המסע (בזמן) של ג'יני וויזלי

"רגע היא אמרה דמבלדור?!" ג'יני קראה לפתע כשהבשורה נקלטה בראשה.

"כן היא אמרה דמבלדור והוא יבוא הנה בבוקר" קול אמר מכיוון פתח החדר החשוך "אך כעט זה לא חשוב. תחזרי לחזור".

"מי זה?" ג'יני אמרה ואימצה את עיניה במטרה לנסות לראות ולזהות את הדמות.

"אני המרפאת של בית הספר הוגוורטס" בעלת הקול אמרה .

"מדאם פומפרי?" ג'יני שאלה. שמחה התפשטה בליבה בעיקבות ההבנה שמדובר במישהו מוכר.

"לא קוראים לי כך" אמרה האישה "קוראים לי המאופיה ג'ינסנג אבל אשמח אם תקראי גם לי מדאם" 

"את לא המרפאה של הוגוורטס ג'יני אמרה "אלא מדאם פומפר-"אני מבינה שאת מבולבלת יקירתי" מדאם ג'ינסנג אמרה "ולכן אני ממליצה לך לישון"

"אני לא יעשה דבר ,שאדם זר אומר לי לעשות!"ג'יני קראה. אחרי הכל היא הבטיחה לפני שנים להוריה שהיא לא תקשיב לדברים שהיא לא יודעת איפה מוחם והיא אכן לא יודעת היכן המוח של מדאם ג'ינסנג... 

"יקירתי זה בסדר להיות חשדנית" מדאם ג'ינסנג אמרה "אבל, אם את רוצה לא לגרום בעיות לאחרים כדי לך להקשיב לאחרים שמבינים יותר מימך"

"אז מה קרה לי?" ג'יני שאלה בכעס "את יכולה לומר לי?"

"זה תלוי" מדאם גינסאנג אמרה "אם את תוכלי לישון בשקט עד הבוקר" היא הוציאה שרביט וכיוונה אותו על ג'יני "לילה טוב" . עפעפיה של ג'יני ניסגרו והיא שקעה בשינה.

"בוקר טוב ,ילדתי" אמר קול . ג'יני פקחה את עיניה. מולה ניצב אדם מבוגר אך זקוף וחזק. בעל שיער וזקן לבנים וארוכים כל כך עד שהם הגיעו לריצפה ועיניו היו מלאות חוכמה. 

דמבלדור. המכשף החזק והאדיר של המאה האחרונה ומנהל של ג'יני עד לשנתה החמישית . שהיתה אחת השנים הגרועות מחיה. 

בגלל , שהוא מת.

ג'יני היתאמצה שלא לבכות למראהו של המנהל האהוב שלה.

רבים לא ידעו זאת אך, המנהל היה מאוד חשוב לה. אנשים חשבו שהוא היה עבורה מנהל ואדם שהיא העריצה ולא יותר אך, זה היה לא נכון. הוא היה הרבה יותר מזה.

המנהל שימש כיותר מרק מוקד להערצה וכבוד אלא גם כרשת ביטחון . היא הרגישה כל כך בטוחה מרק לשמוע את קולו בארוחות ערב או רק מלדעת שהוא משגיח על בית הספר שלה...

אחרי שהוא מת... תחושת הביטחון הזאת מתה איתו.

"דמבלדור..." ג'יני מילמלה והתאמצה להחזיק את דימעותיה.

"הכל בסדר ילדתי " דמבלדור אמר בחיוך שהיה גם מחזק וגם מרגיע בו זמנית "בואי נברר מה קרה לך"

"אני מבין" דמבלדור אמר אחרי שג'יני גמרה לספר את מה שאירע לה.

"אתה יודע מה קרה לי?" ג'יני שאלה בתקווה.

"לא, אין לי מושג" דמבלדור אמר "אך יש לי מספר השערות שאני חושב שיכולות לעזור לך. לבינתיים אני חושב שכדי שאת ואני נדון בממעשינו לתקופת הזמן הקרובה. נכון לעכשיו,אין לך איפה לשעות נכון?"

ג'יני הינהנה בהיסוס. בית הספר הזה אכן היה שלה אבל השינויים שראתה גרמו לה להטיל ספק בזה שהיא באמת היכן שהיא חשבה שהיא נימצאת.

"במיקרה הזה את תמשיכי להיות בבית הספר ,תגורי ותילמדי כאן עד שנימצא את הפיתרון ונחזיר אותך לביתך"

"בסדר"ג'יני אמרה

"את אמרת כי את לומדת כאן אם זיכרוני איננו מטעה" ג'יני הינהנה "באיזה בית אם יורשה לי לשאול?" "גריפינדור" היא ענתה "אז, את תמשיכי לילמוד שם גם כעט. פרופסור מקנוגל אמרה שקוראים לך ג'ינרבה מולי, האם אני צודק?"

"לא ,קוראים לי ג'ינרבה מולי וויזלי. היא קטעה אותי באמצע" ג'יני ניזכרה

"נכון לעכשיו אני מבקש מימך להמשיך  להיקרא ג'ינרבה מולי רק ליתר ביטחון". ג'יני לא הבינה את כוונתו אך הינהנה בהסכמה.

"אני אבקש מהמדריכים לבוא לקחת אותך ולהסביר לך הכל" דמבלדור אמר וקם "אני מקווה שנעבוד ובהצלחה ביחד ג'ינרבה מולי וויזלי" . הוא הלך.

כעבור כמה זמן ניכנסה למרפאה נערה יפה . בעלת שיער אדום ועיניים ירוקות יפיפיות שג'יני יכלה להישבע שכבר ראתה בעבר.

אלו היו עיניו של האדם שהיא אהבה במשך זמן רב כל כך עד שהיא לא זכרה איך נראו חייה לפני כן.

אלו היו עיניו של הארי.

"מי את?" ג'יני שאלה.

"אני אחת מהמדריכים של גריפינדור. ביקשו מימני להציג לך את הבית הספר ולהסביר לך הכל על מה שקורא כאן" היא אמרה "קוראים לי לילי אוונס .ולך?"

הפרק הקודם		הפרק הבא