בת הירח הסודית *מוקפא*

ארטמיס הביטה בבתה ההמומה, כמה היא רצתה להעביר את ידה בשיערה השחור ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר, כמה היא רצתה להיות האמא שילדתה צריכה, אבל היא ידעה שהיא לא יכולה.
אז ככה מרגישים האלים האחרים, ארטמיס הרהרה, היא יכולה לעשות הכל חוץ מהדבר שהיא הכי משתוקקת לו; לדאוג לילדתה היחידה.
נראה שעל האלים נגזר לדאוג שילדיהם החצויים כל רגע יהרגו, והם לא יוכלו לעשות דבר מלבד לצפות במותם בעצב ואימה. ארטמיס הביטה בילדתה, העיניים שלה נהיו כהות יותר במשך השנים ולא היו בהירות כשלה. עורה נראה כעת כאילו טבלה באור ירח נוזלי, בדיוק כמו של נושאות ברכתה. בדיוק כמו שלה.

לא. היא לא יכולה לתת לזה לקרות.
זה יהיה בסדר, ארטמיס חשבה לעצמה, אף אחד לא יודע שיש לה בת, מלבד אלות הגורל. אף אחד לא ידע.
זה ישאר הסוד הקטן שלהן.

****

אריאנה תמיד הייתה אינטילגנטית יותר מילדים בגילה והיה לה זיכרון טוב, יותר מדי טוב לדעתה. היא זכרה למשל את אימה הביולוגית. למרות שהייתה רק בת חמש כשהשאירה אותה לחסדי הוריה האומנים.היא זכרה שאימה הייתה צועקת עליה מילים שלא הבינה ומנפצת על הרצפה בקבוק מלא בנוזל זהבהב. מיץ תפוחים, היא הניחה אז שזה, עד שניסתה לשתות מהמיץ. היה לו טעם נוראי שגרם לה לירוק את שאר המיץ המגעיל לכיור.

אריאנה זכרה איך הייתה מביטה בילדים המאושרים שטיילו עם הוריהם ברחוב.
היא תהתה אם גם ההורים של הילדים שותים מהמיץ המגעיל. היא חשבה שבטח לכל ההורים יש.
מהר מאוד אריאנה הבינה שהיא צריכה להתחבא כשאמא שותה מהמיץ המגעיל. 
היא הייתה בדרך כלל מסתתרת מתחת למיטה שלה ידיה על האוזניים שלה ועיניה עצומות.
עוד דבר שהיא הייתה חושבת עליו הרבה היה אביה. אריאנה תמיד תהתה למה אבא עזב אותה, אמא אמרה שאבא לא אהב אותה, שזה היה בגללה.
היא האמינה לה כמובן, הרי אבא היה לפני שהיא נולדה.
הדבר היחיד שנתן לאריאנה אושר הייתה ביאנקה, היא הייתה מופיעה בחלומותיה, כשהסתכלה במראה וכשהביטה באגם או בכלי האוכל הנוצצים.
ביאנקה הייתה דומה לה, אבל העור שלה היה בצבע זית, השיער שלה היה בצבע חום כמו בוץ והיה חלק, כמו של הבנות מהניירות של אמא.

רוב הזמן היא סתם הייתה בוהה בה, אבל כשאריאנה הייתה מדברת איתה היא לפעמים הגיבה. כך היא למדה ששמה היה ביאנקה, ושיש לה אח שקוראים לו ניקו, ושהצבע האהוב עליה הוא ירוק ושהיא אוהבת חתולים ולבסוף קראה לעצמה ביאנקה, על שמה.
ככה התנהלו חייה עד שהיא הגיעה לההורים האמיתיים שלה, היא אהבה אותם מהרגע הראשון. לא היה להם מיץ תפוחים מגעיל, הם נתנו לה סוכרייה ודברו איתה בקול נחמד, היא לא הקשיבה ממש, היא הייתה עסוקה בלמצוץ את הסוכריה שלה.
בשביל ביאנקה, אבא לעולם לא הלך, הוא חיכה לה תמיד בבית עם החצר הקטנה, כדי שאמא תוכל להביא אותה אליו.
***********
כן חשבתי לעשות מדי פעם פרק כזה, עם נקודת מבט אחרת.

הפרק הקודם		הפרק הבא