כמה את אוהבת אותי מ-1 עד 10?

בסופו של היום שלאחר מכן, כל החבורה התכנסה יחד בחדר המועדון של סלית'רין. הם דיברו בלחישות על היום שעבר עליהם עם התלמידים מבתים אחרים. דראקו וגויל, שקיבלו תלמידים מהפלפאף, סיפרו על מקומות מסתור במדשאות ובחממות שרק תלמידי הבית הכירו ("לפרופסור ספראוט יש כמה סודות" צחקק דראקו), על ארוחות מלאות בצחוקים והטלה של שלוש פצצות סירחון ושתי פצצות זבל ברחבי הוגוורטס ("הם רק נראים תמימים" הדגיש דראקו "הם מכירים את כל המעברים הסודיים ויש להם יופי של חוש למתיחות"). מרכוס חזר מעוצבן לאחר יום שלם בו לבנדר בראון הכריחה אותו להסתובב איתה ועם חברותיה המצחקקות מגריפינדור ומהפלפאף ("אני לא מאמין כמה זמן בנות יכולות לבזבז בדיבור על פוטר הזה!" קרא מרכוס בתסכול). הוא היה הבן היחיד בחבורה, מאחר וחברותיה של לבנדר קיבלו שתי תאומות נחמדות מרייבנקלו שהתחילו לצחקק ולתקוע מרפקים אחת בשנייה בכל פעם שהוא הגיע לחבורת הבנות הקטנה, גורר את רגליו בתסכול לאורך המדשאות ועד לקצה האגם, מתחנן שהדיונון הענק ימחץ אותו למוות ויגאל אותו מייסוריו. קראב קיבל את דין תומאס, ובעיקר נסחב אחריו ואחרי שיימוס, אשר פטפטו בקלילות עם תלמיד רייבנקלו בלונדיני ששיימוס קיבל והתעלמו ממנו לחלוטין. בלייז, לעומת זאת, היה לחלוטין הפתעה. הוא חזר עם חיוך גדול שפוך על פניו וסיפר להם בהתלהבות על יומו: "נוויל גם הסתובב איתם ואני חשבתי, כאילו, כמה מזל יכול להיות לסלית'ריני אחד? הם היו ממש נחמדים אליי ולא נטרו לי טינה בגלל שאני בסלית'רין (חוץ מרון, שהיה זועף כל היום, בקושי החליף איתי מילה ודיבר עם בת הזוג של הארי. המון.) הם סיפרו לי על מפה ש... טוב, אני לא יכול לגלות לכם. הם השביעו אותי שלא אספר. בארוחות היו מלא צחוקים וחדר המועדון! חדר המועדון שלהם הוא הדבר הכי טוב שיש! בגלל שהיו שם עוד סלית'רינים ורייבנקלואים, החלטנו לעלות לחדר שינה אחד של הבנים ולשחק 'מה הסיכויים', 'אמת או חובה', 'אף פעם לא', ועוד כמה משחקים, אבל בגרסה גריפינדורית מטופשת ומסוכנת יותר מדי. האמת? זה אחד הימים הכיפיים שהיו לי בהוגוורטס!" סיים ועיניו ברקו מעט. חבריו הביטו עליו בהפתעה, חסרי מילים. בלייז נעץ בהם מבט עיקש והמשיך את הנקודה שרצה להעביר "אני חושב שאלו היו שבע שנים של יריבות מבוזבזת. אולי אתחיל להסתובב איתם בהפסקות לפעמים, אתכם או בלעדיכם. הם מאוד נחמדים. באמת." הוסיף ותקע בהם מבט מוזר. דראקו, מרכוס וקראב החליטו שינסו גם להסתובב עם הגריפנדורים, וגם אמרו זאת לבלייז, אך גויל הניד בראשו במבט מפוחד. אביו, בניגוד לאביהם של דראקו וקראב, הצליח להתחמק מאזקאבאן והוא היה אוכל מוות, בניגוד להוריהם של מרכוס ובלייז. גויל לא היה מוכן שמישהו יתפוס אותו מסתובב עם גריפינדור ואז הוא "יחטוף כמו שלא חטף בחיים" אמר וירד (כי זה, כאילו, מרתף) למעונות הבנים. "אז מה קורה מחר?" שאל דראקו לאחר שתיקה ארוכה "מסתובבים ביחד והם מצטרפים, נכון? לא נפרדים כל אחד למקום אחר" "כן" אמר בלייז "טוב, הם לא התפרקו בשבילנו... אז את מי יש לנו? את הרמיוני אצלי, את דין תומאס אצל קראב, את לבנדר אצל מרכוס, את הת'ר סאמר אצלך, דראקו, ואת מייק הורטיגס אצל גויל, נכון? טוב, היה יכול להיות יותר גרוע..." קולו גווע והוא הביט בחוסר נוחות אל מעונות הבנים. שתיקה השתררה שוב בזמן שהביטו בעצב לעבר דלת המתכת הכבדה, רוצים לעשות משהו למען גויל, אך מפחדים להיקלע לעוד התקף זעם שלו. הכל היה בגלל המלחמה. היא השאירה אותו פצוע מבחינה נפשית, אחרי שאיזו תלמידה קיללה אותו בקללה עלומה ומאז הוא יותר מדי אגרסיבי ויש לו התקפי זעם אלימים וכוחניים, שבסופם הוא מביט על ההרס שיצר ואז בוכה. כמעט כולם מכירים מישהו שהמלחמה הרסה אותו מבפנים, אבל מי טורח לרפא את הפגיעות? מבחינת כולם, הם פשוט הבנים של אוכלי המוות. דראקו שלף את שרביטו ופתח בזהירות את הדלת. קול בכי הסתנן לאוזניהם מבעד לדלת חדר השינה של בני השנה השמינית, וכל החבורה נשפה בהקלה ונכנסה לנחם אותו.

בינתיים, בחדר המועדון של גריפינדור, חבורה מותשת, אך עליזה, התמקמה בכורסאות שמול האח והחליפה חוויות על היום שעבר עליהם. ג'יני קיבלה את מייקל קורנר, ושוחחה איתו בפנים קפואות בזמן שזרועו של הארי מחבקת את כתפיה. במשך רוב היום, היא בכלל התעלמה ממנו ודיברה עם מירנדה, ג'יימי ובלייז- התלמידים שעלו בגורל של הארי, רון והרמיוני, אבל בסופו של יום, היה די נחמד. כולם פטפטו בנעימות ולפתע הארי אמר: "אני מופתע שעוד לא העלינו את הנושא של בלייז. הוא היה ממש סבבה למרות שהוא סלית'ריני. אני חושב שאנחנו צריכים להתיידד איתם קצת" אמר במבוכה. "הארי! מה אתה אומר? לפי התנהגות של סלית'ריני אחד ביום אחד אתה ממהר לשפוט את כל הבית? שכחת מה הם עשו לנו כל השנים?" זה היה רון, כמובן, שלמרות שעד כה מיעט להשתתף בשיחה ורק בהה ברוגז בצורת הישיבה של הארי וג'יני, רגליה מוגבהות על רגליו וידיהם שלובות על הברך של ג'יני, הוא מצא לנכון להעיר להארי על המשפט האחרון שאמר. איך יכל בכלל לחשוב כך? הוא הביט בג'יני ובהרמיוני לקבלת תמיכה, אך הן נראו די מובכות ממבטיו. "תראה.." פתחה הרמיוני "נראה לי שזה די אתה זה שממהר לשפוט. בלייז לא היה היחיד מסלית'רין ששיחק איתנו בערב וכולם היו די נחמדים. אני חושבת שבסופו של דבר, הם התנהגו ככה רק בגלל ההורים שלהם. אני בעד שניתן להם צ'אנס וננסה. מה יקרה במקסימום? הם לא יהיו נחמדים? אז נלך." אמרה הרמיוני. רון הביט בג'יני, מקווה שהלהט לשנוא סלית'רינים בכל עת בוער גם בה, אך למרבה זעמו, נראה שגם היא ישבה בנחת ושקלה את דבריה של הרמיוני. "הם צודקים" קבעה לבסוף והביטה ברון "אתה עיוור משנאה. זה דבר שלא טוב. הם באמת ניסו להרשים את הוריהם בזמן הלימודים, אבל תסתכל על האמת. הם נחמדים. בלייז היה נחמד, מרכוס היה נחמד, אני מדברת לפעמים עם בנות מסלית'רין, הארי והרמיוני מדברים לאחרונה עם דראקו, ורק אתה ממשיך להתנהג כמו ילד קטן ושונא אותם! אני רוצה לראות מתי תפתח את העיניים ותבין שהדברים הם לא כמו בעבר" אמרה במעט כעס. רון הביט בכל חבריו, נבגד, ועלה למעונות הבנים בזעם. שלושת האחרים הביטו אחד בשנייה בייאוש, מצטערים על מה שעשו, אך יודעים שזה היה הכרחי. כמה דקות עברו עליהם בשתיקה, כל אחד מביט באחרים והארי מלטף את שיערה של ג'יני. "אז... הארי, ג'יני, איך היה לכם במשחק הקווידיץ' האחרון?" צייצה הרמיוני וקולה דעך בסוף המשפט. שני התלמידים שתקו בעצב והביטו באח. כעבור רבע שעה כל אחד עלה לחדרו עם ברכת "לילה טוב" מאולצת והבטחה להיפגש מחר.

עכשיו שמתי לב שהשארתי כמה אנשים בחיים למרות המלחמה, לרבות סנייפ, ובטעות הוספתי את פרד לאחד הפרקים למרות שהוא סיים ללמוד. פרד וג'ורג' לא יופיעו יותר, אבל סנייפ נשאר. עמכם הסליחה ומקווה להעלות עוד פרק של היום השני בקרוב :)

אני אשמח אם תגיבו, ואם יש לכם ביקורת/הערות/הארות תוסיפו למטה גם!

אם יש לכם רעיונות לעלילה, תחפרו בינשופים!

לאביו 3>

הפרק הקודם		הפרק הבא