בת זאוס אחת ושני בני פוסידון-ננטש

ניסיתי כמה שיותר לעבוד על סימני פיסוק ושורות אבל אני לא בטוחה כמה זה עבד...

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

דיימון

אחרי שקיי השתקם הוא נמנה מלהביט בי, אם לומר את האמת גם אני לא ממש הסתכלתי עליו. זה היה לי מוזר, כאילו מעולם לא הכרנו ומעולם לא היה בינינו קשר הדוק כל כך.

נראה שהקשר נפרם, ואף אחד לא יודע לקשור אותו, כי הוא מסובך מידי. החבל חזק, אבל אחרי כל השנים הוא מתחיל להיחלש, וחלקים ממנו קרועים. זה אומר שצריך חבל חדש, שצריך לבנות את כל מארכת היחסים מחדש.

במקום להסתובב במדשאות הסתגרתי בביתן אחת עם פסל זאוס המוזר, משתקעת בעצב ובאומללות.

"דיימון?" נשמע קול מוכר מהפתח שהקפיץ אותי ממיטתי. "קיי?" שאלתי בפליאה גלויה. "אה... כן, זה אני. תהיתי אם.. את יודעת... נסדיר את הדברים בינינו.." "אוווקי." אולי הוא עדין כועס ורוצה להרוג אותי כמו שהבטיח שיעשה? ואם לא

אני אפספס את ההזדמנות היחידה שלי להשלים איתו.

"אני באה, רק.. אתה יכול רגע לצאת כדי שאני התארגן רגע?" הוא הנהן בשקט ויצא. ברגע שסגר את הדלת ניתרתי מהמיטה ורצתי לארון. מאחורי כמה בגדים מצאתי את הפגיונות שהחבאתי שם, היו שם שתיים, בדיוק מספיק. לבשתי מגפיים

והסתרתי בהם את הפגיונות. מושלם.

יצאתי החוצה וראיתי את קיי עומד שם ובוהה בשמים. "אז כל זה שייך לאבא שלך?" שאל כששמע אותי לידו. "כנראה.." "זה מדהים, כל המקום הזה קיים כאן בלי שאף אחד 'נורמלי' ידע. בזמן שאני ואת נאבקנו לשרוד ברחובות, פרסי ואנבת'

האלו הצילו את העולם. זה מדהים."

"למה קראת לי?" אף פעם לא צוינתי כבעלת סבלנות רבה. סוף סוף הוא הפנה את מבטו מהשמיים לפנים שלי. "אנחנו צריכים לדבר. בפרטיות." הוסיף כשהנעתי את שפתיי לדבר. "מצאתי מקום מושלם בשביל זה.

הכי פרטי שתוכלי להרשות לעצמך בבית משוגעים הזה." היה נחמד לדעת שעוד מישהו חושב שהמקום הזה הוא בית משוגעים. "איפה זה?" "את בוטחת בי?" הוא הנחית את זה משום מקום. איזו שאלה, יש לי סיבה לבטוח בך? אחרי כל

הבטחות החניקה שלך? אבל במקום זה-"כן, אני בוטחת בך."

חצי חיוך התפשט על פניו. "יופי." אויי! כבר חשבתי שלעולם לא אראה אותי מחייך אלי, כמעט שככתי כמה זה ממלא אותי באושר. באתי לחייך חזרה ואז נזכרתי למה היססתי קודם, קיי מסוכן, אסור לי לבטוח בו או בחיוכים הממיסים שלו, זה

יכול להרוג אותי.

הוא סימן לי בידו לעקוב אחריו ופנה לכיוון הנחל. הלכתי אחריו בכוננות.

'עצרי!' אמר קול קטן בראשי, 'הוא לא מוצא חן בעיני, תתרחקי ממנו, רגשית ופיזית. זה חשוב.' עצרתי, "לאן אתה לוקח אותי?" שאלתי בחשד. הוא עצר גם, אבל לא הסתובב. "את לא בוטחת בי נכון? את פשוט כמו תמיד... סקרנית, את רוצה

לראות לאן אקח אותך. ופתאום משהו עוצר בעדך מלבדוק."

הוא הסתובב, עיניו הירוקות סוקרות אותי בחשש. "אין לך שום סיבה לבטוח בי, אבל בבקשה. תבואי. כמו שאני מכיר אותך בטח התחמשת לפני שיצאת. אז אין לך מה לדאוג. אין עלי כלום. רק הסכין הזאת," הוא שלף סכין קטנה מחגורתו.

"אנחנו פשוט הולכים למקום קצת מסוכן." הוא המשיך להתקדם, ולמרות הקול שצרח עלי לעצור, המשכתי בעקבותיו.

כשהגענו לנחל התחלנו ללכת כנגדו, ליער. החשתי את צעדי, 'מכאן אין דרך חזרה.' אני יודעת. 'ואת באמת בוטחת בו?' כן, עניתי לקול אחרי כמה שניות. הוא החבר שלי, 'אני פשוט דואג לך' אני אפילו לא יודעת מי אתה. 'אני אביך, זאוס.'

חשבתי שאתם לא מדברים עם הילדים שלכם. אמרתי בכעס.

'כן, אני קצת עובר על החוקים של עצמי' ואיפה היית בכל השנים האלו? כל השנים שכמעט מתתי מרעב? מי שהציל אותי הוא זה שאתה לא בוטח בו. ככה שאם אתה רוצה לעזור לי פשוט תעזוב אותי ותן לי לבחור לעצמי את החברים שלי. עד

עכשיו הצלחתי לעשות את זה לבד, אני לא רואה משהו שימנה ממני להמשיך בזה.

דממה.

"עצרי." מרב דיבורים עם אבי לא שמתי לב כמה העמקנו לתוך היער, מכל עבר נראה סבך אחיד והייתי חושבת שנאבדנו אלמלא הנחל שעדיין זרם לידינו. "מה קרה?" "יש כאן משהו. אני חושב שנעצור כאן. יותר עמוק נהיה ממש מסוכן."

הנהנתי. "בוא נשב." הצבעתי בראשי לעבר חלקת אדמה חשופה. "בסדר." הוא התיישב קצת יותר רחוק ונשען על עץ. התיישבתי גם. "למה קראת לי?" "זה לא ברור? אני רוצה לדעת למה אני הגעתי בדרך אלימה כל כך לכאן, מי ירצה לשלוח

את היצור הזה אלי, ומה את בכל הסיפור הזה."

את כל זה הוא אמר במילים טעונות ארס, ככה הוא אף פעם לא דיבר אלי, ואיך שהוא הדגיש את ה'את'. רציתי לקום ולברוח, להגיד לו שזאת לא אשמתי. אבל לא היה לי זמן לעשות כלום, כי בשנייה שהוא סיים את דבריו, הגיח מאחוריו יצור

בעל ראש של נמר, וגוף ורגליים של זאב. "קיי תיזהר!"

אבל זה היה מאוחר מידי. היצור תפס את ידו של קיי והתחיל למשוך אותו לתוך הסבך. "תעזוב אותו!" כל רגשי הפקפוק שלי בקיי נעלמו באחת. התחלתי לרוץ לעברו אבל משום מקום הגיע עוד יצור דומה, הא העיף אותי עם כפתו על עץ. ראשי

נחבט והרגשתי כאילו אני נופלת לתוך תהום עמוקה שאין לה סוף.

"קיי!" ניסיתי להתרומם אך אותו היצור דרך לי על החזה והשעיר אותי חסרת אונים לגמרי. שעונה מאט על עץ אבל מוצמדת אליו בחוזקה. היצור חשף לאומתי שיניים , כאילו אומר שאם אזוז מילימטר השיניים האלו יהיו עמוק בתוך הגרון שלי.

קיי

בזווית העין ראיתי את היצור השני מצמיד את דיימון לעץ. עד כאן. השתחררתי מאחיזתה של המפלצת ורצתי אל דיימון. 'למים, תלך למים, אתה פצוע.' אבל-.. 'למים!' הקול הזה נכנס לי לראש כל פעם שהייתי בסכנה, לרב הוא הציל לי את

החיים אז גם עכשיו הקשבתי לו.

ברגע שנגעתי במים הרגשתי חמימות מתפשטת בכל גופי, הפצע שהיצור עשה בידי החלים וכל הדם נשטף ממני. 'תישאר כאן. תישכח את בת זאוס. תן לה למות.' לא, אסור לי. 'למה? מה היא עשתה עבורך?' היא הצילה לי את החיים.

שלפתי את היד מהמים ורצתי לדיימון. לפתע הגיע גל ענק מהנחל ושטף את היצורים פנימה, מה שהיה הכי מוזר זה שהרגשתי בעוצמה של הגל עוברת בתוכי, כאילו ההוא חלק ממני. 'אתה עוד תתחרט' שמעתי את הקול אומר מעל שעגת

המים.

 "קיי...." לחשה דיימון. הפנתי אליה מבט, היא שכבה שם, שוטטת דם. "מעליך.... סמל..... קלשון....."

הפרק הקודם		הפרק הבא