לוקווד ושות': הפגיון בשולחן המורה

"בסדר." לוקווד לחץ על חלק דהוי של הלוח מתוך שיקול דעת. שום דבר לא קרה. "לוסי," הוא אמר, "ג'ורג' ואני נצטרך קצת יותר זמן מזה. שתי דקות – מקסימום שלוש. את חושבת שתוכלי לעכב את ידידנו הרולד כל כך הרבה זמן?"

הסתובבתי חזרה לדלת. "אני אראה מה אוכל לעשות."

במסדרון, הדמות המרופטת והצולעת התקרבה הרבה יותר; הוא עבר את השירותים והיה באותו הקו עם המחסן השני. קור אכזרי הקרין מהילתו, והרשעות בכוונותיו הכתה בי כדבר מוצק. ראשי הרגיש לפתע סחרחורת, גפיי חסרות אנרגיה, כבדות כמו בטון. החבטה והגרירה של כל צעד נכה היכו כמו תוף באוזניי. יכולתי לראות את נצנוץ הסכין.

פירושו של דבר היה שהגיע הזמן שאעשה משהו. העפתי את מעילי הצידה, שלפתי פצצת מלח מהחגורה והשלכתי אותה בחוזקה ובמהירות, כך שהיא התפוצצה על הרצפה ממש מתחת לצורה הזוהרת. הפלסטיק השביר נשבר; מלח התפזר על פני המעבר, מסנוור בבוהק עז כשהוא פוגע באקטופלזמה. רוח הרפאים התכווצה, מתעוותת כמו תמונה הנראית במים, ונגוזה – רק כדי להופיע שוב מיד, רחוק יותר.

חזרתי למחסן. "איך הולך?"

לוקווד וג'ורג' היו שפופים ליד הקיר, תשומת ליבם התמקדה בלוח אחד מסוים שלא נראה שונה מכל השאר. "מצאתי את זה," אמר לוקווד. "סוגר קטן מוסתר בבסיס. אנחנו חושבים שזה נפתח פנימה, אבל זה נוקשה נוראות. שישים שניות."

"בסדר."

הוצאתי נפץ מגנזיום מהחגורה, הרמתי אותו בידי וחזרתי למעבר. כשעשיתי זאת, משהו הבזיק לידי, קרוב מספיק כדי להעיף את הפוני על פניי. הסתכלתי – וראיתי את הפגיון, עדיין רוטט, קבור עמוק בתוך טיח הקיר. ועכשיו הדמות החיוורת והרזה מיהרה במעלה המסדרון, הרגליים נגררות, מלבושי הסחבות מתנפנפים, זרוע אחת מושטת כדי לאחוז בי.

טוב, זה הרגיז אותי עכשיו. זרקתי את הנפץ.

פיצוץ של אש מגנזיום, זרוע בסיבים לוהטים של מלח וברזל בוערים, הוא לבן מספיק ובהיר מספיק כדי לעוור לרגע את החיים, כמו גם לגרום נזק ניכר למתים. אז עצמתי את העיניים וחיכיתי שגל החום הראשוני ידעך. וכשהסתכלתי שוב, התלקחויות קטנות של להבות לבנות בערו על פני רצפת המעבר, הקירות היו מנופצי-אבן, עם בעירות זעירות כסיכה. רוח הרפאים עצמה נעלמה.

צללתי חזרה למחסן, שם נראה כי לוקווד וג'ורג' נמצאים במצב כמעט זהה. "איך הולך עכשיו?"

"לג'ורג' יש שלפוחיות, ואני תקעתי את היד שלי."

"חשבתי על הדלת."

"היא תקועה. או חלודה, או שמשהו כבד נמצא בצד השני."

"עזרי לתת לזה דחיפה, את יכולה לעשות את זה?" ג'ורג' התנשף. "שלושתנו עשויים לעשות את העבודה."

הסתכלתי מאחורי. האור הכסוף הלך ונמוג: השריפות כבר גוועו. "השתמשתי בנפץ," אמרתי. "זה בלבל אותו, אבל הוא יחזור בכל רגע. הוא חזק."

"אני יודע," אמר לוקווד, "אבל אנחנו חייבים לפתוח את זה. המשקל שלך עלול לעשות את ההבדל, לוס."

"מה אתה אומר בדיוק?" אבל הסתדרתי לצידם, והצטרפתי למאמץ. יכולתי לראות את הדלת הנסתרת עכשיו, מתאר כהה קלוש בעץ. אצבעותיו של לוקווד חפרו בקצה אחד; ג'ורג' משך בבסיס. כשדחפתי הרגשתי את הלוח זז.

'זהו," התנשם לוקווד. 'אנחנו כמעט שם...'

האוויר רחש. הסתכלתי לצד. דמות עמדה לידנו בחושך. הייתה לה שיער לבן ארוך, ושיניים חשופות ומגחכות.

צרחתי, נתתי דחיפה נואשת אחרונה. הקיר נע: הלוח נפתח. לוקווד, ג'ורג' ואני נפלנו קדימה דרך החור.

מה שזה לא יהיה שנחתנו עליו היה רך וגם מתפצח. דברים יבשים התפצפצו מתחתינו; שמעתי את צלצול המטבעות המתגוללות. התנופה זרקה אותי הכי רחוק: הייתי על הראש למשך זמן קצר וסיימתי בישיבה, עם המגפיים שלי נדחקות לקיר הנגדי. קפצתי על הרגליים, הוצאתי את הפנס והדלקתי אותו.

היינו בחדר זעיר ללא חלונות, שהוקטן על ידי ערמות התיבות והארגזים שהתפרסו לאורך קיר אחד. חלקם היו סגורים; אחרים, חסרי מכסה, היו מלאים עד גדותיהם בתערובת מוזרה של חפצים: פמוטים, אגרטלים ואפילו ציורים. הכל התכסה בשכבות של קורי עכביש מאובקים. לא הייתה כאן שום הפתעה. עכבישים אוהבים מקורות; הם אף פעם לא שבעים מהם.

אם כבר מדברים על המקור, הוא היה ממש מתחתינו. נחתנו עליו.

לוקווד וג'ורג' התגלגלו משם בחופזה. ממש מול הלוח הסודי, גופה הייתה שכובה עם הפנים כלפי מטה על הרצפה. היה עליה די הרבה קורי עכביש, אבל אפשר היה לראות את הז'קט בסגנון הישן, מכנסי הפלנל, נעלי העור הנרקבות. פה ושם היו הצצות של עצם מצהיבה. הראש הוסתר מתחת לארגז עץ כבד, שמכסהו נפרץ, ועל ידי המוני מטבעות ירקרקים שנשפכו ממנו, חצי בולעים את הגולגולת. כמה קווצות של שיער לבן עדיין נראו, אבל הפנים הוסתרו למרבה המזל.

איש מאיתנו לא אמר דבר. ג'ורג' משך את תיקו מגבו, לוקווד פתח אותו, מחפש את הכסף. שמרתי את עיניי ממוקדות על הדלת הסודית, על הפינות החשוכות של החדר. יכולתי להרגיש את הנוכחות קרובה. אבל שום דבר לא זז עכשיו. אולי החלשתי את כוחו במסדרון; או אולי הוא לבסוף הסכים עם מה שאנחנו עושים כאן. מי יודע עם רוחות רפאים? אי אפשר היה להיות בטוחים.

לוקווד הוציא רשת כסף מהתיק, פרש אותה במלואה והניח אותה על הגופה. מיד הרגשתי התרוממות ברוח, שינוי באווירה בחדר הסודי. הקשבתי, מתוחה ומוכנה. לא... זה היה בסדר. הנוכחות באמת נעלמה.

עמדנו שם בשתיקה.

"תסתכלו על כל הדברים שהוא גנב," אמר לוקווד לבסוף. "אספן לא קטן, הא?"

"המדף הזה נשבר," אמרתי. "תסתכלו שם – ממש מעל הדלת. הוא התחבא כאן, אולי התכונן להתחפף אחרי רדת החשכה. הייתה לו את התיבה של הכסף הגנוב יושבת על המדף. ואז היא נפלה ומחצה אותו. רוצצה את גולגולתו או שברה את צווארו. ככה זה קרה."

"כמו שמגיע לו, אני מניח," אמר לוקווד. "הוא לא היה צריך לגנוב כל כך הרבה. טוב, הכל כבר נגמר עכשיו."

ג'ורג' עבר מעל הגופה והחל לחטט בתיקו. "מצוין. אז מי רוצה לחמנייה חגיגית? יש לי כאן כמה קרות."

לוקווד היסס. "אה, אולי עוד דקה. כשאנחנו במקום אחר." הוא חייך. "כל הכבוד לכולם. במיוחד לך, לוס. היית ממש טובה הלילה. קיבלת את ההחלטות הנכונות בכל צעד ושעל."

חייכתי בחזרה, מסמיקה מעט, כמו שקורה לפעמים כשלוקווד מכוון את חיוכו אלי. "אה, זה בסדר," אמרתי. "זאת לא רק אני, באמת. בעבודה הזאת כל העניין הוא עבודת צוות, לא? לא יכולתי לעשות את זה לבד." הבטתי מטה בערמת המטבעות, ובקופסאות הנערמות על הקירות. "אתם חושבים שהדברים האלה יהיו שווים משהו עכשיו?"

"אני משער שכן," אמר לוקווד. "מר וויטאקר כנראה יוכל להרשות לעצמו שיפוצים נוספים בבית הספר."

ג'ורג' הרים את תיקו. "הוא יכול להתחיל בשירותים של הבנים. אני יכול להריח אותם כבר מכאן. אז זה הכל? סיימנו?"

לוקווד הנהן. "כן... כן, אני חושב שכן."

ובזאת עזבנו את החדר מאחורינו, והלכנו לאכול לחמניות.

אז למרות שאמרתי לכם שלא אטריח אתכם בהערות, כן רציתי רק לכתוב הערה מסכמת. מצטערת שהתעכבתי בהעלאה (כל פעם שאני מעלה פרק, אני גם עוברת עליו שוב ומתקנת טעויות), במיוחד שזה הפרק האחרון, ואולי הייתם במתח... אבל זהו, זה נגמר, הגענו לסוף. אני מקווה שנהנתם, ועכשיו נשאיר את הפאנפיק לדורות הבאים שאולי יבינו יותר את חשיבותם של לוקווד ושות'...

הפרק הקודם