"אקדחו של צ'כוב" / ליאן

פרק חמישי: דברים נסתרים

"נט"ן 75, נט"ן 57, שומע?" קול סטטי נשמע מצדו השני של מכשיר הקשר.

נהג האמבולנס, דאגלס רוצ'ארדסון, הסיט מבטו לדקה מהכביש, פונה להביט באדם שישב במושב לצדו.

האיש הרים את שפופרת מכשיר הקשר, "נט"ן 75, כאן ריקמרס, שומע."

הקו השתבש למספר שניות, לפני שהקול הסטטי, שהיה שייך למוקדנית חירום, עלה שוב על הקו- "יש לנו נקודת איסוף בלונדון תחתית, מתחת לגשר," היא השיבה בקול משועמים משהו, "שני ילדים מצאו מה שנחשב בהתחלה לשקית זבל. מסתבר שיש 'איקס' במקום, יש צורך באיסוף מיידי. כל הציוד עליך?"

"חיובי, מרכזית. אני בדרך לשם." הקו התנתק וריקמרס פנה לנהג, "תן גז, דאג".

כשהגיעו למקום כעבור שעה, גילו מספר ניידות במקום. דאג פנה לירכתי האמבולנס בעוד ריקמרס התקרב לזירה.

שוטרת צעירה קיבלה את פניו בהנהון קצר. "אני שמחה שהגעתם," היא אמרה, ובלחיצת יד הציגה את עצמה, "אני ניצבת קולינס," השניים החלו להתקדם לכוון התעלה, "תום ורובי," היא הצביעה של שני ילדים מרוחקים שנראו נותנים עדות לשוטר, "מצאו אותו ממש במורד התעלה כאן," היא אמרה, מצביעה על הנקודה הכהה, שהלכה והתרחבה, "בהתחלה הם חשבו שמדובר בשקית זבל, רק כשהפכו אותה גילו שמדובר בעצם בגופה."

ריקמרס עיקם את פניו, "אני מניח שזה היה מחזה לא נעים להיתקל בו, לילדים האלה," הוא נראה מהורהר לרגע, "תצוותו להם פסיכולוג?"

קולינס גיחכה, "לשני אלה? אולי בהמשך, אבל לא כרגע. הם לא נראו מבוהלים למראה הגופה," מול הרמת הגבה של ריקמרס, קולינס השיבה- "הם חשבו שזה 'הדבר הכי מגניב בעולם' ולא יכלו לחכות כדי לספר לכל ילדי השכונה שהם מצאו גופה במגרש. הבהרתי להם שעדיף כרגע לא לספר כלום."

הם הגיעו לנקודה בה הייתה מוטלת הגופה, וריקמרס החל לבחון אותה. מדובר היה בגבר בעל שיער כהה ועור חוור, אך זה לא אמר הרבה, משום שהוא הגיע לדרגת כיחלון כזו שקשה היה לדעת מה הייתה נקודת המוצא. "זכר, לפי דוגמת השיניים בתחילת שנות הארבעים לחייו, אך קשה לקבוע שעת מוות מדויקת רק מזה. אני לא רואה את סיבת המוות עליו ממבט ראשוני. אין ספר שאני אצטרך לקחת אותו למעבדה שלי לניתוח פתלוגי מדויק."

"אתה תעשה את זה," אמרה קולינס, "אנחנו נצטרך לחקור כמובן את העניין, במידה ותגלה כי זה לא מוות טבעי," היא ציינה את המיותר, וריקמרס הנהן בהסכמה.

הוא פנה לאמבולנס כדי לקחת את האלונקה, וחייך כשראה בחלקו האחורי את המתמחה שלו. "תמיד יודעת מתי להגיע, לורן," הוא בירך אותה בחיוך, והיא השיבה לו חיוך דומה. "יש גופה לאסוף, בואי נפתח את הציוד ונעלה אותו הנה."

כל תהליך האיסוף לקח כפחות מ-5 דקות, ודאגלס רוצ'ארדסון החל להשיב אותם לתחנה. זוהי נסיעה של כשעה וחצי, אך לורן הוכיחה פעם אחר פעם שהיא אשת שיחה, והעניין לא היה מוזר כפי שהיה צפוי שיהיה- גם אם גופה שנחה בין שני ספסליו האחוריים של האמבולנס.

הוא בדיוק ערך לה בוחן-פתע בעל פה על החומר שלמדה עד כה, כשהנט"ן נעצר בחריקת בלמים, וקול התנגשות נשמע לפתע.

ריקמרס ולורן אחזו חזק בספסליהם כדי לא לעוף קדימה, ולורן סיננה קללה. "היי, דאג!" קרא המומחה הפורנזי, "הכל בסדר? מה ק-" אך חלקו השני של המשפט נקטע בפיו כשדלתות האמבולנס נפתחו מבחוץ בפתאומיות.

"מה לעזא-" החל ריקמרס לומר, עיניו נפערות.

"אהה!" נזדעקה לורן.

שני הרופאים הצעירים מצאו עצמם פנים אל פנים מול שבעה רעולי פנים, לבושים במן גלימות כהות, ארבעה מהם מכוונים אליהם מקלות משונים, והשלושה הנותרים מכוונים אליהם תתי-מקלע מאיימים.

אוטומטית, השניים נסוגו אחורה בבהלה.

רעול הפנים האמצעי, המנהיג כנראה, החל לחלק פקודות לשניים שלצדו, אלה שאחזו במקלות. "קחו את הגופה, קחו את הגופה!" הוא פקד עליהם.

במהרה, ולפני שריקמרס ולורן יכלו להבין מה קורה, עטו רעולי הפנים עם המקלות על האמבולנס, והחלו למשוך את אלונקת הגלגלים החוצה. כל אותו זמן, תתי המקלע כוונו אליהם באימתנות.

תוך דקה אמנם, נלקחה הגופה במחטף לרכב שחור בו הבחין ריקמרס לראשונה, שמוקם מאחורי האמבולנס. בחריקת גלגלים טס הרכב השחור קדימה, משאיר שני מומחים לרפואה המומים ומבולבלים.

"מה לכל הרוחות...?" שאלה לורן, נדהמת.

ורק ריקמרס מלמל לעצמו – "זה רק אני, או שזה היה ממש מוזר?"

כעבור שעה הופיע רון בחדר משרדה של הרמיוני. כשראתה אותו שם, עיניה נפערו בהפתעה אך היא מיהרה לקום ממקומה מאחורי השולחן ולזרוק עצמה אל זרועותיו.

הוא אחז בה בחוזקה, נשק לשערה ולשפתיה, לקח מספר שניות לעצמו- רק להריח אותה ולוודא שהכל בסדר. כף ידו נחה לרגע על בטנה, והיא חייכה אליו.

"מה אתה עושה כאן?" היא שאלה בהפתעה, "חשבתי שיש לכם אסיפה דחופה בקרוב."

"עוד כשעה וחצי בצפון וורסקארס," קולו של רון הרצין. וורסקארס הייתה עיירה בולגרית קטנה שבה שהה רון כרגע, "מה שאומר שיש לי זמן קצוב מאד להיות כאן. אני מצטער, הרמיוני, אבל אני באמת לא יודע מה לעשות עם מה שקרה היום."

"מה קרה?" שאלה הרמיוני בדאגה.

הוא נאנח, מאוויר יד בשערו, מה שתמיד היה עושה בשעת תסכול, וזרק עצמו על הספה בחדר. "היום בבוקר," הוא אמר, קולו מצטרד לפתע, "יצאתי מהבית בעיירה, וראיתי את ג'יני בקצה השני של הרחוב."

עיניה של הרמיוני נפערו. "מה?!" היא השתנקה, המומה.

"זו הייתה התגובה שלי בדיוק," גירד רון את מצחו, "אני לא יודע איך זה יכול להיות, אבל היא עמדה שם, ופשוט... הסתכלה עלי למשך כמה דקות ארוכות, לפני שהתעתקה."

"אבל, רון..." הרמיוני התיישבה לידו על הספה, "ג'יני נמצאת במחלקה הסגורה של הקדוש מנגו. היא לא יכולה לצאת משם. אולי התבלבלת..-"

התגובה הזו הכעיסה אותו. "את חושבת שאני לא מבין איך זה נשמע?" הוא התאמץ לא להרים את קולו עליה, "אני יודע איפה היא אמורה להיות, אבל הבוקר היא לא הייתה שם. אני הייתי מזהה את אחותי בין המון של אלפי נשים. זו הייתה היא בוודאות."

"אתה חושב שהם שחררו אותה?" הרמיוני לחשה, לא מעזה לקוות, "ואם כן... למה היא לא הגיעה אלינו ישר?" היא הרהרה לעצמה, "אולי פחדה שנשפוט אותה..."

"אם זה היה המצב," השיב רון, "אז אולי היא מנסה לשדר רצון להתקרב. היית צריכה לראות את העיניים שלה, הרמיוני. הן היו כל כך עצובות, בוכות כאלה. מבט שהתחנן שאני אעזור לה. זה הקפיא אותי במקום. כל כך רציתי לרוץ ולחבק אותה באותו רגע, אבל הייתי המום מכדי לזוז; ולפני שהספקתי לקחת צעד אחד, היא נעלמה."

הרמיוני לקחה נשימה עמוקה, חושבת לעומק על הדברים. "כל זה משונה מאד," היא אמרה לאחר מספר שניות ארוכות. "אני לא יודעת אם כדאי שנחפש אותה באופן פיזי. אני חושבת שהיא בעיקר מבוהלת, ושהיא תבוא אלינו כשהיא תרגיש שהיא מוכנה לזה. אם ננסה לאתר אותה מהר מדי, היא פשוט תחמוק מאיתנו."

רון הנהן. הוא התגעגע מאד לאחותו ורצה לראותה כל כך, אך ידע שהרמיוני צודקת. הוא צריך לאפשר לג'יני לנשום.

"מבחינתי, כמובן, אני מתכוונת לברר מול המחלקה הסגורה של הקדוש מנגו מדוע אף אחד לא אמר לנו שנתנו לה ללכת. המינימום שמצופה מהם זה להודיע למשפחה שלה."

המשך היום עבר בעצלתיים. מגי לא חידשה הרבה ומקברייד המשיך בעבודת החקירה שלו, אך עקבותיו של לואי נעלמו.

כשעה לקראת אסיפת הבוקר של ההילאים ביום שלמחרת, נכנס מקברייד למשרדה של הרמיוני. "שאקלבולט מתכוון להגיע עוד כשעה," הוא אמר בקול מעט נרגז, "אני מניח ששמעת וחשת היטב מה שקרה הבוקר?"

הו, כן, בוודאי. איך אפשר שלא? הבוקר, כשעמדה הרמיוני להיכנס למטה, עטו עליה קבוצה של כתבי "הנביא היומי" כמו נשרים שאיתרו טרף עסיסי וטעים. שאלות בלתי פוסקות על הרצח בבית הייד, והיכן עומדת החקירה שלהם. רק כשיצאו מספר הילאים בכירים ואיימו עליהם במעצר ושליחה מיידית לאזקבאן, נסוגו העיתונאים והניחו לה.

"מסתבר שכל העסק הופך להיות פוליטי, עניין ציבורי. הלחץ על שאקלבולט גובר," ענה מקברייד ברצינות. "אני לא יודע עם לשמוח לאיד או להזדהות אתו," הוא אמר.

הרמיוני נעצה בו מבט רב משמעות, "אין סיבה לשמוח לאידו, מקברייד," היא נזפה בו, "הוא לא סטאק."

מקברייד נחר בבוז למשמע השם.

הם כולם זכרו את סטאק.

לרגע זיכרונותיה של הרמיוני לקחו אותה אחורנית. לפני בערך חמש שנים, הדברים במשרד הקסמים ומחלקת ההילאים לא נראו כפי שנראו כיום. ההבדל בין אותה תקופה לתקופה הנוכחית היה כשמים וארץ.

בוריאן סטאק, אז בעל תפקיד בכיר במשרד הקסמים, מונה לתפקיד השר בן לילה באחד מחודשי החורף. הוא החליף אז את שאקלבולט, שנחשד בניגוד עניינים. כמעט מיד היכנסו לתפקיד היה ברור כי דברים לא יהיו נעימים במחלקות השונות. סטאק היה אדם מחושב, קר מזג, מסתורי וגס רוח. מיד עם המינוי הוא פיטר כקרוב לארבעים אחוזים מהילאי המחלקה והציב במקומם אנשים משלו. כשבעה בעלי משרות בכירות במשרד הקסמים גם הם פוטרו. משרד הקסמים התהפך על קנו, והזכיר את הימים של פאדג', שבו הכל היה רקוב מהיסוד ולא ניתן היה למצוא יושר והגינות בשום מקום. חלק מהשמועות דברו גם על שוחד ושלמונים מצד מי שנחשד לאוכלי מוות, כדי שהוא יעצום את עיניו או יפעיל גורמים שימנעו מאסר.

בעקבות עבירת שחיתות זוטרה שבה הוא נחשד, סטאק הוסר מהתפקיד ושאקלבוט, שזוכה בינתיים- הוחזר. אך כולם זוכרים עדיין את התקופה מלאת הטלאות עם סטאק. איש לא רוצה שישוב לתפקיד פיקודי או בכיר כלשהו, ובהשוואה אליו- שאקלבולט הוא מלאך.

לכן אין סיבה לשמוח לאידו.

הפגישה עם שאקלבולט הייתה קצרה יחסית. השלושה החליפו דברים ושני ההילאים הממונים על התיק הבטיחו לעשות ככל יכולתם כדי לפתור את העניין במהרה.

כמחצית השעה לאחר חזרתה של הרמיוני למשרדה התפרץ מקברייד פנימה.

בחור כלבבי.

"מצאתי משהו שאני חושב שתרצי לדעת," ההילאי אמר בהתרגשות.

"מה גילית?" הרמיוני שאלה, מקווה בינה ובין עצמה שזה משהו יעיל, כי אין לה מזל עם המסמכים לאחרונה.

"עברתי על המסמכים של שארלוט והומברט, אלו שהצלחתי לאסוף מהבית, ובין הסטוקים מצאתי את זה," הוא הגיש לה ערימת מסמכים מוצמדים.

הרמיוני אספה אותם והחלה לעיין בהם. היא כווצה גבותיה כשהבינה במה מדובר.

היה זה מן "יומן". לא יומן אישי פר-סה, אלא יותר סיכומים יומיים של קורות משפחת הייד, החל מחודש מרץ עד אמצע מאי.

"אלו תרחישי יום," ענה מקברייד לשאלה שלא נשאלה, "מסתבר כי השניים היו מועמדים לתוכנית חינוכית כלשהי של משרד הקסמים, פרויקט מיוחד, ובשביל כך הגיעה עובדת של המחלקה להישאר אתם כמספר שבועות, 'לחקור' את הזוג ולרשום את התרחשויות חייו. האמת שהמסמכים האלה מלאי אינפורמציה. הם נכתבו על ידי עובדת משרדית, בעלת כשיפומטרי בעיתונאות- שמה הוא סטלה מארקינס."

הרמיוני עיינה במסמכים, שיש להודות שהיו מפורטים. אם תצנח בהם, יכול להיות שתצליח לפצח את הפסיכולוגיה מאחורי החיים הנורמטיביים לכאורה של בני הזוג, ואולי כך תצליח להבין מי רצה לפגוע בהם.

"אבל הנה החלק המוזר," השלים מקברייד את המשפט כעבור מספר שניות, "התקשרתי אליה כדי לומר לה שהיא שכחה את מסמכי הסיכום אצל פרויקט המחקר שלה, והיא אמרה לי שהמסמכים שייכים לשרלוט."

הרמיוני הרימה גבה.

"ככל הנראה, לפי הבנתי, והמעט שמיס מארקינס סיפרה לי," המשיך מקברייד, "שרלוט דרשה ממנה במאי להחזיר את כל סיכומי הביקורים. היא מספרת כי שרלוט הייתה תקיפה מאד בעניין, והיא דרשה ממנה להשיב לה את המסמכים ולהסתלק מחייהם."

בלבולה של הרמיוני גבר, ומקברייד סיכם- "סטלה סיפרה כי היא מאמינה שהיה משהו במסמכים האלה שלדעתה שרלוט לא רצה שייצא החוצה. נראה היה לסטלה אז, שזה עניין של חיים ומוות. רק לאחר מכן התברר שזה אכן היה המצב."

 ~~ הישארו אתי לפרק הבא: על סודות ושקרים: ~~

"...הרמיוני קברה את ראשה בידיה, מנסה למצוא היגיון בכל המצב ההזוי הזה. דבר אחד היה ברור. ג'יני לא חזרה כדי למצוא מקלט ונחמה במשפחתה. היא הגיעה בדיוק מהסיבה הזו; וזה לא היה צירוף מקרים שחזרה דווקא כעת, לאחר שבני הזוג הייד נרצחו..."

הפרק הקודם		הפרק הבא