צלקת ברק

בס"ד

אז נחשו מה!

מצאתי את כללל הפרקים שהטלפון הישן שלי מחק!

(ושיחזרתי כמה!)

אז.

הפאנםיק הזה חוזר ובגדול, ויש לי מצבור חדש אז אני עומדת להפציץ אותכם.

ממליצה להתעדכן קצת המפרקים לפני.

אז.

אז.

אז.

המילה שאני תמיד אומרת.

תהנו⁦❤️⁩

סתםסתםסתם.

חשבתם שזה יהיה תהנו?

שיניתי את הסטטוס של המילה האהובה.

 *מתפוצצת אי שם מהתרגשות*

קאפקייס!

 _____________

"-אבוט, חנה"

"-הפלאפאף!"
אני נאנח, מביט בהפלאפית החדש.
כל שנה אותו דבר.
ילדים מתרגשים, מתמיינים.
חושבים שהם מיוחדים.
מצנפת המיון היא אחד מהקסמים שכבר אבדו מהעולם.
החייאת חפץ למורה מסוימת.
רוב האנשים לא מבינים את מהות הקסם.
לא כוח.
לא עוצמה.
לא שליטה.
איזון.
בין טוב לרע, בין שליטה להתפראות, בין קוסמים למוגלגים.
וולדמורט הבין את זה.
לכן הוא דרש את הנגד למוות.
אם יש אבדה קדברה, חייב להיות לחש נגדי.
לחש מחייה.
הוא רצה שאצור לו לחש כזה, לחש שיפתור הכל באמת.
אבל הוא לא הבין באמת.
אבדה קדברה הוא רק סוג של מה שהמוגלגים מכנים אקדח; רק כלי לסיים את החיים מוקדם.
לא; הניגוד של המוות הוא החיים.
החיים עצמם, התינוקות שיוצאים לחלל האוויר.
אבל כאן היתה הבעיה האמיתית של וולדמורט.
הוא סירב להכיר בכוח של האהבה.
"גרייג'ר, הרמיוני,"
הקוך של מינירווה רשמי, החלטי.
אבל זוויות פיה מתעקלות במעלה אחת קטנטנה, וקולה רועד במקצת.
היא... היא מחייכת.
אני מסתכל על דמבלדור, שמסתכל גם עליה.
שנינו מנהנים אחד לשני בחיוך קטן.
והוא מסתכל עליי עמוקות, כאילו אומר:
טוב עשית שהחלפת עם מינירווה.
כשהרמיוני מתמיינת לגריפינדור, אני...
מוחא כפיים.
חרישיות, עדינות.
אבל כן.
הרמיוני גרייג'ר תהיה אחת מן הבודדים שזכו לכך.
המיון גולש לזאטוט הבא, וויזלי משהו, ואז לבלייז זאביני, ילד עם עיניים מלוכסנות ומבט שבור, ואני מסתכל על החלון הקטן שבקצה התקרה, היחיד שמשקף את מזג האוויר האמיתי, את הטבע.
רעם וברק מתגלגלים שם.
גשך כבד ניתך.
גשום היום.
ברק.
אני מטלטל את ראשי.
לא עכשיו, סוורוס, אני חושב שוב ושוב, לא עכשיו.
והמלשבוץ שלי גולשות שוב בחוסר שליטה לוולדמורט, כאילו מרגישות שיש דברים בגו.
איזון.
כן, וולדמורט הבין את חוסר היציבות.
לכן הוא מעולם לא דרש שליטה מוחלטת, בגלוי, על המוגלגים.
רק למשוך בחוטים, בלי שיהיו מודעים לקיומינו.
איזון הוא שברירי, אשליה.
כשאתה לוקח קסם ממשהו, הקסם הזה נלקח ממקום אחר.
דברים לא יכולים לצוץ יש מאין.
אבל מאיפה אתה לוקח?
ההשערה של וולדמורט היתה שיש מקור קסם כלשהו, מקום שמרכז את כל כמות הקסם.
כוח שהשפה העתיקה של הלחשים שומרת עליו, מגבילה אותו במנות קצובות.
אבל הוא לא הבין שכמו שיש כוח של קסם, יש גם איבוד של קסם.
מין כאוס, מקום ששואב אליו את כל הקסם.
המקום שאליו החפצים הולכים כשהן נעלמים.
מקום שמחובר עם מקור הקסם.
זאת ההשערה שלי.
הקסם עצמו מעניק לקסם המשכיות; החפצים הנעלמים נותנים אנרגיה לחפצים הנוצרים.
כי איזון אמיתי הוא יחסי גומלין.
איזון יציב הוא איזון שתורם לעצמו.
אבל יש משהו אחד שגורם להגן להיות לא מובן, להשתבש.
זה-
"-מאלפוי, דראקו," קוטע קולה החד של מינירווה את חוט המחשבה העדין שלי.
אני ממקד את מבטי במאלפוי הצעיר.
ואז בסלית'רין.
דאגתי ממזמן שמועדון הקרבות יחוסל.
אני רואה את השער הבלונדיני המוחלק, את העור החיוור, את עיניי התכלת הכמעט לבנות.
אין ספק, דראקו מאלפוי נראה בדיוק כמו אבא שלו.
אבל האם הוא מתנהג וחושב כמוהו?
סביר להניח שכן, כי הרי לוציוס חינך אותו.
אבל אולי קרה נס?
"סלית'רין," מחליטה המצנפת בהחלטה הכי מהירה אי פעם, ואני מניד בראשי פולט אנחה.
דראקו מאלפוי.
כנראה שנותר לי רק לגלות.
המלשבוץ שלי שוב נודדות, אבל לא לזמן רב.
"פרופסור סנייפ," אומר קול חלקלק לצידי.
"קווירל," אני אומר ביובש, אפילו לא טורח להגיד פרופסור.
"האם קרו... דברים חריגים לאחרונה?"
הוא שואל בחיוך מתקתק.
"לא," אני מחייך, "הכל מושלם."
"אתה בטוח?" הוא אומר בשקט מסוכן, "האם אתה לא מרגיש... שמשהו חסר לך?"
אני מכווץ את עיניי השחורות כלילה.
אני לא מחבב את הקווירל הזה.
"לא," אני אומר בחיוך רחב מידי, והוא נראה לרגע קצת מאוכזב.
ואז אני רואה אותו.
שער שחור.
עיניים ירוקות.
צלקת ברק.
הוא מחכה לתורו, מסתכל עליי.
אני ממקד את מבטי.
שיער של ג'יימס.
עיניים של לילי.
צלקת של אלאן.
נראה שהילד הזה יצא הישר מהסיוטים שלי.
פוטר.
אני לא יוכל להסתכל עליו ולא לזכור.
לא לזכור את הילדות הנוראה שהיתה לי, בגלל ג'יימס.
לא לזכור את החבר שמת בשבילי, את אלאן.
לא לזכור את האהבה שמעולם לא היתה לי, ושנלקחה מוקדם מידי.
הוא המפתח לכל הזיכרונות האלה.
ואני אצטרך להשגיח עליו.
אני נאנח, וזאת באנחה הכי עמוקה וכואבת שיצאה ממני, למרות שהיא כמעט לא נשמעת.
לא נשמעת, כמוני.
הוא מביט בי בעיניי לילי מושלמות, בשיער המדויק של ג'יימס.
הוא תזכורת לכישלון שלי, לכל מה שנלקח ממני אי פעם.
והוא ירכוב על ההקרבה של לילי, על הכאב שלה.
הוא לא מבין.
הוא לעולם לא יבין.
הוא יקפוץ לסכנה באומץ מטופש, מסתמך על גורל מדומיין או אני לא יודע מה.
בגאווה של ג'יימס.
אני מסב את ראשי בחדות, ממקד אותו במקום אחר.
אני מעביר את מבטי על מינירווה.
היא... היא...
אני מסתכל עמוק בפניה, ונתקל בהבנה החיוורת שאני לא מצליח לקרוא אותה.
לא הפעם.
אני מסתכל על דמבלדור, שקמטי מצחו מכווצים.
עיניו לדורות מטרה, אוזניו כרויות.
אני מסתכל היטב על דמבלדור, וכמעט נופל מהכסא.
דמבלדור מפחד.
דמבלדור רועד מפחד.
פחד שרק אני יודע לזהות, אחרי שנים של היכרות.
השמועות, אני מטלטל את ראשי, השמועות.
הן לא נכונות, אני אמרתי לו שוב ושוב, הן לא.
אבל דמבלדור מפחד.
מסרב לקבל את התיאוריה שלי.
וקצוות פי נופלות עוד קצת כשאני מבין את המשמעות של הכל.
דמבלדור לא מאמין לי.
לא, הוא אף פעם לא האמין.
לא משנה כמה צדקתי.
הוא בטוח בצדקת דרכו, בחוכמתו.
כמה שזה ישמע מופרך למי שיסתכל מהצד, דמבלדור נופל לפעמים מגאווה.
הוא בטוח שהוא יודע.
ואז הוא נופל.
אלף פעמים אמרתי לו, שהחסינות של פוטר היתה תוצאה של ההקרבה של לילי, של לילי שלי.
לא של איזשהם כוחות מיוחדים שיש לו.
"פוטר, הארי," אומרת מקונגל, וקולה רועד בבירור.
הארי פוטר, ירקרק מעט, עולה אל השרפרף כשכל הבית ספר תולה בו עיניים בוהות.
ואז יש שקט.
ועוד שקט.
והליחשושים מתחילים.
הארי מתרכז, נראה שהוא מנהל שיחה ערה עם המצנפת.
האם הוא אדון אופל?
אני מגחך לשמע ההשערה הפרועה והמוזרה של פליטיק הזערורי שיושב לידי, ממש ממש לא.
אני מתרווח בכסאי, מחכה לראות את התוצאה שאמרתי למינירווה לפני זמן רב.
"גריפינדור!" מכריזה המצנפת.
כולם מריעים, אפילו בודדים מסלית'רין.
דמבלדור מניף את הגביע שלו, רגוע.
מינירווה מחייכת בהקלה.
האגריד מוחא כפיים בשמחה.
טוב, לפחות משהו טוב אחד יצא מהדבר הזה.
רובאוס נצא חבר.
אם כי נראה לי שהארי פוטר לא יהיה נקי משמץ התנשאות כלפיו.
אני שותק, פי חתום.
לא מריע.
לא מוחא כפיים.
רק מתבונן בשולחן המורים.
רק בוהה הזוועה שמתרחשת מול עיניי.
רק משתנק למול דם חדי הקרן, הנוצץ, הבוהק, שמרוח על חלקו הפנימי של השולחן.

ואז מביט על מקומו הריק של קווירל.

הפרק הקודם		הפרק הבא