דמדומי האלים

פרק 6

כנפי המוות

עם הגיעו של חודש נובמבר, נראה היה שהחיים מתחילים לחזור למסלולם. אימו של אלבוס חזרה לערוך את מדור הספורט של 'הנביא היומי' במרץ, ואפילו יצאה לפעמים מהבית לפגוש חברות בשעות הערב. דוד רון חזר לחייך, אם כי עדיין לא הסכים למלא את מקומו של חברו הטוב כראש לשכת ההילאים, ודודה הרמיוני ונשות המשפחה האחרות הפסיקו להגיע לביקורים לא צפויים ולעשות למענם את עבודות הבית. נראה שגם לילי חזרה לעצמה – היא שבה להיות חייכנית וחולמנית, והרבתה לבלות ערבים קרים ובהירים בגינה עם ליסינדר, אחד מבניה של הסנדקית שלה. עם זאת, היא עדיין לא חזרה לדירתה.

היא נכנסה לחדרו של אלבוס ביום לא – גשום נדיר בתחילת החודש והוכתה הלם למראה מצבו של החלל. ספרים נאספו בערימות על כל משטח פנוי, שולחן העבודה היה עמוס גיליונות קלף ומנוקד עטי נוצה וכסות דיו ריקות. על פינות המדפים והארונות אלבוס חיבר פיסות קלף שהכילו הערות חשובות ונקודות למחשבה למענן היה עליו לפנות זמן בהרהוריו.

"מה כל זה?" היא אמרה בתדהמה, בוהה בעומס בעניים חומות עגולות.

"קצת עבודה," השיב אלבוס, שישב על מיטתו וקרא את העיתון מיום ההלוויה של אביו. הוא לא ידע מה הוא מצפה להשיג מכך, ועם זאת, הוא לא יכול היה לסבול את חוסר האונים שעוררה בו התחושה שיש משהו שהוא לא מודע אליו בקשר למותו של אביו.

"קצת עבודה?" אמרה לילי בעניים פעורות. אלבוס ניצל את הריכוז שלה בעבודתו על מנת לגלגל את העיתון ולהניח אותו בצד, הרחק מענייה המשוטטות.

"רצית משהו, לילס?" הוא שאל.

לילי ניתקה את ענייה משרטוט של כמה סמלים מסתוריים שאלבוס תלה מהמדף שמעל שולחנו. "הו, כן. קיבלת דואר. אני לא מבינה את השפה, אבל זה נראה רשמי..."

היא הושיטה לו מעטפה. אלבוס לקח אותה והפך אותה על גבה, על מנת לגלות את זהות השולח. על גב המעטפה הוטבע בצבע סגול סמל של שבעה כוכבים בעלי שבעה קודקודים מקיפים חבצלת פורחת בעלת אבקנים מסולסלים. מסביב לסמל נכתב בשפה דרקונית עתיקה מוטו מפורסם ועתיק יומין.

"ממי זה?" שאלה לילי בסקרנות.

"ווינטרהול," השיב אלבוס בחוסר ריכוז, פותח את המעטפה ומוציא מתוכה את המכתב.

"ווינטרהול?" התפלאה לילי. היא אספה את חצאיתה והתיישבה לצד אלבוס על מנת להציץ במכתב מעבר לכתפו, למרות שנכתב בניב איסלנדי שהיא לא הכירה. "מה הם רוצים?"

אלבוס קרא את המכתב הרשמי בזריזות. "הם רוצים שאני אזדרז לתת להם תשובה."

"לתת להם תשובה?" לילי נראתה מבולבלת, ואז ענייה נפערו בהבנה. "אל, הם קיבלו אותך?"

"הם הציעו לי מלגה, כן."

"זה נפלא!" קראה לילי וחיבקה אותו. היא התרחקה כשהיא הבינה שהוא לא נלהב כמוה. "זה מה שתמיד רצית, לא?"

"כן, זה מה שתמיד רציתי," השיב אלבוס והתאמץ לחייך אליה. הוא חש שאם ינסה להסביר לה מה מונע ממנו לשמוח לנוכח הגשמת חלום נעוריו היא לא בדיוק תבין אותו. כילדה הצעירה ביותר במשפחה, עוגמת נפש מסוימת תמיד נחסכה ממנה, במיוחד בהתמודדות עם הפרסום של משפחתם ושל אביהם בפרט.

"אז מה הבעיה?"

"אני פשוט... עסוק עם הרבה מחקר כרגע. אני לא יודע אם זה הזמן."

"הו... אם כך, אני בטוחה שהם יבינו אם תבקש דחייה."

"כן, את בטח צודקת," הוא שיקר. מרגע שיחליטו שזה הזמן שיחזיר להם תשובה, האקדמיה לא תקבל בעין יפה שום בקשה לדחייה. הסנאט יראה זאת כעלבון אישי.

המכתב הקציב לו עד הראשון לינואר על מנת לכתוב בחזרה, לקבל את המלגה או לדחות אותה. היה עליו להתחיל לחשוב ברצינות.

למכתב צורפה רשימה של קורסים שהוא יוכל לקחת לאחר הצטרפותו. לילי ביקשה שיקריא לה אותם, והם בילו כמה דקות בעיון משותף באפשרויות שלו. לילי התעניינה במיוחד בקורס רשות קטן שעסק בבעלי חיים מיתיים, ובמסלול מגוון ויוקרתי במיוחד בנושא תורת הצמחים ושיקויים. למרות הסתייגותו, אלבוס היה מוכרח להודות שכל הקורסים והמסלולים נשמעו מרתקים במיוחד. בליבו התלבט איזה קורסים ייקח, אם יחליט להצטרף לאקדמיה. לילי לא הבינה מדוע הוא מתעניין בכישופומטיקה, בתורת השרביטים ובלימודי קסם עתיק.

"אז תכתוב להם?" היא אמרה לו לבסוף.

"בקרוב," אמר אלבוס, לא מציין מה יהיה תוכן המכתב. "אבל... בואי נשמור על זה בסוד. אני לא רוצה שאמא ודודה הרמיוני יתרגשו יותר מידי."

לילי הבטיחה לו שכך תעשה ועזבה אותו לנפשו.

לאחר שעזבה הוא טיפס אל אדן החלון ופתח אותו, על מנת לאוורר את החדר. רוח קרה פרעה קלות את פיסות הקלף המודבקות על הארונות, ואלבוס צמצם את עניו כנגד המשבים הצורבים. הפוגה נדירה בגשם גרמה לעליהם של הצמחים הרטובים שבגינה להבריק, וראות טובה באופן מפתיע גילתה לפניו אופק כחלחל וערפילי.

הוא קרא שוב את המכתב מווינטרהול. הוא רצה יותר מכל דבר אחר לכתוב להם מייד, אך המחשבה על העלבון החריף שספג מהם כמה שנים קודם לכן עוררה אצלו טינה שקשה היה לו לעקוף. אם הם באמת מעוניינים בו רק בגלל הפרסום של אביו, מי יבטיח לו שברגע שיבינו שבשמו בלבד אין שום תועלת, חברי הסנאט לא יגיעו למסקנה שהוא ממלא את מקומם של תלמידים מוכשרים ממנו ויחליטו לשחרר אותו?

אולי רוז צודקת, והוא באמת מקדיש לנושא מחשבה עמוקה מידי. אולי הוא פשוט צריך לקבל את ההצעה וזהו זה...

מוזר, איך משאלת לב מתגשמת דווקא כשמפסיקים לרדוף אחריה. זה מה שאבא שלו אמר לו כשווינטרהול סירבו לו חד משמעית. אלבוס כתב לו לאחר שקיבל את מכתבו המזלזל של קונסטנטין אוורה, ואביו ענה לאחר זמן קצר וכתב לו לא להתייאש מהנושא, כי יום אחד ייתכן שחלומו יתגשם. הוא צירף אל המכתב עלון של האקדמיה הגבוהה לכישוף בסטאוואנגר, וכתב שחבר ששלח לשם את בנו דיווח שהיה מרוצה מאד. הוא הציע לו לכתוב להם ולבקש להצטרף – אומנם שכר הלימוד לא היה נמוך בכלל, הוא אמר, אבל הוא היה מוכן לממן את לימודיו אם לא יזכה במלגה.

והינה – חמש שנים לאחר מכן, הישגיו בבית הספר שאביו הציע לו כתחלופה לווינטרהול הביאו את אחד הקוסמים המלומדים והמוכרים ביותר אל בית הוריו של אלבוס, להציע לו בכבודו ובעצמו מלגה לאקדמיה הנחשבת ביותר בעולם. הוא הצטער שאביו לא שם על מנת שיוכל להודות לו על כך.

הוא מצא שככל שהוא מתרחק בציר הזמן מיום מותו של אביו, כך הוא חושב עליו יותר. עברו בסך הכל חודשיים מאז ההלוויה, וכבר כל קצה חוט של מחשבה התקשרה אצלו באופן מיידי אל אביו. מה יהיה בעוד חצי שנה? הוא לא רצה לחשוב מה יקרה אם לא יצליח להוציא אותו ממחשבותיו.

הוא יכול היה למצוא נחמה מסוימת בשהייה בחדר העבודה של אביו. החדר, שהיה מקום המפלט הפרטי שלו בימי חייו, עזר לו לרכז את מחשבותיו והפך אותן לפחות מסיחות דעת, כך שיכול היה לצרף אליהן מחשבות משלו.

לצערו, עכשיו הוא לא העז ללכת לשם לעיתים דחופות כפי שעשה בחודש הקודם. הוא חש שהעובדה שהוא מבלה שם זמן רב כל כך גורמת לבני משפחתו להביט בו באופן מוזר, כשם שהם חושבים שבעוד הם כבר התגברו על האובדן, הוא מתעכב באזור האבל. שום הבהרות מצידו לא גרמו להם לשנות את דעתם, לכן הוא החליט להתרחק מחדר העבודה ולא לתת להם סיבה לדאוג לו שלא לצורך.

הם אף פעם לא הבינו אותו במובן הזה. כמו רוז, בני משפחתו האחרים חשו לא בנוח לשהות בחדר בו אדם כל כך קרוב אליהם לקח את חיו שלו, ולא הבינו איך יכול היה לשהות שם בטבעיות כזו. המפתח היה טמון בכך שמאז גיל צעיר, אלבוס לא הגיב אל המוות בפחד אנושי אופייני. מבחינתו, המוות לא היה בהכרח מפחיד, אלא מרתק.

מגיל צעיר מאד, אלבוס התחיל להרהר במוות. ייתכן שזה נבע מכך שעבר חווית כמעט – מיתה, או בשל האבדות הרבות שמשפחתו ספגה במלחמה, וההשפעה שהייתה לכך על כל בניה.

בתחילה ניסה להעלות שאלות הקשורות במוות בפני הוריו. אבל לאחר ניסיון לא מוצלח להסביר לאימו מדוע הוא מוטרד ושקט כל כך כל הזמן, הוא הבין במהירות שילדים בגילו לא אמורים להרהר בנושאים כאלה, והחליט לשמור את המחשבות לעצמו.

הפעם הראשונה בה דיבר עם מישהו על המחשבות האלה הייתה בשנתו השנייה, כשחזר הביתה באמצע השנה מסיבה לא צפויה.

הוא פנה אחר צהריים אחד אל משרדו של ראש הבית שלו, על מנת לבקש אישור להשאיל ספר ממדור הספרים האסורים. הוא הקיש על הדלת, ולמרות שלא נשמעה תשובה, הייתה לו תחושה לא מבוססת שיש מישהו בפנים. באותו הרגע משהו דחף אותו להיכנס ללא רשות.

מה שגילה שם גרם לו לקפוא על מקומו. החלון שבמשרד היה פתוח, וראש הבית שלו עמד על האדן החיצוני, אוחז במסגרת העליונה ומביט למטה, משם ניתן היה לשמוע את מי האגם מכים על הסלעים.

אלבוס היה חסר מילים. הוא פשוט עמד שם ובהה בראש הבית שלו בידיעה שהוא מבין בדיוק מה עומד לקרות, אבל לא יכול לעשות שום דבר בנידון. שנים לאחר מכן עדיין שאל את עצמו מדוע לא עשה משהו, ותהה האם זה היה עוזר, ברגעים הבודדים שהזדמנו לו לפני שהמורה שלו הרפה מהמסגרת ונטה קדימה.

ברגע שנעלם איבריו של אלבוס חזרו לפעול. הוא רץ אל החלון והספיק לראות את הגלימות המתבדרות באלימות נעלמות בין הסלעים וקצף הגלים.

הוא לא ידע כמה זמן עמד שם, ספק מבוהל ספק מרותק מהעובדה שאדם לקח את חיו ממש לנגד עניו. בשלב מסוים מישהו מצא אותו, וברגע שהמורים הבינו שחזה במה שהתרחש, תכננו לשלוח אותו הביתה מייד.

אימו נסעה לאיטליה על מנת לסקר את משחקי הקווידיץ' של גביע הים התיכון, ואביו נסע למשימה שהייתה סודית כל כך, שאיש אפילו לא ידע בדיוק לאן נסע. פרופסור לונגבוטם כבר עמד לשלוח אותו אל סבו וסבתו, כשאביו התקשר למשרד שלו בפולו וסיפר שבזה הרגע קיבל את ההודעה, כשחזר ללא תכנון לפני המועד שנקבע מראש. חש הקלה מסוימת מכך שהתחמק מהדאגה החונקת של סבתו, אלבוס נשלח הביתה לכמה ימים.

למרות מה שחזה, אלה היו בין הימים הנפלאים ביותר בחייו.

אביו זכה למספר ימי חופש מהמשרד לאחר תום המשימה, אותם הוא בילה עם אלבוס. זה לא שהוא לא זכה ממנו לתשומת לב כשאחיו ואימו היו בסביבה, אבל זה בכל זאת היה טוב יותר לזכות בתשומת הלב המלאה של אביו במהלך הימים האלה. אלה היו ימים אביביים, שטופי שמש, אותם הם בילו במשחק שח קוסמים סביב שולחן הזכוכית שבגינה או בטיול בחורשות, חולקים זה עם זה סיפורים וחידות. בערבים אלבוס היה קורא את הספרים שבחדר העבודה של אביו, בעוד הוא יושב לכתוב מכתבים מול שולחן העבודה שלו, ואם הם לא היו עייפים מידי אחרי ארוחת הערב, אביו היה מציג בפניו חפצים מעניינים במיוחד מהאוסף שלו. אלבוס היה בוחן את הארונות והמגירות המסתוריות, ובלילה היה שוכב במיטתו וחושב כיצד יוכל לפתוח אותן ולגלות את תוכנן.

אביו ביקש ממנו לדבר על מה שראה רק פעם אחת, בבוקר הראשון לחזרתו הביתה. אלבוס סיפר לו. וכשאביו שאל אותו אם הוא מרגיש בסדר עם זה, אלבוס סיפר לו מה הוא חושב על המקרה – כמה זה משונה, אבל מרתק, לראות אדם אחר מאבד את חיו.

הוא ציפה שאביו יגיב באופן מוטרד או מודאג. זה לא קרה. אביו האזין לו עד שסיים לדבר ואז אמר לו שהוא צודק – יש משהו מרתק מאד במוות, כנראה בשל העובדה שהוא מסתורי כל כך.

הם דיברו על הנושא הרבה בימים שבילו יחדיו. אלבוס למד שאביו תופס את המוות בצורה יוצאת דופן – לא רגילה, ועם זאת, מעוררת השראה – שהתגבשה לאחר מספר מפגשים קרובים מאד עם המוות, ועם התמותה שלו עצמו בפרט.

באותם הימים התפתח אחד החלקים המרכזיים ביותר באישיותו, ותפיסתו הנערית והמבולבלת לגבי העולם התגבשה באופן פתאומי. השיחות ביניהם עוררו אצלו לראשונה את הרצון לחקור את המוות מנקודת המבט של הקסם, על אופניו הטובים והרעים.

הוא זכר בברור את הלילה האחרון שבילה בבית לפני שהיה עליו לחזור לבית הספר. השעה הייתה מאוחרת, והיה עליו כבר ללכת לישון, אך הוא נשאר לרבוץ לצד אביו, שישב במיטתו וקרא לאור מנורת השולחן שלו, משקפיו נחים נמוך על אפו. הם שהו בשתיקה ממושכת, נעימה, עד שאלבוס שאל את השאלה שהציקה לו במשך כל אותם ימים.

"אבא?"

"ממ?"

"אתה מפחד למות?"

אבא שלו השתהה, ואז סגר את הספר שלו על אצבעו והניח אותו על ברכיו. הוא יישר את משקפיו, לא ממהר לענות. לבסוף אמר, "כל בני האדם מפחדים למות. אבל האמונה במה שנמצא מעבר יכולה לעזור מאד להתמודד איתו. האמונה שלי במה שנמצא מעבר... חזקה מאד."

"מה אתה מאמין שקורה אחרי המוות?"

"אני מאמין שהנשמה שלנו מגיעה לעילוי, ואנחנו מגיעים למצב בו אנו שלמים וטהורים לחלוטין. אדם שהשחית את הנשמה שלו בקסם אפל לא זוכה לגורל כזה, כמובן... ובסופו של דבר אנחנו מתאחדים עם האנשים שאנחנו אוהבים."

זה נשמע יפה מאד באוזניו של אלבוס באותו הזמן, אך מאז ומתמיד הוא פקפק קצת באמונה הזו. הוא לא יכול היה להתעלם מקול נבזי שאמר לו שהמוות הוא פשוט הסוף, כלום, וזהו זה. אולי לכן חקר את המוות בלהט הזה, תמיד מקווה בליבו שימצא הוכחה כל שהיא או רמז לכך שקיים עולם מעבר לסוף.

אביו תמך בו כשהחליט, כמה שנים מאוחר יותר, למקד בנושא את הקריירה העתידית שלו. הוא הזהיר אותו, אולי בפעם המאה מאז ילדותו, מפני קסם אפל, ואיחל לו דרך צלחה. עד אותו היום הוא היה בן המשפחה היחיד שידע שזה הוא נושא ההתמחות שלו, והסוד ירד איתו לקבר.

הוא התחיל לרעוד באוויר הקר על אדן החלון. הוא חש דחף פתאומי ליהנות מהפשטות והשלווה של מוח חייתי, כפי שעשה ביום ההלוויה של אביו. אולי תחושת הרוח בנוצות העורב שלו ותחושת המעוף הנפלאה יעזרו לו למקד את מחשבותיו, על מנת שיוכל להתרכז בעניינים שעל הפרק ולא ישוב להרהר באביו.

הוא הטמין את המכתב מווינטרהול מתחת לכרית שלו והתיישב על אדן החלון כשרגליו באוויר. הוא התכונן ואז דחף את עצמו הלאה.

הוא נפל במשך חלקיק שנייה לפני ששינה צורה ודאה מעלה בקלילות, אבל בזמן הזה הוא הספיק לקלוט את רחש דלת חדרו נפתחת. חושיו החייתים התפרעו כששמע צרחה מתוך חדרו.

הוא הכה בכנפיו והסתובב, נכנס פנימה ומשנה צורה בחזרה על אדן החלון. אימו עמדה בפתח חדרו, חיוורת כמו רוח, ידה מכסה את פיה לאחר הצרחה שפלטה. היא הייתה לבושה בבגדי היום – יום שלה ונעלה נעליים גבוהות, שהעידו על כך שבזה הרגע חזרה מהעבודה.

אלבוס החליק מאדן החלון לרצפה וניגש אליה בדאגה. "מה קרה?"

היא הביטה בו בעניים פעורות, כמו אלה של לילי, רק מבוהלות הרבה יותר. היא לא מצאה את קולה בתחילה, אבל ברגע שחזר אליה, היא התחילה לצעוק.

לרגע אלבוס היה מבולבל כל כך שלא הבין על מה היא מדברת.

"... קופץ ככה מהחלון – מה חשבת לעצמך?! יצאת מדעתך?! – "

אלבוס אחז בזרועה בניסיון להרגיע אותה. "אמא, את יודעת שאני אנימאגוס," הוא אמר בשלווה. "זה מה שאני עושה כשאני משנה צורה – "

"זה היה מעשה מטופש מאד, אלבוס! ממש מטומטם! במיוחד אחרי מה שקרה לאבא שלך!" קולה נשבר, דמעות מתחילות לזלוג על פניה.

"מה שקרה לאבא?" חזר אלבוס באיטיות, חש גועל. "שום דבר לא קרה לאבא."

ואז התרחש משהו שאלבוס לא ראה קורה, או ציפה שיקרה, לעולם. אימו הייתה חסרת מילים – היא פשוט הפנתה לו את גבה וברחה מהחדר בלי לומר את המילה האחרונה.

אלבוס יצא אחריה מהר מספיק בשביל לראות אותה נעלמת במורד המדרגות. לילי יצאה מהחדר שלה למשמע הצעקות ועקבה אחרי אלבוס כשמיהר אחרי אימם, חוזרת ושואלת אותו מה קרה.

אימם מצאה מפלט במטבח, מתהלכת הלוך ושוב, לא יודעת מה לעשות עם עצמה. פנייה המשיכו להיות כאובים והמומים, בעוד ידיה מנסות להחזיר אותן למצבן הרגיל.

לילי מיהרה אליה והושיבה אותה מול השולחן. אלבוס צפה בה, לא יודע מה לומר על מנת להרגיע אותה.

"הכל בסדר," הוא ניסה, מתייצב ליד כיסאה. "שום דבר לא קרה..."

"אני מאד כועסת עליך, אלבוס..." הנזיפה של אימו הייתה רפה מאד, להתחשב בעובדה שלא הצליחה להפסיק לבכות. "אתה בכלל לא לוקח את המצב שלנו ברצינות..."

"מה קורה פה?" בדיוק כשאלבוס חשב שהמצב לא יכול להתדרדר, ג'יימס נכנס דרך הדלת האחורית, בדיוק כדי לחזות באימו המתייפחת נוזפת באחיו.

"שום דבר," הוא אמר. "אמא פשוט נבהלה – "

"פשוט נבהלה?! אתה עדיין חושב שזה שום דבר?!"

"מה עשית?" דרש ג'יימס לדעת.

"קדימה, תגיד לו, אם אתה חושב שזה שום דבר!" פלטה אימו בקול חנוק, מוחה את פניה.

אלבוס הביט בג'יימס, שהשיב לו מבט של ציפייה חמורה. בליבו תהה מתי הוא הפך למקור הסמכות בבית הזה.

הוא אמר, "שיניתי צורה על אדן החלון, ובאימא נוצר הרושם שקפצתי. זה הכל."

"קפצת מהחלון?" הזדעזעה לילי.

"לא קפצתי. שיניתי צורה."

"ראיתי אותך קופץ," אמרה אימו חלושות, מכסה את פניה. הכעס והבהלה התחלפו בחולשה חסרת אונים. "זה היה הדבר הראשון שראיתי כשנכנסתי... כל כך נבהלתי... חשבתי ש..." היא בלעה את דמעותיה וקולה גווע.

ג'יימס הביט בו בתוכחה שבכלל לא הלמה אותו. "אני חושב שזה חמור מספיק."

אלבוס הביט בו ואז באימו החלשה ואז בלילי, שנראתה מאד שלא בנוח לנוכח המצב. הוא אמר, "אתם מגזימים."

"אנחנו תמיד מגזימים, לא?" השיב לו ג'יימס, משלב את זרועותיו בחומרה. "איך שהוא, אתה תמיד זה שנוהג בהיגיון, נכון? לא עצרת לחשוב על מה שאתה עושה? אולי לא שמת לב, אבל מה שעשית נוגע לנושא רגיש מאד בבית הזה."

טון הדיבור שלו והצורה בה עמד מולו היו מרגיזות מספיק על מנת להכעיס את אלבוס, ולעשות משהו שהוא עשה לעיתים נדירות – להראות זאת.

"אתה לא נמצא בעמדה לנזוף בי," הוא החזיר לו במתיחות, ובליבו הוסיף – 'אתה לא אבא'.

"נראה שמישהו צריך לעשות את זה," אמר ג'יימס בנקודתיות.

אלבוס התכוון להשיב לו כשנשמעה נקישה מהוססת על הדלת האחורית. ג'יימס, שעמד קרוב אליה ביותר, פתח אותה וזרק החוצה, "מה?"

ליסינדר סקרמינג'ר בהה בו בזוג עניים בהירות ענקיות, מבולבלות ומעט מבוהלות. הוא החזיק בעצבנות זר פרחי בר שנראה כאילו הוא קטף אותו בעצמו. הוא נראה נבוך מאד כשכל המבטים בחדר התמקדו בו ובזר, אותו הוא כנראה התכוון למסור בסתר.

לילי חצתה את החדר בזריזות, כחייל בשדה קרב אשר מנסה להגיע אל החופש בלי להיפגע מהאש הצולבת, ויצאה לגינה, סוגרת את הדלת עליה ועל אורחה הנבוך.

ההפרעה הבלתי צפויה הביאה את הריב לסיום פתאומי. אלבוס בילה את המשך אותו היום בחדרו, חוזר ואומר לעצמו שהוא מוכרח לצאת מהבית הזה.

רק בערב, לאחר ששמע את ג'יימס עוזב, יצא מחדרו ופנה בשקט אל חדר השינה של הוריו, שם דלקה מנורת שולחן אחת. אימו שכבה בצד שלה של המיטה, בוהה בתקרה בעניים אדומות, שיערה על כתפה. היא הקפידה להישאר בצד שלה, כאילו חשה שגם אם לא תחכה לו, בעלה ישוב בלילה ממשימה מסוכנת או יום ארוך במיוחד במשרד, ויתבע את מקומו לצידה.

אלבוס התיישב על קצה המיטה בצד של אביו. אימו הסתכלה עליו, לא בזעם, אלא בציפייה עייפה.

"אני מצטער על מה שקרה היום," הוא אמר ואחז בידה החיוורת שנחה על המצעים. "לא חשבתי על זה בקונוטציה הזו. אני לא אעשה את זה שוב."

"זה בסדר, מתוק," היא השיבה לו בצרידות. "פשוט נבהלתי, זה הכל. מה שקרה עם אבא שלך היה כל כך לא צפוי... זה בוודאי השפיע עלי."

"זה מובן לחלוטין," הוא אמר.

היא הרימה פיסת קלף מקופלת שנחה על שידת הלילה שלה ונתנה לו אותה. בלי לפתוח אותה הוא ידע שזה הוא מכתב ההתאבדות של אביו.

"אולי בגלל זה אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו," היא אמרה בעצבות. "תוכל להחזיר את זה למגירה שלו?"

"בטח, אימא." הוא נישק את אצבעותיה ובירך אותה בברכת לילה טוב לפני שיצא.

הוא הרגיש טוב יותר אחרי שדיבר איתה, אך ידע שאסור לו לתת לתחושה לתעתע בו. במוקדם או במאוחר יתפתח ריב נוסף – כך זה היה תמיד בנעוריו. ברגע שיסיים את המחקר יהיה עליו לחזור מייד לסטאוואנגר. או, אולי, לעבור לווינטרהול.

הוא נכנס לחדר העבודה החשוך של אביו, מדליק את מנורת השולחן בהנפת שרביט אילמת. הוא פתח את המגירה, אך לפני שהחזיר את המכתב החליט לקרוא אותו שוב.

השדים שרודפים אותו מזה שנים השיגו אותי לבסוף...

הוא הרים את מבטו באחת כשחש דקירה משונה בעורפו, כאילו מישהו מביט בו. כמובן שלא היה שם איש.

הוא חשב על אבא שלו, וראשו החל לכאוב. האותיות החלו להתנועע תחת מבטו, שנהיה לא ממוקד פתאום. בגחמה פתאומית, הוא סגר את המגירה והכניס את המכתב לכיסו.

הפרק הקודם		הפרק הבא