קרירה מתמיד

פרק חמש..

תודה רבה רבה לנועם שבטאה לי....

בבקשה אנשים,

תגיבו ותדרגו...

זה מאוד חשוב לי...

הם היו שישה. שלוש נקבות ושלושה זכרים. הנקבות מדהימות ביופיין, הזכרים בגודלם.
ברי סיפרה לי עליהם. היא אמרה שיש את הבלונדינית- ונסה, שהיא הכי מגעילה. אחריה יש את החומה- גבריאלה, והשלישית, הג'ינג'ית - מרי.
אצל הבנים היה את סאם- חתיך בלונדיני וענק, ג'ייק- שיער חום, חתיך מושלם, וכמובן ענק... והשלישי היה קאלווין- שיער חום בהיר , מוזר, חתיך וענק... הבנים נראו ממש כמו דוגמנים לפי הגוף, גורילות לפי הגודל, ווולדמורטים לפי הרוע שבפנים.
כשנכנסנו לשדה הראייה שלהם - אפילו בלי לקרוא את מחשבותיהם - ראיתי שהם שונאים את ברי. הם עיוותו את פרצופיהם בשנאה והפקאצה הבלונדינית התחילה לדבר, "היי! תראו מי פה! ראש חבורת 'אפרים ילד טוב ירושלים'..."
אני לא הבנתי מה היה מצחיק, אבל נראה היה שהחברים שלה היו בטוחים שזה קורע.
"הו... אז זאת החדשה?" שאלה וכהסתכלה עלי שמעתי את קולה בצד האחורי בראשי, 'היא יפה. חבל שהיא איתם... זה היה יכול להיות מהמם אם היא הייתה הולכת מאחוריי. היא יותר יפה מגבריאלה, מה שהיה מבליט את היופי שלי...'
'אל תתייחסי,' שמעתי עכשיו את ברי, 'היא תמיד עושה את זה, מנסה להתגרות בנו...'
"אוקיי..." אמרתי לברי ופסחתי על הברביות והקֶנים שלהן...


ישבנו בעיגול סביב מדורה למרות שלא היינו צריכים לא תאורה ולא וחום.
ברי הייתה בטוחה שאני חייבת לראות את החברים שלה; היא העמידה אותי לפניהם - ואני בטוחה שאם הייתי יכולה הייתי מסמיקה - והם חקרו אותי - במיוחד הבנים - מכף רגל ועד ראש.
"תכירי- טד, אדם, סטן, וניקול." כל אחד הרים את ידו כשהיא אמרה את שמו.
טד היה גבוה עם שיער חום. הוא היה ויפה. טוב, כמובן, הוא ערפד. הוא היה בן תשע-עשרה כשמייקל נשך אותו בידו כשהיה בדרך חזרה ממשחק כדורסל. אחר-כך הוסיף וסיפר שמייקל התחיל להתעלל בו - הוא לא פירט - ואז, שנייה לפני שמת, מייקל נשך אותו, וכך הפך אותו לערפד.
אדם היה עם שיער חום, שרירי מאוד וגבוה להפליא. טוב, הוא היה - יחסית לערפד - ממש הורס. גם הוא היה בן תשע-עשרה כשננשך, אבל הוא לא ננשך ברחוב כמו טד- הוא ננשך בתוך החדר שלו, באמצע השינה. מעבר לזה הוא לא סיפר לאף אחד כלום.
סטן היה בלונדיני. למרות שלא נראה ככה - הוא נראה הרבה יותר גדול - הוא היה בן שמונה-עשרה כשננשך, "יומיים לפני היומולדת המטומטם נשך אותי." גם הוא היה ענק כמו אדם, אבל לא כמו ה"קֶנים", הם היו ממש, אבל ממש ענקיים. הוא לא ננשך כמונו, על ידי מייקל; אותו דווקא בת נשכה. "ואתם יודעים מה מבאס?" שאל, "שאין לי מושג איך היא נראית, חוץ מזה שאני זוכר שיער ג'ינג'י מתולתל."
ניקול הייתה צרפתייה, וכצרפתייה אמיתית- היה לה יופי צרפתי מהמם. היא הייתה בעלת שיער חום חלק שהגיע עד אמצע גבה, וכמו כל הנקבות- בעלת גזרה צרה ויפה. היא סיפרה שהיא באה לפה מצרפת בתור תיירת, ולפני שהספיקה ליהנות, מייקל הפך אותה. "אבל הוא לא עינה אותי או משהו," היא אמרה, "כשטיילנו כל הקבוצה, אני הייתי מאחורה. הוא פשוט בא מאחוריי ולחש שכדאי לי לבוא אחריו, ולא- אמות. אז הלכתי אחריו... בהתחלה חשבתי שהוא רוצה לעשות לי משהו מגעיל, אתם יודעים... אבל הוא פשוט נשך אותי..." היא חייכה חיוך מריר.
"אתם..."היססתי, "לא אוהבים להיות ערפדים?"
הם הסתכלו עלי במבט שענה לי על השאלה, למרות שלא הייתי צריכה שידברו; כבר קראתי - לצערי הרב - את מחשבותיהם. הן לא היו בדיוק אותו הדבר, אבל המחשבות היו בסגנון הבא- 'לא!!!'

הפרק הקודם		הפרק הבא