נאמנות או אהבה?

כשעמד בפתח חדרה של הייזל משהו עצר אותו מלהיכנס. למה בכלל הוא בא אחריה? עכשיו כשחשב על זה החלטתו לא נראתה לו הגיונית בכלל.

"דראקו, כנס." המילים של הייזל חלחלו אל ראשו החושב, אך הדבר שעצר אותו מלהיכנס עדיין היה שם. מערבולת של מחשבות הציפה את ראשו.

"למה אתה לא נכנס?" הייזל נראתה מבולבלת והחלה לאבד את הביטחון שצברה.

למי בכלל איכפת? הוא חשב לעצמו. כאילו מה אני כבר אעשה שם? הוא התגבר על ההיסוס שהשתלט עליו ופסע אל תוך חדרה.

"מה קרה?" היא שאלה לחוצה מעט.

"סתם, לא הייתי פה המון זמן." דראקו ענה בסתמיות והביט סביבו אל החדר שלא השתנה בהרבה מאז הפעם האחרונה שהיה שם לפני בערך שנתיים.

המיטה הגדולה עוד הייתה שם, צמודה לקיר הצבוע בסגול כהה והארון הרחב שכיסה את כל צידו השני של החדר. גם השולחן הלבן שכמו תמיד היה מלא בערימות ספרים נשאר אותו דבר וגם המנורות המנצנצות שהשתלשלו מהתקרה. השינויים היחידים היו המדפים שכעת היו עמוסים בספרים רבים יותר, והפוסטרים של ארבעת הבתים שהיו תלויים על הקירות שהחלו להתקלף.

"שנתיים לא היית פה." הייזל אמרה בקול חלול.

"אמרת שיש דברים שאת רוצה להראות לי." הוא מיהר להעביר נושא.

הייזל היססה מעט. "כן.. מה אתה אומר שתשב פה רגע ואני אביא לנו משהו לשתות?" 

"הרגע היינו למטה, יכולנו להביא משהו." הוא התריס תולה בה מבט קריר.

"אני יודעת, לא חשבתי על זה. אני ארד עכשיו להביא משהו אם לא אכפת לך?"

"לא אכפת לי." דראקו הרגיש שהמשפט הזה חוזר על עצמו יותר מידי בימים האחרונים.

"אז אני כבר באה." הייזל צייצה מעט נבוכה והשאירה אותו לבד בחדרה.

כשפתאום שרר שקט, דראקו הביט סביבו ותחושה מוזרה התפשטה בביטנו.

זכרונות של הרגעים שבילה באותו חדר עם חברתו לשעבר נאבקו לחדור למוחו שניסה לחסום אותן. לא היה לו כח להיזכר בדברים שקרו פעם ושנגמרו. בשביל מה זה טוב?

הוא התחיל להרגיש לו נעים לעמוד שם כך והשפיל את מבטו אל הרצפה מה שעשה את המצב יותר גרוע כי כך נתקל בשטיח המשובץ שאותו זכר טוב מאוד מבילוייו הרבים באותו חדר ואז כבר לא יכל להילחם בזה.

הוא והייזל נהגו לשבת עליו לדבר, לשחק ולמיין ערימות של ספרים שהיא ניסתה לגרום לו לקרוא אך ללא כל הצלחה.

הם היו אז רק בני עשר, ילדים, אבל הם כל כך נהנו ביחד. דראקו זכר איך שמח שהייתה לו חברה חדשה, מישהי שאיתה יכל לדבר ולצחוק ולהתפרע. למרות גילם הצעיר, הם יכלו להיפתח מאוד אחד עם השניה ולשתף. הוא היה שופך בפניה את כל הבעיות שלו עם ונסה ואת הציפיות של הוריו ממנו והופתע מאיך שהיא הבינה אותו והתחברה אליו. היא סיפרה לו גם על הבעיות שלה עם ההורים שלה שהיו קשים איתה ועל האח או האחות שתמיד רצתה. בזמן כל כך קצר, הם התחברו כל כך טוב. החברות שלהם הייתה חזקה ויפה ולפעמים גם נהגו לדבר על העתיד, על הלימודים הקרבים שיבלו ביחד, מה שלא קרה. שום דבר ממה שתכננו לא קרה.  

הייזל חזרה עם שתי כוסות מיץ בידיה וקטעה אותו מרצף הזיכרונות.

כנראה שפניו הסגירו את ההצפה הרגשית שחווה כי הבעה של דאגה הופיעה על פניה של הייזל ששאלה "הכל בסדר?"

דראקו לקח את הכוס מידה בהנהון קל ולקח לגימה ארוכה.

"זוכר כמה פעמים היית כאן כשהיינו קטנים יותר?" הייזל ניצלה את הרגע שהוא מעט התרכך כדי לדבר על הבלתי נמנע.

"מה רצית להראות לי?" דראקו עטה מיד בחזרה את המבט הקר. הוא לא היה מוכן לזה עדיין. הייזל שוב התאכזבה מההתחמקות שלו.

"טוב, אז ככה." היא לקחה נשימה עמוקה ונענתה לשאלתו.

"קודם כל רציתי שתראה אתה חדר שלי. הוא לא השתנה כמעט בכלל במשך השנתיים האחרונות."

דראקו הביט בה תוהה לעצמו. זה מה שהיא רצתה להראות לו, את החדר שלו? מה היא מנסה להגיד לו בזה?

לשתיקתו המתמשכת היא המשיכה.

"אני יודעת שיש לך את קראב וגויל ועוד הרבה חברים אחרים מהבית שלך ואני יודעת כמה שהבית שלך חשוב לך." כעת פחד חדר לקולה. "רק רציתי להראות לך שאני בדיוק אותו בן אדם שהייתי לפני שנתיים. החברה שלך. זה לא משנה לאיזה בית אני משתייכת. אני יודעת שהיינו אז קטנים, אבל כל מה שעברנו ביחד.."  נראה היה שיש לה עוד הרבה מה לומר אבל נגמר לה האומץ כדי להמשיך. היא תלתה את מבטה בדראקו שהמשיך לשתוק חוששת מאיך שהוא עומד להגיב.

למספר שניות הוא רק עמד שם והביט בה במבט אטום ואז הוא פלט מין נחרת צחוק מה שבכלל לא עודד אותה.

"את פטתית." אלו היו שתי המילים היחידות שמצא להגיד. "אני הולך מכאן."

הוא פנה אל הדלת הסגורה אך קולה של הייזל עצר בעדו.

"אני יכולה לשאול אותך משהו?"

"מה?" הוא ענה בחוסר סבלנות והסתובב להביט בה במבט נטול כל טיפת רגש. השיחה הזאת הפכה ליותר ויותר מוזרה.

"למה אתה כל כך כועס עלי?"

שתיקה.

"לא עשיתי לך כלום." עיניה הכחולות נפגשו בעיניו האפורות וקדחו בראשו.

"את בגדת בי." המילים נפלטו מפיו בזעם ויותר הוא לא יכל לשמור את זה לעצמו. "אחרי כל מה שעברנו ביחד את עזבת אותי והלכת לבית אחר בלי למצמץ. את ידעת מה אני רציתי בשבילנו, כל התכנונים שלנו לעתיד ואת הרסת הכל!"

עיניה של הייזל התרחבו בהלם כאילו היא לא מאמינה למילים שיוצאות לו מהפה.

"אני לא בחרתי את הבית!" היא צעקה בחזרה. "תפסיק כבר להתבכיין על זה. אני לא הרסתי כלום זה אתה הרסת! אתה עם ההחלטות והאמונות המטופשות שלך!"

כעסו של דראקו גבר.

"האמונות המטופשות שלי?! את בכלל לא מבינה כלום חתיכת בוגדת מסריחה-"

"אל תקרא לי בוגדת!" עיניה כמעט יצאו מחוריהן.

"את יודעת מה, אני לא אקרא לך יותר ואני לא אדבר איתך יותר כמו שלא דיברנו עד עכשיו. זו הייתה טעות לבוא לפה." קולו נהפך צונן והוא פסע בחזרה אל הדלת.

"כן לך." הוא אף פעם לא שמע אותה נסערת כל כך. "תברח כמו שאתה תמיד בורח מכל דבר."

הוא לא נתן למילים שלה להשפיע עליו. ידו כבר הייתה על הידית כשהיא צרחה מאחוריו "ורק שתדע המצנפת כן רצתה לשים אותי בסלית'רין אבל בסוף היא חשבה שאני הרבה יותר מתאימה להפלפאף וששם אצליח הרבה יותר. בהתחלה התאכזבתי אבל עכשיו אני ממש שמחה שלא נתקעתי איתך ועם החברים המטונפים שלך בבית המטונף הזה."

"אני רואה כמה שאת מצליחה שם." דראקו ירק את המילים מפיו. "כולך טוב לב." ובזה הוא עזב אותה לבד וירד בחזרה אל המסיבה צעקותיה עדיין מהדהדות בראשו.

הפרק הקודם		הפרק הבא