר את כל ביתה..

הפרק המשך יהיה בפאנפיק  ישיבת בר אילן לקוסמים דתיים.. הקישור שלו בפרק הקודם.. תהנו!

ת"ב..

הפרק הקודם		הפרק הבא