דבי מייקלסון - המאומצת, הסיוט או סתם דבי

הדבר שהעיר את דבי בסופו של דבר מהרהוריה היה השינוי הקיצוני בכמות האוויר ברגע שנכנסו לכיתה הבאה שלהם.

היא הביטה סביבה, מופתעת; היא אפילו לא זכרה שירדה את המדרגות האלה כל הדרך למטה, לכיתה שבבירור נראתה לה כמו מרתף.

"היי, דבי! בואי לכאן!" היא הביטה לכיוון ממנו הגיע הקול וראתה את דראקו מנופף לה מעברה השני של הכיתה.

"את מכירה את דראקו מאלפוי?" רון נשמע מזועזע. דבי חייכה אליו ברוגע.

"כן, היינו חברים טובים בילדות." היא הביטה בחשש בהארי והרמיוני, ולא הרגיע אותה העובדה שהם נראו מזועזעים בדיוק כמו רון.

דחיפה קטנה מכיוונה של רייצ'ל היא זו שגרמה לה לעשות את הצעד הראשון לכיוון קדמת הכיתה. היא בדיוק הספיקה להתיישב ולהחליף חיוך ביישני עם דראקו כשדלת הכיתה נפתחה בחריקה קולנית.

"שקט שם," אמר המורה בקור וסגר אחריו את הדלת.

דבי הסתובבה לראות מיהו המורה מעורר האימה הרבה כל כך, שברגע שהוא נכנס לכיתה רמת הרעש ירדה לאפס.

"לפני שנתחיל היום בשיעור," פתח המורה, שנראה לה מוכר משום מה. "אני סבור שזה הזמן להזכיר לכם שבחודש יוני הקרוב אתם ניגשים לבחינה חשובה, שבמהלכה תוכיחו כמה הספקתם ללמוד על הרכביהם ושימושיהם של שיקויי הקסם השונים. אף-על-פי שחלק מכם כסילים מוחלטים, אני מצפה שתוציאו ציון עובר בבחינות הבגרות שלכם, או ש... אתאכזב."

"וואו, נפגעתי." לחשה דבי באוזנו של דראקו, שצחקק חרישית בזמן שמבטו של המורה השתהה על אחד התלמידים, שנראה היה שהוא עומד להקיא מרוב פחד.

"בתום השנה הזאת, כמובן, רבים מכם יפסיקו ללמוד איתי," הוא המשיך.

"לשיעור השיקויים המוגבר שלי אני מקבל רק את הטובים ביותר, ומכאן שחלק מכם ייפרד ממני השנה."

דבי יכלה להשבע שהיא ראתה אותו מסתכל על הארי באומרו את הדברים, ושראתה חיוך קטן בקצה שפתיו הדקיקות.

"אבל יש שנה שלמה לפני אותו רגע פרידה מאושר," הוא אמר בשקט, "כך שבין אם בכוונתכם להצטרף למגמת השיקויים בין אם לאו, אני מייעץ לכולכם לשאוף לציון עובר גבוה, כמצופה לתלמידי לבגרויות.

"היום נכין שיקוי שמופיע לעיתים במבחני הבגרות: משקה השלום, שיקוי משכך חרדות ומרגיע מתחים. ראו הוזהרתם: אם לא מדייקים בכמויות, השותה עלול לשקוע בשינה עמוקה ולעיתים בלתי הפיכה, כך שיש להקפיד למלא אחר ההוראות."

לאחר שנתן את כל המרכיבים וההנחיות (שנרשמו על הלוח באורך פלא בהנף שרביט) ושלח את הכיתה לשעה וחצי של עבודה, הוא קרא לתלמידות מניו אורלינס לגשת אליו.

"לפי ההתרשמות שלי מהעניין, אתן מעולם לא התנסתן בהכנת שיקויים, האם אני צודק?" שאל בקולו החדגוני את הבנות שנאספו סביבו.

ילדה אחת-שתיים הנידו בראשן, והמבט המבולבל של השאר כבר נתן למורה תמונה ברורה של המצב.

"הייתה לי הרגשה כזו." הוא העביר את מבטו על כל התלמידות, ולדבי הייתה הרגשה שראתה ניצוץ של זיהוי בעיניו כשהן פגשו בעיניה, אבל אי אפשר היה לדעת דבר בבירור מהבעתו חסרת כל הרגש.

לבסוף הוא הטיל עליהן מטלת כתיבה והבטיח שעד לשיעור הבא ימצא פתרון לבעיה.

דבי חזרה למקומה לאחר שהוציאה כמה ספרים בנושא המדובר מהארון שבפינת הכיתה, והתיישבה בכבדות במקומה ליד דראקו.

תחילת השיעור עברה עליה דווקא לא רע, בהתחשב בכמויות החומר שהייתה צריכה להספיק להקיף בשעה וחצי בסך הכל. היא הספיקה אפילו לדבר עם דראקו בין פתיחה של ספר מאובק אחד לאחר, ונראה היה ששניהם לא השתנו בהרבה ב 9 השנים בהן לא התראו, והיו להם המון נושאים לשיחה.

דבי בדיוק צחקה מאחד המשפטים השנונים של דראקו, וחשבה לעצמה כמה חבל שלא שמרה איתו על קשר כל השנים, כשדלת הכיתה נפתחה בחריקה שקטה, שרמת הרעש בחדר לא הייתה מאפשרת לה לשמוע אילולא שמיעתה המפותחת. המורה אפילו לא הפנה לנער הצנום מבט שני, למרות האיחור הרציני שלו, אבל דבי לא הצליחה להסיר ממנו את עיניה, עד הרגע שנעצר ליד המושב שלידה.

החיוך נעלם קליל מפניה כשבלייז זאביני התיישב לידה, והחזיר חיוך למבטה הזועף. היא קרעה את מבטה מעליו ופנתה להביט בעבודה שלה בעקשנות, מתעלמת מחילופי הדברים של דראקו ובלייז, שהתקיימו מעל ראשה.

"לא ידעתי שבניו אורלינס מכינים שיקויים בלי קדרה." דבי הרגישה את מבטו של בלייז עליה, ואגרופה ננעל על עט הנוצה וכמעט והכתים את בגדיה בדיו.

"הן לא למדו אף פעם שיקויים, אז הן צריכות לעשות עבודה בינתיים." התנדב דראקו להסביר בשעה ששפך משהו סמיך שגרד במגרדה לתוך הקדרה.

"לפי איך שאני זוכר את דבי, לא יהיה לה קשה לעשות עבודה פשוטה בשיקויים."

-"ולפי איך שאני זוכרת אותך, זאביני,אתה לא תסתום עד שתדע שאחרת יש סיכוי סביר מאוד שהישבנים שלך לא ישארו צמודים אחד לשני." דבי לא הצליחה עוד להתאפק וענתה לו בארסיות.

בלייז שרק שריקה ארוכה, תוך שהוא נשען לאחור על כיסאו ומשלב את ידיו. גם דראקו נעץ בדבי מבט מתפעל, תוך כדי חיתוך של משהו שנראה כמו שורש של בצל.

"אני לא חושב שאי פעם שמעתי אותך מוציאה משפט מתחצף כל כך מהפה." דבי ראתה בזווית עינה שהוא ממשיך לנעוץ בה מבטים, אבל גם ידעה שאם תחזיר לו מבט היא עלולה להחטיף אגרוף הישר בין העיניים המהפנטות שלו.

"אד כסוף חלש צריך לעלות עכשיו מהשיקוי שלכם," קרא הפרופסור (שדבי כבר למדה ששמו הוא סנייפ).

דבי נשכה את שפתה והחלה לקרוא בקדחנות את עבודתה הגמורה, מתקנת שגיאות כתיב ומעיינת שוב בספרים כדי לבדוק טעויות שאולי צצו בעבודתה.

"פוטר, מה זה אמור להיות?" דבי הרימה את מבטה ביחד עם שאר תלמידי סלית'רין,מביטה בדאגה לאחורי הכיתה.

"משקה השלום," אמר הארי בדריכות.

"אמור לי פוטר," אמר סנייפ בשקט, "אתה יודע לקרוא?"

דראקו צחק מימינה. דבי שלחה אליו מבט מודאג, ונוכחה לדעת שכל חבריו לבית מתאפקים לא להצטרף אליו.

"כן," אמר הארי. נראה היה שהוא רגיל לסוג הזה של התעללות מצידו של סנייפ.

"קרא לי את השורה השלישית בהנחיות, פוטר."

דבי הרשתה לעצמה להגניב מבט מהיר לכיוונו של בלייז, ושמחה לראות שלשם שינוי תשומת ליבו לא נתונה אליה, ושהוא הביטה בחדווה על המתרחש.

" ' להוסיף אבן מרוסקת, לבחוש שלוש פעמים כנגד כיוון השעון,לבשל על אש קטנה שבע דקות ואז להוסיף שתי טיפות של סירופ יחנון.' " הארי הקריא מהלוח, ופניו נפלו כשקרא את המילים האחרונות.

"עקבת אחרי כל ההנחיות בשורה השלישית, פוטר?"

"לא," לחש הארי בשקט רב.

"סליחה, לא שמעתי?"

"לא" אמר הארי בקול יותר רם. "שכחתי את היחנון..."

"אני יודע, פוטר, וכתוצאה מכך התרביך הזה חסר כל ערך. אונסקו."

תוכן השיקוי של הארי נעלם; דבי בהתה בו בעודו ממשיך לעמוד מול הקדרה הריקה.

"אלה מכם שהצליחו לקרוא את ההוראות מתבקשים למלא מבחנה אחת בדוגמית מהשיקוי, לסמן עליה את שמכם ולהביא אותה לשולחני לצורך בדיקה," אמר סנייפ. " התלמידות החדשות מתבקשות להגיש גם הן את עבודותיהן."

דבי ניערה את ראשה והמשיכה לעבור במהירות על עבודתה, בעוד כולם מסביבה ממלאים מבחנות בקדחנות.

משמאלה, בלייז קם והתמתח בלאות.

"זה היה טוב." מבטו פגש במבטה של דבי, והוא חייך.

"ממך לא ציפיתי ליותר," היא סיננה מבין שיניה כשקמה ממקומה.

"אתה אוהב לראות אנשים סובלים." היא עברה על פניו ונהנתה לראות שחיוכו נמחק כליל.

"דבי..." היא הניחה את העבודה על שולחנו של הפרופסור ופנתה למקומה, אלא שבלייז חסם את דרכה.

"אנחנו צריכים לדבר." הוא נראה הרבה יותר ערני עכשיו, והביט בה בנחישות.

"אנחנו," היא אמרה כשעקפה אותו, ופנתה לאסוף את הספרים משולחנה. "לא צריכים לעשות שום דבר." היא פתחה את הארון כדי להכניס לתוכו את הספרים.

"דבי, אני יודע למה את כועסת עליי. זה לא מה שאת חושבת..." בלייז תפס בידה ולא נתן לה לעבור בחזרה למקומה, והתחנן אליה בקול מיואש. דבי הרימה אליו מבט זועם.

"אל תיגע בי!"הוא נרתע לאחור למשמע הזעם בקולה. למזלם, רוב התלמידים כבר עזבו את החדר, ורק דראקו וסנייפ הרימו את מבטם לנוכח ההתפרצות שלה.

"אני מאוד אשמח אם תשמרי את פרצי רגשותייך לאחרי שתצאי מהחדר הזה, העלמה מייקלסון." אמר לה סנייפ בקור.

דבי נשפה בכעס ודחפה את חפציה בפיזור הדעת לתוך תיקה.

"עוד מישהו מעוניין להטיף לי מוסר? דראקו?" היא סגרה את התיק ותלתה אותו באלימות על כתפה.

"היזהרי בדברייך, מייקלסון. אני עלול להגדיר את מילותייך כחוצפה." הפרופסור תלה בה את מבטו המלגלג, והיא הייתה צריכה לאזור את כל כוחותיה כדי לבלום את המשפט שעמד על קצה לשונה, שבטוח היה מוגדר כחוצפה בעיני המורה.

במקום זאת, היא פנתה בהליכה מהירה לכיוון הדלת, וטרקה אותה בחוזקה ביציאתה.

' מעניין מה עוד מצפה לי היום' היא חשבה בכעס בדרכה לאולם הגדול.

"היי, דבי!" היא שמעה קול מוכר מאחוריה, וליבה ניתר מעט כשראתה את פרד עומד מולה, לבדו.

היא האיצה את הליכתה עד שהגיעה אליו, והם פנו יחד לאולם הגדול.

"אז,"פנה אליה פרד בחיוך שובבי. "איך היום הראשון ללמודים?"

"עד עכשיו-מזעזע. אני מקווה שלפחות השיעור הבא יהיה נורמלי, ולא עוד ניסיון של הבצפר המטופש הזה לרצוח את דרור נפשי." פרד הביט בה, משועשע.

"נראה שעבר על מישהי יום לא פשוט. איזה שיעורים היו לך היום?" הוא שאל כשעברו דרך דלתות האלון הכבדות.

"תולדות הקסם ושיקויים." ענתה ביובש. פרד שרק.

"אוו, השיעורים הכי גרועים במערכת. לא שיש לי שיעור מועדף; אני שונא את כולם, כמובן." דבי הפתיעה את עצמה כשצחקה.

"אתה נשמע כמו אדם עם סדר עדיפויות תקין." פרד הצטרף לצחוקה, ודבי מיד הרגישה הרבה יותר טוב.

הם התיישבו ליד השולחן, שהיה כבר די מלא בתלמידים שאכלו ופטפטו, כשדבי שמה לב שמשהו חסר.

"רגע, איפה ג'ורג' ולי?" שאלה את פרד בשעה שזה מילא את צלחתו בכל טוב (ובהרבה טוב).

פרד חייך אליה, משועשע. "לי מבלה לו בנעימים עם... איך אמרת שקוראים לה?"

"אה, רייצ'ל." דבי חייכה בערמומיות, ולקחה לעצמה טוסט קצת שרוף, בדיוק כמו שהיא אוהבת.

"ומה עם ג'ורג'?"

"האם אוזני מטעות אותי?" דבי הסתובבה לאחור, ומי עמד שם אם לא ג'ורג' וחיוכו הרחב.

"אין לכם מספיק נושאי שיחה אז אתם עוברים לרכל על עבדכם הנאמן? זוג זקן ומקומט של רכלנים כפויי טובה." נערה שעמדה משמאלו של ג'ורג' צחקקה.

"אל דאגה, ידידי. אין עלייך מספיק מידע מעניין כדי להכנס לתוך השיחה הקולחת שלנו."דבי פצחה בצחוק מתגלגל,והנערה הנוספת הצטרפה לצחוקה בצחוק חמוד ויפה.פרד העביר את מבטו בין שתי הנערות.

"אה, אדית, זאת דבי. דבי – תכירי, זאת אדית, חברה שלנו."

"חברת ילדות, רצית להגיד." אדית חייכה והתיישבה ליד דבי. היה לה חיוך גדול ויפה, מלא בשיניים ישרות.

פרד גלגל את עיניו, בעוד ג'ורג' התיישבת לידו ופילח חתיכת פאי מהצלחת שלו.

"אז את דבי." דבי חזרה להביט בפניה המנומשות של אדית.

"אממ, כן." ענתה דבי בחוסר ריכוז, בעודה מביטה בזווית עיניה בפרד, שגילה את ג'ורג' לוקח ממנו אוכל, ועכשיו היה עסוק בלהגן על הצלחת שלו מפני ידיים לא מבוקרות.

"שמעתי עלייך הרבה." דבי החזרה להביט במלוא הריכוז באדית, שלקחה לעצמה בדיוק חתיכה של פאי דלעת והחזירה לה מבט בעיניה הגדולות החומות.

"פרד צדק, באמת יש לך..."

"אה, אדית, כבר טעמת את הפאי החדש?" פרד הופיע לפתע מאחורי אדית, אוחז בכתפיה ומוזיז אותה באלגנטיות מעט הצידה, כדי שיהיה לו מספיק מקום להשתחל בינה לבין דבי.

דבי נשפה בכעס.

"אתה מוכן להפסיק לקטוע אנשים בדיוק רגע לפני שהם מספרים לי דברים חשובים?" פרד משך בכתפיו והחליף בין הצלחות של אדית לשלו. "תאכלי, דבי. שלא תעלמי לנו מרוב רזון." דבי החזירה לפרד מבט פגוע (אם כי זוויות פיה רטטו), והמשיכה לכרסם את הטוסט שלה בשקט, על רקע צחוקו של פרד.

הם אכלו מהר, ומבירור קצר התברר להם שאת השיעור הבא, התגוננות מפני כוחות האופל, הם לומדים ביחד.

"זה לא שם קצת מסורבל למקצוע, 'התגוננות-מפני-כוחות-האופל '?" תהתה דבי כשהם עלו במדרגות לכיוון הכיתה.

"אני מניח שאין כזה דבר שם מסורבל מידי כשזה מגיע למקצועות מקוללים." פרד חייך בערמומיות למראה מבטה המבולבל של דבי.

"מקצועות מקוללים?" שאלה רייצ'ל, שבדיוק עלתה מאחוריהם, ולי לצידה.

פרד חייך גם אליה בערמומיות, אבל לא אמר דבר. דבי נאנחה בכעס.

"אי אפשר להוציא ממך כלום." חיוכו של פרד התרחב.

"זאת לא הייתה מחמאה!" היא מחתה כשהם נכנסו לכיתה.

"כל עוד את אומרת את זה זאת מחמאה." הוא התיישב בספסל קרוב לסופה של הכיתה ושילב את ידיו מאחורי עורפו.

"מה זה אמור להביע??" תבעה דבי, והתיישבה בכיסא לידו.

דלת הכיתה נפתחה בדיוק כשפרד פתח את פיו לענות, והמורה להתגוננות מפני כוחות האופל נכנסה לכיתה.

כבר בכניסתה דבי חשה זרם של חוסר אמפתיה זורם בגופה. זאת הייתה האישה הגוצית מאתמול, וגם היום היא לבשה את אותם הבגדים הוורודים חסרי הטעם, שגרמו לעיניה של דבי לשרוף.

הפרופסורית נכנסה לכיתה בצעדים קטנים ונמרצים, שהזכירו לדבי משום מה צעדים של גמד גינה, וברכה את כל התלמידים בברכת "צהריים טובים" מלווה בחיוך שהיה רחב מכדי להיות אמיתי.

רייצ'ל התיישבה באלגנטיות ליד לי בשולחן לידם, ושלחה לדבי חיוך קטן לפני שחזרה לשיחה שלה עם לי.

דבי שמעה קולות של פטפוטים מימינה, וראתה את פרד טופח על שכמו של ג'ורג' כשזה פנה להתיישב ליד ילדה גבוהה עם שתי צמות, שישבה בשולחן מולם.

דבי שמה לב שג'ורג' סידר את שיערו בכפייתיות לפני שהתיישב, והחליפה עם פרד חיוך יודע כל.

"אהמ,אהמ." רמת הרעש בכיתה ירדה במקצת, וכמה מהראשים פנו להביט במורה במבט מופתע, וביניהם דבי.

"כשאני אומרת צהריים טובים, אני מצפה ממכם לענות לי 'צהריים טובים,פרופסור אמברידג' '. בואו ננסה שוב." היא שלבה את ידיה מאחורי גבה.

"צהריים טובים, תלמידים."

"צהריים טובים,פרופסור אמברידג'." אמרו רוב התלמידים, ודבי גלגלה את עיניה.

"יופי, הרבה יותר טוב." היא נעמדה בקדמת הכיתה, בדיוק מול השולחן של קת'רין. קת'רין גם כנראה הבינה את הבעיה שאליה נקלעה, והיא הסתובבה והביטה סביב בפראיות בחיפוש אחר מקום אחר. דבי ראתה את מבט התבוסה שלה כשחזרה להביט קדימה. וגם את החיוך הרחב של רייצ'ל.

"להכניס שרביטים ולהוציא עטים בבקשה." פקדה הפרופסור בקולה הגבוה. הכיתה התמלאה באנחות של צער, שגרמו לדבי להבין ששיעור מעניין לא יהיה פה.

היא שאלה פיסת קלף ועט נוצה די דהוי מפרד, וחזרה להביט באמברידג' בשיעמום.

שרביטה של הפרופסור היה כבר שלוף, ועל הלוח מאחוריה היו כתובים כמה משפטים שלא הופיעו עליו קודם.

התגוננות מפני כוחות האופל

חזרה לעקרונות היסוד

"טוב, אז לפי ההתרשמות שלי מהעניין, המקצוע הזה לא נלמד אצלכם באופן רציף. ומכיוון שהשנה זו שנת הכשיפומטרי שלכם, והרמה שלכם נעה בין רמה של תלמידים בשנה שלישית לחמישית, נזקקת כאן עבודה רבה לשיפור המדדים הלימודיים."

דבי החליפה עם רייצ'ל מבט תוהה.

"לשם כך, בנה משרד הקסמים תוכנית ללימוד קסם מגנני, עם דגש על היסודות התיאורטים. העתיקו בבקשה את השורות הבאות."

היא הקישה בשרביטה על הלוח, והכתובת הראשונה התחלפה ברשימה ארוכה של מטרות השיעור, אותם העתיקה דבי ברשרוש על פיסת הקלף.

"טוב מאוד. עכשיו, אני מבקשת מכם לפתוח את הספר תיאוריה של קסמי מגננה בעמוד 5 ולקרוא את הפרק הראשון, 'יסודות למתחילים'. לא יהיה כל צורך לדבר."

דבי הוציאה את הספר המדובר מתיקה, ונאנחה ביאוש כשראתה את עוביו. מסביבה, רוב התלמידים כבר פתחו את ספריהם והחלו לקרוא, כשעיניה הקטנות של הפרופסור בוחנת את כולם ממקומה בשולחן המורה.

דבי פתחה גם היא את הספר, אבל לא טרחה אפילו להתחיל לקורא בו. במקום זאת, היא שרבטה פתק מהיר והעבירה אותו לפרד.

עכשיו הבנתי למה התכוונת במקצוע מקולל.

פרד צחק בשקט, ושרבט גם הוא משהו על הפתק.

שנה שעברה לימד אותנו פסיכופט שהכריח אותנו להטיל קללות-שאין-עליהן-מחילה אחד על השני. השנה מלמדת אותנו פסיכופטית שמכריחה אותנו לקרוא ספרים. המקצוע הזה מדרדר משנה לשנה.

לא היה לדבי מושג מה זה  'קללות-שאין-עליהן-מחילה', אבל בכל זאת הצטרפה לצחוקו החרישי של פרד.

"משהו מצחיק אותך שם, יקירתי?" דבי הרימה את מבטה ונתקלה בעיני הקרפדה של אמברידג'.

"לא, הכל בסדר, גבירתי הפרופסור. פשוט נחנקתי." היא חייכה לאמברידג' חיוך מתחנף והשתעלה שיעול קטן ומשכנע. אמברידג' השיבה לדבי חיוך מתחנחן וחזרה לעיין בדפים שהיו מונחים לפניה על השולחן.

כל התלמידים, שתשומת ליבם הופנתה אליה כשהפרופסור פנתה אליה, חזרו להביט באכזבה בספרים הפתוחים לפניהם, וכשדבי חזרה להביט סוף סוף בשולחן היא מצאה שם פתק חדש.

אווו, את בסדר? את צריכה מים? טפיחה על השכם?

הפעם דבי הקפידה שלא לצחוק, אבל היא לא יכלה לעצור את החיוך שהשתלט על פניה.

נשיקה וזה יעבור?

היא תקעה מרפק בצלעותיו, והצחוק המתגלגל של פרד נשמע בבירור בקול הכיתה.

"מה קרה? גם לך נתקע משהו בגרון?" קולה המתחנחן של אמברידג' נשמע מעט מאולץ.

"לא, אני צחקתי." הודה פרד עם יד על ליבו.

"צחקת?" שאלה אמברידג' בעיניים מצומצמות.

"כן." אמר פרד וזייף מבט מובס.

"ויש לי הודאה, פרופסור. גם אני צחקתי קודם." דבי חיקתה את מבטו באופן כמעט מושלם. נשמעו כמה גיחוכים מרחבי הכיתה, ועיניה הגם- ככה קטנות של אמברידג' הצטמצמו כל כך, שדבי תהתה אם היא מסוגלת לראות בכלל משהו.

"מה שמכם?" היא שאלה במתיקות.

"פרד וויזלי" אמר פרד.

"ודברה מייקלסון." הוסיפה דבי.

מבטה של אמברידג' סקר את דבי, ועיניה התרחבו.

"מייקלסון?" היא שאלה, וקולה נסדק מעט. דבי חייכה בתמימות והנהנה.

"האם קיים קשר בינך לבין משפחת מייקלסון העתיקה? בעצם לא. זה בלתי אפשרי." אמברידג' מלמלה לעצמה. חיוכה של דבי התרחב.

"למען האמת שכן." אמרה דבי בקול רם. הפרופסור אמברידג' בחנה את דבי כאילו היא רואה אותה בפעם הראשונה, ודממה השתררה בכיתה, שבמהלכה כל תלמידי הכיתה העבירו את מבטם בין אמברידג' לדבי.

"מהו הקשר, אם יורשה לי לשאול?" קולה היה קר וכמעט נעדר כל מתיקות.

"בהחלט, למרות שאני חייבת לציין שזוהי שאלה מוזרה. אני בתם של אסתר ומייקל מייקלסון, כמובן." לפי המבט שאמברידג' שלחה בה, ידעה כבר דבי את המשפט הבא שלה.

"אבל זה בלתי אפשרי." כל המבטים בכיתה ננעצו בדבי, אבל היא משכה בכתפיה בביטול.

"ההוכחה לכך שזה אפשרי נמצא מולך, פרופסור." אמרה דבי בחיוך קל, למרות שליבה פעם במהירות." הייתי יותר משמחה לספר לך את הסיפור כולו בפרוטרוט,גבירתי, אבל לא ארצה לגזול מזמנה היקר של הפרופסור." דבי הנהנה לכיוון אמברידג' בכניעה, אבל לא נראה היה שהיא תרשמה במיוחד מנימוסיה. למען האמת, אמברידג' בדיוק שלחה אליה את המבט הכי קר שלה עד כה.

"תגשו אליי בסוף השיעור,בבקשה." היא הצליחה להחזיר את המתיקות לקולה, אבל לא יכלה למנוע משפתיה להסתלסל בגועל כשהביטה בדבי.

"עכשיו, תחזרו בבקשה לקרוא את הפרק 'יסודות למתחילים'." הוסיפה הפרופסור אמברידג' לאחר כמה רגעים.

דבי החזירה מבט מתריס לכל התלמידים שעוד המשיכו לבהות בה, והם נשרו לאט לאט לספרים הפתוחים לפניהם.

גם פרד לידה הביט בספר בשיעמום, אבל כשדבי הסתכלה עליו הוא הרים את מבטו ואז, בתנועה כמעט בלתי מורגשת, הוא החווה בידו על הפתק שהיה מונח ביניהם.

היא הנהנה בעדינות, מבלי להסתכל עליו, ולקחה את הפתק בזהירות.

זה נראה שהיא ממש מתעבת את המשפחה שלך.

דבי ידעה שפרד מסתכל עליה, אז היא משכה בכתפיה, מהורהרת.

זה באמת נראה כאילו יש לקרפדה כמה דעות קדומות לגבי בית משפחת מייקלסון, למרות שהיא לא יכלה לראות את הסיבה לכך.

המשך השיעור עבר בשיעמום נוראי. הפרק שהמורה רצתה שהם יקראו היה כל כך מזעזע, עד שאפילו רייצ'ל חובבת-הספרים בהתה רוב הזמן בנקודה בחלל הקיר, וכשלא בהתה היא החליפה מבטים על דבי או לי.

כשהצלצול הגואל הדהד סוף כל סוף בחלל הכיתה, דבי מצאה לנכון להקדיש את כל תשומת ליבה לסידור פיסת הקלף, עליה כתבה בתחילת השיעור, בתור סימניה למיקום אליו הגיעה בספר (העמוד הראשון).

היא סגרה לבסוף את הספר והכניסה אותו לתיק, מתעלמת ממבטה הארסי של קת'רין וגם-בעיקר- ממבטה המרחם של אייבי, שהיה לא פחות מזוייף מהחיוך של אמברידג' כשזו קראה לה ולפרד לגשת לשולחנה.

דבי החליפה מבט אחרון עם רייצ'ל, שכמעט גררה את מישל וסופי המסוקרנות אל מחוץ לכיתה, ואז נוכחה לדעת שהיא כבר לא יכולה למשוך יותר את הזמן, אז היא שמה את כתפיית התיק שלה על כתפה באיטיות ופנתה לשולחן המורה, לידו פרד כבר עמד ודיבר עם הפרופסור.

"בדיוק אמרתי למר וויזלי שהחדר שלי זקוק למעט נקיון ורענון." אמרה אמברידג' בצחקוק גבוה ומרושע למדי.

"בדרך כלל אני נוהגת לתת עונשים קצת יותר, איך לומר, חמורים, אבל בגלל שזהו השיעור הראשון שלנו ביחד אני מניחה שקצת עבודות כפיים יעזרו לכם להפנים את המסר."

"אני בטוח שזאת הסיבה." אמר פרד כשהם היו בדרכם לשיעור הבא שלהם.

"למה אתה מתכוון?" שאלה דבי, אם כי היא יכלה לנחש את כוונתו.

" 'בגלל שזהו השיעור הראשון שלנו ביחד'. תעשי לי טובה, היא פשוט מפחדת ממך."

"ממני?" דבי נעצה בו מבט מופתע, ופרד חייך אליה את חיוכו הממזרי המוכר והידוע.

"נו, באמת דבי. אל תתממי. הרי ברור שהיא מפחדת מהמשפחה שלך."

"לא סיכמנו כבר שהיא מתעבת אותם?"

"היינו הך".

דבי הרהרה בדבריו תוך כדי עלייה בגרמי המדרגות, וכשהם הגיעו לדלת הכיתה הבאה שלהם, היא כבר גבשה בליבה החלטה שגרמה לה לחייך בערמומיות.

'טוב, אם היא כבר מפחדת, בואי לפחות ניתן לה סיבה מספקת לכך.'

הפרק הקודם		הפרק הבא