תיכון פאנם

"אה... נפלתי" אני מלמלת, מקווה שהוא פשוט יסתלק. אני לא נראית כאילו יש טעם לשדוד אותי, נכון? הפנים שלו מתרככות "אני לא אפגע בך, אבל נראה לי ששברת רגל" "לא! אני בסדר!" מרוב בהלה הקול שלי נשמע צווחני, משונה. הוא נאנח "אני הולך להביא רוקח. אל תזוזי לשום מקום" נו באמת. לאן אני כבר יכולה לזוז?

אחרי כמה דקות הוא חוזר, עם אישה בהירת שיער ו... פרים?! "רו!" היא רצה אלי ומתחילה לדבר "אוף, את לא צריכה להקשיב לי יותר! לקפוץ מבניינים זה רעיון ממש גרוע!" "אני חושבת שאני כבר מבינה את זה" אני נועצת בה מבט זועם "יש לך מזל שת'רש קרא לאמא!" היא ממשיכה לפטפט. אהה, אז זאת אמא של פרים. היא אמרה לי שאמא שלה רוקחת. "מי זה ת'רש?" אני קוטעת אותה היא מחווה לעבר הנער שכנראה-לא-עומד-לפגוע-בי. היא מנמיכה את קולה ללחישה "קטניס מכירה אותו, אין לי מושג איך. היא אומרת שהוא נשר מהלימודים מזמן" למען האמת, זה מקרה די נפוץ בשכונה אחת-עשרה. גברת אוורדין רוכנת אלי. "אני חושדת שהרגל הימנית שלך נקועה, אם לא שבורה, אבל אני צריכה להביא אותך למקום נורמלי כדי לבדוק" היא מסמנת לת'רש, והוא מרים אותי כאילו אני לא שוקלת כלום. פרים מקפצת בהתלהבות לפנינו "את עומדת לראות את הבית שלנו! ואת העז שלי! ואת החתול שלי!" "רגע, יש לך עז?" אני מפסיקה אותה.

מסתבר שכן, יש לה עז, ואת החתול המוזר ביותר בעולם. קטניס חייכה כשאמרתי את זה. "יש לך מזל" פוסקת גברת אוורדין "הרגל הימנית שלך נקועה, והשמאלית חבולה, אבל את יכולה ללכת. אולי עדיף שמישהו ילווה אותך לבית הספר". "אני אעשה את זה" ת'רש אומר. הוא היה כל כך בשקט שכמעט שכחתי שהוא שם. לפי המבט של קטניס היא בכלל לא שמה לב "היי, ת'רש!" היא אומרת, ומלווה אותי החוצה.

-----

ואם תהיתם למה קטניס ות'רש ידידים, תפתחו את משחקי הרעב, עמוד 267 ("אני חושבת שת'רש היה מוצא חן בעיננו. אני חושבת שבמחוז שתיים עשרה הוא היה יכול להיות חבר שלנו.")

הפרק הקודם		הפרק הבא