הטירוף שמאחורי הקירות השבורים

"?Would you shake hands with the monster that lives in your closet"

Claire Amber, The Boogieman

"האם תלחץ ידיים עם המפלצת שחייה בארון שלך?"

קלייר אמבר, הבוגימן

פרק 5

לא עברו אפילו חמש דקות מאז שברונט והולידי הלכו כששוב שמעתי את חריקת דלת הכניסה. נדרכתי, שוב, ואז אילצתי את עצמי להירגע. תהיתי מתי אתרגל לכך.
בהתחלה חשבתי שהולידי וברונט חזרו לבקתה אבל אז שמעתי צווחה של נערה ומיד לאחר מכן היא דיברה בהתרגשות הגובלת בפאניקה, "את רצינית?! זה, כאילו, הדבר הכי טוב שהיית יכולה לספר לי. ומה היא עשתה?" הקול של הנערה עצר כמחכה לתשובה אך שום תשובה לא נשמעה. אחרי מספר שניות, הנערה המשיכה, "א-לו-הים! באמת? עכשיו אני באמת חייבת להגיע למסיבה אצל אלכס בשבת. אין סיכוי שאני מפספסת את כל הדרמה הזאת. אני אמצא דרך לצאת מפה – " הנערה הפסיקה לדבר בבת אחת והנחתי שהאדם הדמיוני שהיא מדברת איתו קטע אותה אבל אז היא אמרה בלחישה מוגזמת, "לינדה, אני חייבת ללכת, נראה לי שהשותפה החדשה שלי הגיעה. אני אתקשר אלייך מאוחר יותר, ביי."
הפעם, כששמעתי צעדים מתקרבים לדלת שלי לא חשבתי לפני שהגבתי, ומלפני שהייתה לנערה ההזדמנות להתפרץ לחדרי, קפצתי מהחלון הפתוח ורצתי לכיוון היער. אמרתי לעצמי שזה לא בגלל שאני מתחבאת ממישהו, אלא בגלל שאני רוצה קצת זמן לעצמי, לחשוב, לתכנן. כמעט והצלחתי להשתכנע.
רצתי במהירות מסביב לעצים, וכמו בפעם הראשונה כשעיניי ננעצו על יער המפלים, תקפה אותי תחושה של תדהמה מהולה ברצון להתמרד. זה היה כאילו רציתי לכבד את מעמדו של היער העתיק אך באותו הזמן גם רציתי להציג בפניו את האצבע המשולשלת שלי, להראות לו שאני מעיזה לדרוך על אדמתו הנעלה ולזהם אותה בשאריות מפיירי. כמעט ויכולתי לשמוע את היער מצקצק בלשונו מסביבי בתגובה.

רצתי במשך מה שהרגיש כמו שעות ועצרתי רק כשהרגשתי את שרירי הרגליים שלי מתחילים לצרוב במחאה. השענתי את ידי על גזע עץ ושאבתי אוויר אל תוך ראותי החנוקות. לפתע הרגשתי את צווארי מעקצץ וידעתי שמישהו עומד מאחורי, מישהו שלא שמעתי מתקרב. גופי נדרך בתחושה של סכנה והסתובבתי במהירות לאחור. לא היה שם אף אחד. הבטתי לצדדים וניסיתי להקשיב לרמז כלשהו לאיפה נמצא הפולש שלי. חוץ מהרעשים הטבעיים של היער, לא שמעתי כלום. המשכתי לעמוד שם בין העצים הענקיים ופשוט חיכיתי. בכל חלק בגופי ידעתי שמישהו נמצא שם איתי, רחוק מספיק שלא אוכל להעלות על רגשותיו אבל קרוב מספיק בשביל שארגיש זאת בחושיי ובתוך עורי.
"נסיכה שבורה," זימר קול מאחורי בלחישה מצמררת. הסתובבתי לכיוונו ו... אף אחד.
"איפה אתה?" קראתי בביטחון, קולי חזק ויציב, מודעת לכך שלא רק בעלי חיים יכולים להריח פחד.
"חיכיתי לך," אמר הקול מאחורי באותה הלחישה המזמרת, ועדיין לא הצלחתי לזהות אם הוא שייך לזכר או נקבה. הסתובבתי שוב במהירות אבל הפעם בלי יותר מידי תקווה לפגוש בבעלים של הקול.
"תראה את עצמך!" צעקתי ולא יכולתי להאמין ששיט כזה קורה לי פה. הייתי אמורה להיות רחוק מכל הטרפת הזאת. יש סיכוי שאחד היצורים של פיירי עקב אחריי לפה? הייתכן והמזל שלי עד כדי כך גרוע?
"עדיין לא. את עדיין לא מוכנה," ענה הקול והפעם שמעתי אותו מצד שמאל שלי. היצור הבלתי נראה הזה רצה לעשות לי סחרחורת.
"לא מוכנה למה?" שאלתי אך לא באמת ציפיתי שהוא יענה. ניסיתי לחשוב אם אני מזהה משהו מנוכחותו. למרות שהתחושה של כוחו העתיק של היצור המסתורי הייתה חזקה סביבי, הייתי כמעט בטוחה שהוא לא שייך לפיירי, חסרה בו האפלה המעונה שלה.  
"נתראה בקרוב, נסיכה שבורה. בקרוב מאד." הקול נשמע כמתרחק ואיתו נוכחותו החזקה ובכל מקרה צעקתי ליער, "היי! לא מוכנה למה? אמא שלי שלחה אותך? מי אתה?"
"בקרוב," הקול נשמע כל כך חלש, שלא הייתי בטוחה שלא דמיינתי אותו הפעם.

כמעט ושכנעתי את עצמי ללכת בעקבות היצור, אף על פי שלא היה לי מושג איפה להתחיל לחפש אפילו, אבל כששמתי לב עד כמה חשוך כבר היה סביבי, הנחתי שעדיף שאחזור לבקתה, מלפני שברונט עוד פעם יחשוב שאני מנסה לברוח וישלח אחריי את המ.י.מ.
בדרכי חזרה לבקתה, התחלתי לדחוק מראשי את הזיכרון של השיחה המוזרה עם היצור הבלתי נראה, אך פתאום עלתה במוחי המחשבה שאולי זה לא משהו שאני צריכה לדחוק. דברים כאלה הם אולי נורמליים בפיירי אך לא בעולם האנושי. שמתי לעצמי תזכורת מנטלית לשאול את ברונט או את הולידי איזה יצורים בדיוק חיים ביער המפלים. המחשבה על ברונט והולידי גרמה לי להיזכר בעוד משהו שהייתי צריכה לשאול אותם. כל כך מיהרתי לסיים את השיחה איתם לפני כן, ששכחתי לבקש מהם רשות לצאת לקניות. אשמה ופחד הזדחלו לתוך ליבי וישר החלטתי שאני הופכת את זה לדבר הראשון בסדר העדיפויות שלי. הייתי חייבת לצאת ממפלי-צללים לכמה שעות ומבלי שמילה על כך תגיע לאמא שלי. בשום פנים ואופן לא העזתי לקוות, אבל אם קצה החוט שלי נכון, אולי לי ולהייזל יהיה סיכוי להיחלץ אחת ולתמיד מהסיוט הנצחי הזה.

החלון או הדלת, התלבטתי בזמן שצפיתי בבקתה שלי מבין שני גזעים של עצים שעמדו בשולי היער.
האורות היו דלוקים, מה שאמר שהיה מישהו בפנים. מאחר וארוחת הערב באה וחלפה לה, הנחתי שזאת הנערה ששמעתי מלפני שברחתי כמו פחדנית מהחלון. היא בוודאות הבינה מה קרה, בטח הספיקה להיכנס לחדר שלי בזמן בשביל לראות אותי מהחלון, נעלמת בתוך העצים. אין ספק שהיא חושבת שאני משוגעת, והיא אפילו לא פגשה אותי עדיין. היא בטח תרוץ להולידי וברונט לבקש להחליף בקתה, חמש שניות אחרי שזה יקרה. מהחלון, החלטתי. אני נכנסת מהחלון. בדיוק כשהתחלתי לצעוד לכיוון צד החדר שלי, צעקה חדה שנשמעה כמגיעה מתוך הבקתה שינתה את דעתי ורצתי לכיוון הדלת. כשהגעתי, פתחתי אותה בהנפה וסרקתי את פנים החדר, מחפשת את מקור הצעקות והגורם להן. הדבר הראשון ששמתי לב אליו היו הבגדים שלי. הם היו מפוזרים בכל רחבי הסלון, כאילו מישהו שלף אותם משקי האשפה ופשוט השליך אותם לכל עבר. עברתי בין הרהיטים הצפופים, דורכת על השמלות שלי תוך כדי, לכיוון קולות ההיאבקות שנשמעו ליד דלתות חדרי השינה. מה שמצאתי היה מחזה מאד משונה, אפילו לסטנדרטים של פיירי. טוב, לא בדיוק, אבל מראה כמו הנערה הבלונדינית זורקת הטמפונים, בהחלט היה משהו שמעולם לא ראיתי. שמלת השיפון הוורודה שהתעופפה מעל הרצפה והייתה הגורם להתקפת הטמפונים של הנערה, הייתה סיפור אחר לגמרי.
"תעיפי אותה מפה! תקרעי אותה או משהו!" הנערה צעקה אליי בזמן שזרקה עוד טמפון. היא הייתה חצי שכובה על הריצפה, ראשה נשען על הדלת, רגליה הבועטות וקופסת טמפונים בידה נראו כמו הנשקים היחידים שלה מפני שמלת ערב מהודרת שהנתענעה באוויר וניסתה להחטיף לנערה באמצעות שרווליה המנופחים.
עשיתי צעד אחד בניסיון לתפוס באחד משרווליה אך השמלה פלטה קול שנשמע כמו נהמה והתעופפה ממני לכיוון מרכז הסלון. היא תפסה באמצעות שרווליה, בצורה מעט מגושמת, את שולחן הקפה והטיחה אותו בכל הכוח על דלת הכניסה, שזו נסדקה באמצע ונפתחה. מיד לאחר מכן, השמלה התעופפה בתנועותיה המופרעות לכיוון המטבח. היא פתחה את דלת המקרר והתחילה להשליך מתוכו קופסאות אוכל. הם עפו לכל הכיוונים ונאלצתי להתכופף כשאחת מהן כמעט פגעה בראשי. הקופסא התרסקה בדלת חדר השינה בהתנפצות, בדיוק מעל לראשה של הנערה, שהחלה לייבב בקול נגעל בזמן שעיסה של ספגטי ברוטב עגבניות נזלה במורד פנייה.
לא היה לי זמן לחשוב על מה לעזאזל קורה פה. רצתי למטבח, מתכננת תוך כדי איך אני מתכוונת לעצור את היצור. השמלה הייתה כל כך שקועה בעשיית כמה שיותר כאוס, שהיא לא שמה לב אליי. התחלתי לפתוח מגירות, ולמזלי, הסכו"ם היה במגירה השנייה שפתחתי. במבט חטוף ראיתי שכל הסכינים היו קהות. סכינים למריחה. שיט. תפסתי בשני מזלגות במקום, ואז במחשבה שניה, לקחתי עוד אחד. הסתובבתי בחדות, מתכוונת לשפד את חתיכת הבד המזורגגת, אך השמלה לא הייתה שם. צעקתה של הנערה שוב נשמעה וחזרתי אליה במהירות שיא, בדיוק בזמן לראות את הבעת פניה המבועתת, ואת השמלה מתנשאת מעלייה עם סכין מגולגלת בתוך קצה שרוולה וסנטימטרים מפניה של הנערה. סכין חדה. שיט, שיט, שיט!
"היי!" קראתי לייצור, "אני חושבת שאת מחפשת אותי."
השמלה הסתובבה אליי, רצועות שיפון וורודות מתנענעות מסביבה בפרעות, צווארונה העמוק התקפל לצורה שנראתה כמו פה הפעור בנהמה מכוערת. היא הניפה את סכינה לעברי אך הייתי מהירה יותר. בהבזק של כסף המתעופף במהירות הבזק באוויר, השמלה הייתה משופדת על ידי מזלג על דלת חדר השינה. למקרה חירום, השלכתי את שני המזלגות הנוספים שתקעו על העץ גם את שרווליה. השמלה השמיעה צליל מזעזע והתפרכסה בזעם על הדלת, מנסה להשתחרר בכל כוחותיה. תנועותיה רק גרמו לבד להיקרע איפה שהמזלגות שיפדו אותה, מה שנראה היה שמחליש אותה, עד שהיא הפסיקה לזוז לגמרי.
בינתיים, הנערה ישבה על הריצפה, גבה צמוד לדלת, רגליה מקופלות כך שברכיה היו צמודות לחזה. ידיה היו על פניה והיא יבבה לתוכן.
"זה בסדר," אמרתי בקול שקיוויתי שנשמע מרגיע, "זה הפסיק. את יכולה לקום מהרצפה עכשיו."
הנערה לא שמעה אותי או התעלמה ממני.
"תראי, אני רוצה להעיף מבט בדבר הזה מעל הראש שלך. נראה לי שתעדיפי לזו – " לא הספקתי לסיים את המשפט כשהנערה זינקה ממקומה ורצה במהירות לדלת הכניסה הפתוחה, מעיפה חתיכות ספגטי בעקבותיה. היא בקושי עברה את המשקוף כשהיא לפתע נעצרה, תפסה באצבעותיה קצוות שיער מלאה ברוטב ואז עשתה צעד לאחור חזרה לתוך הבקתה וטרקה את הדלת בפניה. מצמצתי בבלבול.
היא הסתובבה אליי במהירות והיא כבר לא נראתה מפוחדת. ידיה היו מאוגרפות בצדי גופה, עיניה, שמלפני שניה היו בצבע אגוז לוז, רשפו בצבע ירוק זוהר. מצמצתי ולפתע הן היו אדומות בוהקות. שניה לאחר מכן הן הפכו לסגולות. עם כל הספגטי הזה מרוח על שיערה  ועל פניה, והעיניים מחליפות הצבעים האלה שלה, הנערה נראתה כמו יצור של פיירי.
"הדבר הזה מת?" היא שאלה.
"כן," עניתי.
"יופי, כי אין סיכוי שבעולם שאני נותנת להם לחשוב שהחלטתי להצטרף לקרקס המשוגע שלהם."
"קרקס?" שאלתי, נעשית יותר ויותר מבולבלת.
"תסתכלי עליי! אני לא יכולה להסתובב ככה ברחבי הקמפוס." הנערה הצביעה בכעס על שיערה המלוכלך.
"כן, זאת באמת יכולה להיות טרגדיה מוחלטת," אמרתי ובחיי שהשתדלתי למתן את הציניות במילותיי. כנראה שלא הצלחתי כי הנערה הזעיפה את פניה ושילבה את זרועותיה על חזה.
הסתובבתי ממנה חזרה לשמלה שכבר לא נראתה מלאת חיים ואכזרית אלא יותר כמו חתיכת בד הרוסה ופתטית. עשיתי צעד אחד לכיוונה כשהנערה פלטה צווחת הזהרה מאחורי.
"מה?" שאלתי בלהט אחרי שהסתובבתי אליה, בטוחה שהיא איכשהו הצליחה להכניס את עצמה לעוד מאבק, אך היא רק עמדה שם, מחבקת את עצמה, עיניה עגולות ומפוחדות.
את בטוחה שזה מת?" היא שאלה שוב, הפעם בקול קטן.
העפתי מבט מהיר לחורבן הנעוץ על הדלת ואז חזרה לנערה. "כן," אמרתי, ואז, בגלל שיכולתי לחוש בפחד הנפלט ממנה, ריככתי את הבעת פניי, מנסה לחקות מעט את האמפתיה שראיתי בפניה של הולידי. חשתי באשמה על כך שלא ווידאתי אפילו אם היצור פגע בה איפשהו. "את בסדר?" שאלתי.
הנערה שוב הזעיפה את פניה ואמרה, "אני נראית לך כאילו אני בסדר?!"
"התכוונתי פיזית," הבהרתי, דיי בטוחה שזה גדול עליי להתעסק עם המשבר האמוציונלי שלה.
"גם אני!" היא צעקה בתסכול.
לכל הרוחות, הרגשות של הבחורה הזאת התחלפו כמו... מיקדתי את עיניי על מצחה מכוסה הספגטי וכיווצתי את גבותיי בריכוז.
"את מחליפת צורה," אמרתי בפליאה.
"תודה על התזכורת," היא השיבה בקול יבש ויכולתי לחוש ברגשותיה הממורמרים.
המשכתי לבהות בה בסקרנות. פגשתי מחליף צורה רק פעם אחת בחיי, מלפני כמון שנים, כשאמא   שלי זרקה אותי בפעם הראשונה לאאטרנום. הוא גם היה אסיר שלה. הוא ישב כמה תאים ממני ויכולתי לחוש בהתחלפות המהירה של רגשותיו במשך כל הלילה. זה היה מלפני שלמדתי למנוע מרגשותיהם של אחרים להגיע יותר מידי קרוב אליי, וזה שיגע אותי. כשביקשתי ממנו להירגע ולהפסיק עם זה, הוא אמר לי שהוא לא יכול, שזה קורה לו כל פעם כשהוא נרגש או פוחד, ושאם איזשהו כוח מסתורי שהיה טמון בתוך אאטרנום לא היה מונע ממנו את היכולת להחליף צורה, הוא כבר ממזמן היה מאבד שליטה והופך בטח למשהו מסוכן, גם אם הוא לא היה רוצה להימלט.

הנערה לעומת זאת, נראתה כאילו היא עומדת לשנות צורה בכל רגע, ניצוצות בכל הצבעים נפלטו מתוך גופה. הם הסתחררו סביבה ונראו כמו משהו מתוך אגדה. היא החלה לצעוק, "לא, לא, לא!" ולנער את ידיה מלפניה כמנסה לפזר את האבק הזוהר. להפתעתי, הניצוצות הקשיבו לה ונשאבו חזרה אל תוך עורה. 
"תראי מה כמעט עשית! אני נשבעת, אם הייתי הופכת שוב פעם לעכברוש, הייתי זוחלת במעלה הגוף שלך ומכרסמת את כל השיער שלך!" היא צעקה עליי ועיניה שוב החלו להחליף צבעים.
"למה? זאת לא אשמתי שאת לא יכולה לשלוט בשינוי הצורה שלך," אמרתי לה בטון שקול, מנסה לדבר אל ההיגיון שלה. זה לא עבד. הנערה זרקה את ההיגיון לעזאזל ובהבזק נוסף של נצנצים זוהרים, דוב קואלה עמד מלפני במקומה, דוב קואלה עם הבעת פנים של דוב גריזלי. ראיתי הרבה דברים מדהימים ונוראיים בפיירי, אבל זה, ללא ספק, היה אחד הדברים המגניבים ביותר שראיתי מעודי, וכאילו הנערה שמעה את מחשבותיי, הניצוצות שוב החלו להסתחרר סביבה ובמקום הדוב עמדה לפתע בת יאנה ואז עוד ניצוצות ופוף, זברה. זה המשיך ככה בערך כדקה, ובכל הזמן הזה שהיא עשתה לי תקציר מזורז לסיור בספארי, התאפקתי שלא למחוא כפיים בהתרגשות. אך כשהיא הפכה לנמרה שחורה ונוהמת, וכך גם נשארה, ההתרגשות שלי התחלפה בחשש, וכשהנמרה החלה לצעוד לכיווני עם הזנב שלה זז מצד לצד מאחוריה, החשש התחלף בצורך להתגונן, להילחם. מסתבר שלא הייתי יותר מידי שונה ממחליפת הצורה בכל הנוגע לאמוציות.
"היי, בואי לא נעשה את זה עכשיו, יש פה מספיק בלגן," דיברתי בקול מתון, למרות שיכולתי להרגיש  את הדם מבעבע בתוכי מהרצון לזרוק את עצמי אל תוך הסכנה, ולא הייתי בטוחה את מי אני מנסה להרגיע יותר, את הנמרה הזועמת והמתקרבת או את החלק הזה בתוכי – שללא ספק היה שייך לפיירי – שהזדקף  בכזאת ציפייה לאתגר שמולי. החנקתי את החלק הזה בלא מעט מאמץ והמשכתי, "לא התכוונתי להעליב אותך, פשוט ציינתי עובדה. את יכולה להפוך חזרה לעצמך עכשיו ונדבר נורמלי," הנמרה נהמה בתגובה ועשתה עוד צעד לעברי. נהמתי בחזרה וידעתי שאלה הם עיניי הפעם שזהרו בכחול בוהק, תגובה שהייתה לחלק מהזנים הפרנורמליים בסיטואציות מאיימות, אך לא לפיי, רק לפיי החיים בפיירי. עיניה של הנמרה נפערו בהבעה של הפתעה, ומשום מה המבט הזה עליה היה מטריד, אולי בגלל שזה היה כל כך לא מתאים על פניה, לא ריאלי. הצווחה המאוד אנושית בקולה של הנערה, שנפלטה מפיה של הנמרה גרמה לי לחקות את הבעת פניה עם עיניים פעורות משלי. שתינו עשינו צעד לאחור, ולא יכולתי שלא לשים לב ששלי היה יותר חייתי משלה. התנועות של הנמרה היו כמעט... אנושיות. מכיוון שזה לא היה הזמן המתאים לשאול שאלות, בלעתי את הסקרנות שלי ואמרתי במקום, "תשתני בחזרה."
"אל תגידי לי מה לעשות," היא אמרה לי בתגובה, אך היה גמגום קל במילותיה ויכולתי לחוש בפחד שלה חזק וברור.
"אז את רוצה להישאר נמרה?" שאלתי בהרמת גבה, "אני מניחה שזה יותר טוב מכל הספגטי הזה על הראש שלך," התאפקתי מלשאול איך בדיוק זה עובד. לאן הבגדים שלה נעלמו?
שמתי לב שהיא נזהרת מאד שלא לנהום עליי עוד פעם, אך חוץ מהפחד והכעס המופנים כלפיי, יכולתי לחוש גם במעט מרירות עצמית ובושה הנפלטים ממנה, ולמרות שלא הבנתי למה, בבת אחת, הרגשתי איך המתח משתחרר מתוך גופי, איך עיניי חוזרות לכחול הנורמלי שלהן, ונאנחתי בכניעה.
אם היא רוצה להישאר נמרה, היא יכולה להישאר נמרה.
בקושי הספקתי להסתובב חזרה לכיוון השמלה, כשלפתע דלת הכניסה הסדוקה נפתחה בהטחה כל כך חזקה, שלא רק שזה גרם לה להישבר לחלוטין לחצי, זה גם כל כך הפחיד את מחליפת הצורה, שהיא החלה, עוד פעם, להפוך ללא שליטה לבעליי חיים שונים.

סוף פרק 5

הפרק הקודם