חצויה+

והפרק מוקדש להקונדסאית הראשונה!!

-----------------

סיימון

היא לא מבינה, היא פשוט לא קולטת שבארך חצי מהבנים בהוגוורטס מאוהבים בה מעל הראש? איך היא לא שמה לב אלינו? יכולה להיות לזה רק תשובה אחת, שבמקום שהיא הולכת אליו יש לה חבר. כי אחרת לא הייתה דוחה את כל ההצעות.

לפחות היא חצי הודתה שהיא לא בבית, מענין מה גורם לנסות להסתיר את ההעלמות. נראה שאף אחד לא יודע, אפילו לא החברה שלה, אנה.

כן, אנה חמודה, היא יפה וחברותית, משתלבת ועוזרת, היא גם די חכמה, למרות רושם ראשוני ילדותי שהיא יכולה להשאיר. אבל אנה לא מתקרבת לאנבת׳ וליופי שלה. זה שהיא קשה להסגה רק גורם לי לרצות אותה יותר.

בסוף סיפרתי את מה שגיליתי רק לג׳ייס, שהוא בארך הבנאדם היחיד בהוגוורטס שיודע לשמור סודות, ולמזלי הוא חבר שלי. גם ג׳ייב מאוהב באנבת׳. היו פעמים שחשבתי לנסות לעשות את מה שהרבה ניסו לעשות ללא הצלחה לפני, פשוט להזמין אותה לצאת איתי להוגסמיד או משהו. בכל הפעמים אמרתי לעצמי שזה מטובש ולא יעבוד, אז לא ניסיתי.

אבל אחרי מה שקרה לה במסדרון, עלתה בי מין תחושה שאולי יש סיכוי. החלטתי לנסות, ויום אחרי ההתעלפות שלה היא שוחררה מחדר החולים.

ראיתי אותה בארוכת הבוקר, יושבת מול צלחת עם ביצה קשה בלי לגעת בה בכלל. היא נראתה בעולם אחר. מהנהנת מידי פעם בתגובה לאנה שישבה ופטפטה לידה. לפעמים סגרה את העיניים לכמה שניות ואנחת רווחה שקטה נפלטה מבין שפתיה. הלכתי לקראתה.

בשניה שראתה אותי מתקרב אנה אמרה שהיא הולכת לשרותים ופינתה את המקום ליד אנבת׳. ציינתי לעצמי להודות לה אחרי זה.

"היי אנבת׳." אמרתי והתיישבתי במבוכה לידה. "היי" זרקה והמשיכה לבהות קדימה. העברתי יד בשערי. "תגידי.. את רוצה אה.." ניסיתי לנסח את זה בלי להשמע אידיוט גמור. ואז הבנתי בדיוק מה לשאול בלי להיות ושהיא עדין תבין.

"יש לך חבר?" פתאום היא הפנתה את ראשה אלי, ומבטה כאילו ניסה לקדוח בי חורים. "אתה חתיכת.." אמרה בזעם עצור. מה עשיתי כבר? "תמות." סיננה. ואז ניסתה להרגיע את עצמה, היא עצמה עיניים לפרק זמן יותר ממושך ונשמה נשימות עמוקות. אני בינתיים התרחקתי קצת על הספסל. פתאום החא הזדקפה ופתחה עיניים במהירות. היא הסתכלה בי שוב, פניה לבנות כסיד. "פרסי." לחשה. פרסי. זה גם השם שמילמלה אחרי שהתעוררה מהעילפון.

"אנבת׳?" אמרתי בדאגה. "אני חייבת לחזור." אמרה לעצמה. "לאן?" שאלתי, היה נראה שהיא כבר לא ממש בשליטה. "מחנה החצויים." לחשה.

ואז כאילו תפסה את מה שאמרה. היא שמה יד על פיה ועיניה התרוצצו על פני. "סיימון.. אם אתה אומר מילה אחת. תאמין לי, אתה לא רוצה לדעת למה אני מסוגלת." הזהירה. זה ממש הרתיע אותי.

נעמדתי. "מחנה החצויים?" לחשתי. לא מאמין. היא לא ענתה, רק הסתכלה בפני כאילו היא חייה פצועה שאני עומד להרוג. "סיימון. בבקשה." הסתכלתי מסביב. לא נראה שמישהו שם לב אלינו. הנדתי בראשי ולקחתע צעד לאחור.

היא נעמדה גם. הבעת פניה השתנתה מאימה לתוקפנות. "אני מזהירה אותך."

"לא."

"אתה לא צריך לדעת מה אני יכולה לעשות לך."

"לא!" קולי הפך לצעקה.

כמה נערים מהשולחן פנו להביט בנו. "תפסיקי שקר, תפסיקי עם הדבר המפגר הזה של לעזור למשפחה בעיניינים כלכלים. שנינו יודעים שזאת לא האמת. מה זה כבר יכול להיות כזה נורא. מה, אמא שלך צכורה לסמים או משהו-.." תוך שנייה היא זינקה עלי ותפסה אותי בחניקה.

"תסתום את הפה, ביחוד כשאתה מדבר על אמא שלי." כולם הסתכלו עלינו. "וכדי לך להיזהר כשאתה מדבר אליה, כי אנשים שהיא לא אוהבת סובלים. אתה מבין אותי? אז תעוף לי מהעיניים, וכדי לך לא להזכיר שום דבר שקשור לחיים שלי. מובן?" היא זרקה אותי בכוח על הרצפה ורצה משם.

טעם דם מילא את פי. "סיימון." בין רגע היה לידי ג׳ייס. הפנים והידים שלי כאבו ובטוח דיממו. התיישבתי וניסיתי להתעלם מהסחרחורת שתקפה אותי. מלמולים נשמעו מכל עבר. העברתי יד בעדינות על זווית הפה והלחי. היד שלי התמלאה בדם. בעיקרון הייתי בהלם, לא היה לי מושג שהיא כל כך חזקה ותוקפנית באופן לא הגיוני המשיכה שלי אליה רק גדלה.

"ג׳ייס.." לחשתי. "אני חושב שעליתי על משהו."

הפרק הקודם		הפרק הבא