Black Birds

פרק 4

נרקיסה

למשוך קצת פה... הסיכה הזו שם...

מושלם.

נרקיסה בחנה את השתקפותה שבמראה בשביעות רצון. השמלה החדשה שלה נצבעה בצבע תכול שמים חלק ופשוט, ועוטרה ברקמת כסף עדינה שהסמיכה בשוליה. שיערה הבהיר גלש בעדינות על גבה, ונשזר בסיכות כסופות קטנות מעוצבות כפרחים ומשובצות אבנים כחולות. היא נעלה נעליים מקסימות ושטוחות באותו הגוון – כי אמא האמינה שלא יאה לנערות בגילה ללכת עם עקב, ונרקיסה הסכימה איתה. לזרועה היא ענדה צמיד דק ומעוטר שעליו נחרט המוטו של משפחת בלק – טהורים תמיד – ושובצה האבן הירוקה שסימלה את טירת האמרלד. בסך הכל, היא נראתה יפהפיה.

אחיותיה לא היו מבינות אילו הייתה אומרת להן. אנה הייתה אומרת לה שזו יהירות, ובל שזה לא משנה. היא לא יכלה להסביר להן שהיא פשוט אוהבת יופי – כל דבר יפה. היא לא יכלה להסביר לאנדרומדה שהיא פשוט מכירה בעובדה. בדיוק כמו שלא יכלה להסביר לבל, שדיברה על כוח של נשים, שהיא פשוט נהנית להיות יפה. לא נורא. אני מבינה. נרקיסה מעולם לא נהגה לדבר בצורה הגלויה והנועזת של אחיותיה.

היא סבה מהמראה ופנתה אל הדלת. הנשף יתחיל בקרוב, ואסור להם לאחר. במסדרון היא פגשה את אימה, שבדיוק ירדה במדרגות הרחבות שהובילו אל חדרה שבקומה השניה. היא לבשה שמלה בגוון אדום כהה, ואספה את שערה הזהוב, שנרקיסה הייתה היחידה לרשת ממנה. כשראתה את נרקיסה היא נעמדה במקומה ובחנה בדקדקנות.

"יפהפיה," היא פסקה לבסוף בחיוך. "את מקסימה, יקרה שלי." היא נעמדה על קצות אצבעותיה ונשקה למצחה. נרקיסה הופתעה לגלות שהיא גבוהה מאמה. היא לא הבחינה בזה עד כה.

"רציתי להגיד לך משהו נוסף." פתחה קסיופיאה. "את כבר בת שש עשרה – בוגרת על פי החוקים העתיקים. הגיע הזמן שתתחילי לקחת חלק פעיל יותר בחברה. את יודעת בוודאי שאת המוכשרת ביותר לזה מקרב הדור הצעיר במשפחה. בקרוב יהיה עליך להתארס, וכדאי שתרכשי ניסון בתככי המשפחות האצילות."

נרקיסה הנהנה, חשה מפוחדת פתאום. האחריות הפתאומית הזו לעתיד משפחתה  גרמה לה להרגיש חלשה מתמיד. לפני שהספיקה להרהר בכך נשמע קול איוושה, ובל יצאה מחדרה, ראשה זקוף כמלכה. היא לבשה שמלה בגוון כחול חצות שהלמה את שיערה הכהה, והיה לה חן אצילי, שהיה שונה מאוד מהחן הפייתי של נרקיסה ועורר בה מעט קנאה. המראה העלה חיוך קל על פניה. היא נראית כראוי לבת לבית בלק. אותה מחשבה חלפה כנראה בראשה של קסיופיאה, כי היא הנהנה בהערכה. "נלך." היא פקדה.

בשל מזג האוויר החם הנשף נערך בחצר האירועים של חוף סלאזאר נרקיסה פסעה במאסף כשהמשפחה צעדה במעלה השביל המוביל מטירת האמרלד, הולכת לבדה. סיריוס ורגולוס, בגלימות נשף, ניהלו ויכוח בקולות שקטים. אנדרומדה הביטה בהרהור באלונים הכהים, שקועה במחשבותיה. בל פסעה מעט מאחורי אביה – בצורה הגובלת בחוסר כבוד כמעט – והניעה את שרביטה בעדינות. לפקודת השרביט פרחו פרחים קטנים ואדומים בשולי הדרך, כמו השטיח האדום שנהגו לפרוס למלכים בעבר. נרקיסה התרשמה. היא הייתה כל כך רגילה לאחותה שהיה קל לה לשכוח שהיא נחשבה לנערה המוכשרת ביותר בהוגוורטס, ועלתה בקסמיה אף על בני השנה השביעית.

כשהגיעו למקום, נעתקה נשמתה של נרקיסה. רחבה צחורה ומרוצפת נבנתה במרכז כר דשא רחב ידיים. עצים עתיקים הצלו עליה, ופיות זוהרות עיטרו אותם בשרשראות והאירו את הנשף באור קסום. ספסלים קטנים ומעוטרים עמדו פה ושם על הדשא, ובקצה החצר היה מעקה מגולף שהשקיף אל הים. בצד עמדו כמה שולחנות מכוסים מפות צחורות ועמוסים כל טוב. טהורי דם בכל הגילים, לבושים בגדי חג, מלאו את המקום, וכמה נגני-קסם כשבידיהם כלים מכושפים עמדו בצד, מוכנים להתחיל לנגן.

המראה כולו היה מקסים באור הירח, ובמשך כמה רגעים נרקיסה רצתה רק לעמוד ולהביט. אז משכה את תשומת ליבה לחישה שפלט בן דודה, שעמד כעת לצידה: "מגונדרים שחצנים." דקירה של הפתעה משולבת ברחמים פילחה את נרקיסה. לפעמים נדמה היה לה שבמהלך מאבקו הנצחי להיות תמיד חזק וגריפינדורי, איבד סיריוס את יכולתו להבחין ביופי כפשוטו, ללא קשר לכוונתו או ליוצרו. היא חשה צער עליו.

בדיוק באותו הרגע החלו הנגנים לנגן. מבט אחד מקסיופיאה, וכולם מיהרו להתפזר. היא ויוליוס פנו לכיוון התכנסות של אצילים מבוגרים יותר. סיריוס, חסר גינונים כתמיד, פנה אל שולחנות האוכל. אנדרומדה נגשה אל המעקה, לצפות אל הים, ובלטריקס ורגולוס התיישבו על אחד הספסלים שעל הדשא, משוחחים בשלווה. נרקיסה נותרה לעמוד בשולי המסיבה ולצפות. כעבור כדקה ניגש אליה מישהו. היה זה נער צעיר, מבוגר ממנה במעט, שיערו בהיר והוא עוטה גלימת טקס ירוקה ויקרה. "הלורד לוציוס מאלפוי, מטירת הלשם, גבירתי" הוא קד קלות. נרקיסה קדה את הקידה החיננית ביותר שלה. "הליידי נרקיסה בלק, מטירת האמרלד. לעונג לי לפגוש אותך." היא המתינה לרגע, והשאלה לה ציפתה הגיעה. "האם תואילי לרקוד איתי?" כל חייה היא הוכנה לאירועים כאלה בדיוק, והיא ידעה היטב כיצד לפעול. "בחפץ לב."

מאלפוי הצעיר רקד היטב. הוא ונרקיסה נעו בקלילות על פני רצפת השיש, מסתחררים בין הזוגות המהודרים. בעודם נעים רצו במוחה של נרקיסה פרטיו של הלורד. הוא היה מבוגר ממנה בכשנתיים, ומשפחתו עשירה למדי. הם התגוררו לרוב באחוזה בפאתי לונדון, ובקיצים פקדו בקביעות את חוף סלאזאר , שם התגוררו, כדבריו, בטירת הלשם המהודרת. הם שמרו על טוהרם בקפדנות, אף שעלו חשדות לא מעטים בנוגע לקשריהם בעולם התחתון, דבר מעולם לא הוכח ובני משפחת מאלפוי זכו למעמד גבוה בחברת הקוסמים – מה שמעיד, בין היתר, על חוכמתם ועל דרכיהם הסלית'ריניות. בסך הכל, היא סיכמה, הוא היה בן שיחה ראוי ביותר, ובעתיד, יתכן שיהיה גם מחזר מתאים. היא עשתה כמיטב יכולתה להיות מקסימה ומנומסת כשניהלה איתו שיחת חולין קלילה, כשלפתע אמר דבר שמשך את תשומת ליבה.

"... והאם כבר פגשת את העלמה קוראקה? אני מוצא אותה מעניינת למדי."

נרקיסה הסוותה את בלבולה במיומנות. "כלל לא. מי היא?"

מאלפוי חייך חיוך חלקלק, נהנה לחדש לה משהו. " הליידי אטלנטה קוראקה . היא מגיעה מיוון. מסתבר שהיא צאצאית למשפחת גונט העתיקה, והיא היורשת של טירת הספיר."

"נהדר לשמוע זאת" השיבה נרקיסה. "טירות רבות מדי ננטשו במאה האחרונה."

לוציוס מאלפוי הנהן בהסכמה. "אם תסלחי לי, העלמה בלק, עלי לשוחח מעט גם עם יתר המשתתפים. אם לא כן, הייתי שמח לבלות זמן רב יותר בחברתך המקסימה." הוא קד בנימוס.

הוא בהחלט יהיה מחזר מוצלח. חשבה נרקיסה לעצמה. היא קדה בחן. "כמובן."

מר מאלפוי הרפה מידה ופנה לשוחח עם כמה מידידיו, שעמדו בקרבת מקום. נרקיסה עצמה נותרה בשולי החצר. היא נשמה עמוק, מניחה למסכת הנימוס להחליק מפניה לרגע, ואז חזרה אל המסיבה ונגשה הישר אל מרכז החצר, היכו שהתאספו כל המכובדים. בין כל קרובי משפחתה הסוררים, היה עליה לייצג תמיד את הפנים המושלמות של משפחת בלק.

בערך במרכז השולחן השמאלי היא הבחינה בדמות זרה בין הפנים המוכרות. נערה כבת גילה ישבה אל מול השולחן, עיניה הכחולות סוקרות את המסובים. שיערה הכהה כאגוז נקלע במעין צמות, שונות מאוד מהסגנון האופייני של הנערות סביבה. היא לבשה שמלה כחולה מעוטרת, וענדה באוזניה זוג עגילים מוזהבים. היא נהגה בנימוס המקובל באכילתה ובישיבתה, אבל המבטים המהורהרים והנבונים שנעצה בעוברים ושבים היו שונים מאוד מהכניעות הרגילה של הנערות טהורות הדם – אם כי לא היה בהם דבר מהגאווה העיקשת של בל. כשהפנתה את פניה לכיוונה של נרקיסה, היא הבחינה שהיא יפה מאוד, אף שתווי פניה נראו משונים בין האצילים המקומיים. כל מראה העיד על זרות מסוימת, ובאותה מידה על עושר ברור. לא היה ספק שזו לא יכולה להיות אלא הליידי קוראקה.

נרקיסה בחנה אותה לרגע ארוך, מהססת. היא נזכרה בדבריה של אמה מוקדם יותר הערב. הגיע הזמן שתתחילי לקחת חלק פעיל יותר בחברה, וכדאי שתרכשי ניסיון בתככי המשפחות האצילות. בהחלטה נחושה להיות בת ראויה למשפחה, היא החליקה בחן לאורך הרחבה והתיישבה לצד הנערה.

הליידי קוראקה הרימה את מבטה מארוחתה וסקרה את נרקיסה במבטה. עיניה הבהירות והחדות נדמו להבחין בכל פרט ופרט – מהאיפור הקל של נרקיסה, שנמרח קלות במהלך הריקוד ועד לצמיד הכסף שיצרה בעצמה, ונדמה לפתע לא מתאים למקום המהוקצע. לבסוף חייכה חיוך קטן והנידה בראשה. "הליידי אטלנטה קוראקה לבית גונט, מטירת הספיר."

נרקיסה השיבה לתנועתה. "הליידי נרקיסה בלק, מטירת האמרלד. לעונג לי להכיר אותך, העלמה קוראקה."

הליידי קוראקה חייכה. "שמך נרקיסה? זה גם הפרח שעל הצמיד שלך, לא כך? פרח הנרקיס." עיניה הכחולות היו מלאות סקרנות גלויה – דבר שנרקיסה מעולם לא נתקלה בו בקרב בני האצולה. היא הפכה את ידה ובחנה את הצמיד.
היא יצרה אותו כשנה לפני כן, כשלמדה להשתמש ברונות חיים גאליות בשיעורי הלחשים העתיקים – הנושא שמאז ומעולם ריתק אותה (היכולת לדבר ולכתוב בשפת הקסם עצמו באותם סימנים בראשיתיים ומסתחררים הקסים אותה.) היא הטמיעה בתוך רצועת הכסף העדינה שלושה פרחי נרקיס קטנים, לבנים-צהובים. שלושת הפרחים הצעירים הוסיפו לפרוח, ואף הפיצו ריח מתוק באוויר. שרשרת של רונות מורכבות וחקוקות בקפידה קישרה בניהם.

"כמובן, אלו נרקיסים." אישרה נרקיסה. משהו במבטה ובהתנהגותה של הנערה הזרה גרם לה לתחושה משונה.

"הוא יפהפה." ציינה אטלנטה בהערכה. "והרונות הללו מרשימות מאוד. את חרטת אותן?"

"אני חרטתי." אישרה נרקיסה. "את מבינה ברונות קסם?"

"בהחלט. זו אחת הסיבות לכך שבאתי לבקר בארצכם. אקדמיית מרלין שבבריטניה היא מהטובות בעולם בכל הנוגע ללחשים עתיקים. באתי ללמוד כאן, בארץ שורשיי."

"באת ללמוד?" נרקיסה לא הצליחה להסתיר את תדהמתה. מעולם לא עלה על דעתה שנערה טהורת דם יכולה ללמוד נושא כלשהו, בוודאי לא תחום מסובך ועתיר קסם כרונות. תפקידה כבת בלק היה להגן על שם המשפחה ולהינשא למען תועלתה. לא הייתה דרך אחרת.

"אכן." אטלנטה נראתה מופתעת מתגובתה, ואז הנידה בראשה. "הו, שכחתי. מנהגיכם כאן בארץ בוודאי שונים משלנו." היא נראתה מוטרדת מעט. "את מכירה את האגדה הישנה על נרקיסוס ומקורו של פרח הנרקיס?"

נרקיסה מנידה בראשה, נבוכה מעט לחשוף פער בהשכלתה למול עיניה הנבונות של הנערה הזו. "מעולם לא שמעתי אותה. זו אגדת קוסמים ידועה בארצך?"

אטלנטה חייכה, עיניה הכחולות נוצצות. "כלל לא. זוהי אגדת מוגלגים עתיקה." לפני שהספיקה נרקיסה להשיב או להביע את הפתעתה, אספה האצילה היווניה את חפציה. "עלי ללכת כעת. היה לי לעונג לשוחח איתך, הליידי... נרקיסה."

נרקיסה חייכה בכנות. "גם לי."

הליידי קוראקה קמה מהשולחן ופסעה בשלווה החוצה מגן המסיבה, אל השביל המוביל לעבר הטירות. היא השתהתה לרגע בשער, ונרקיסה מצמצה, צורבת את התמונה בזיכרונה כפי שנהגה לעשות למראות שהקסימו אותה: הנערה הזרה והיפהפיה הזו, שמלתה הכחולה נושקת למרצפות הבהירות ושיערה החום-אגוז מתפזר על כתפיה. הקשת הכסופה המתנשאת מעל ראשה, פיתוחיה מסתלסלים. שיחי הפרחים החינניים שצמחו מצדי השער והתפתלו סביבו, בירוק ואדום וורוד. ומעל הכל, השמים הכהים ומלאי הכוכבים של חוף סלאזאר.

ואז עברה אטלנטה בשער ונעלמה מעבר לעיקול, והרגע הזוהר נמוג.

"כל כך מוזרה. אין מקום לאנשים כאלה ביננו, הלא כן, הליידי בלק? מוטב להשאיר את בריטניה לאנשיה."

נרקיסה הסתובבה, מקפידה לנקות את פניה מכל הבעה. מאחוריה עמדה הגבירה אייברי הזקנה. דבריה הכעיסו את נרקיסה – היא חיבבה את אטלנטה, וכלל לא חיבבה את הליידי אייברי, שהשתייכה לשפחה הנחותה ביותר בחוף והיה לה סיכסוך ארוך שנים עם אמה, עד כדי כך שהידרדרה לעלבונות פשוטים וגלויים בפגישתן האחרונה.

היא העלתה על פניה חיוך נעים. "בהחלט, הגבירה. אנשי החוץ פשוט אינם מבינים את מנהגינו, את... הנימוס המעודן שהוא בטבענו." חיוכה היהיר של הזקנה החל להתערער. נרקיסה נזכרה לפתע שבן הזקונים של המשפחה היה כישלון עד כדי כך שכמעט נזרק מהוגוורטס. "ומה שלום בנך, אם כבר מדברים? כזה ילד מוכשר. אני בטוחה שאת מלאת גאווה. האם הוא כאן הערב?"

שביעות הרצון הלגלגנית נשרה מפניה של הגבירה המעצבנת. "לא, הוא נשאר בביתו לעת עתה. אם תסלחי לי, עלי... יש דברים שעלי לעשות." נרקיסה חייכה בשביעות רצון למראה הליידי אייברי הנמלטת בנימוס בגינונים עלובים. איזו אישה מרגיזה.

היא סקרה את קהל האורחים, בוחנת את האצילים הרוקדים ומשוחחים. מבטה נפל על נער בהיר שיער שישב לבדו על אחד הספסלים. לוציוס מאלפוי חייך כשהבחין במבטה, והזמין אותה בתנועת יד קלה להצטרף אליו, מחייך חיוך קל ומשועשע. נרקיסה סידרה את שיערה, וידאה ששמלתה נקייה וניגשה אל הספסל בפסיעות קטנות וחינניות. המסיבה עוד לא נגמרה והיו לה עוד שיחות נימוסין לנהל ו – יש לקוות – ריקודים לרקוד.

היא חייכה. זה היה העולם שלה.

הפרק הקודם		הפרק הבא