עשן ומראות

פרק 4:

כל ידידי

הארי ישב אל תוך הלילה בסלון דירתו, אוחז במגילת הקלף בקלילות בין אצבעותיו, בוחן אותה מכל זווית אפשרית, מקיף אותה בדייקנות של מנתח בקסמי גילוי והגנה.

באמצע הלילה לא הייתה לו ברירה אלא להודות שאם מוטלת קללה על המגילה הזו, או שאם היא אפופה קסם אפל, זה היה קסם מתוחכם ומוצלח במיוחד שהוא לא הכיר.

לבסוף הוא הניח את הקלף על שולחן הזכוכית והתרחק. בהינף שרביט התיר את סרט המשי השחור ממרחק בטוח וציווה על הקלף להיפתח. שום דבר לא קרה.

הוא גהר מעל השולחן. הקלף היה ריק.

הוא היה מאד רוצה שהרמיוני תהיה שם באותו הרגע, לחשוב על איזה לחש מתוחכם או סוד כישוף שהיא קראה עליו פעם שהיה מאפשר לו לפצח את התעלומה. אבל יחד עם המחשבות האלה הגיעו זיכרונות אותם רצה לשכוח; הרמיוני מתייפחת על כתפו של רון, צללי המלחמה הופכים אותה למופנמת, שקטה, קופצנית, צל של עצמה. קצת כמו כולם, ובמיוחד כמו הארי. אולי זה מה שהוביל לכל ההתנגחויות ביניהם; הם הפכו להיות דומים מאד.

הוא ניגש למטבח למזוג לעצמו כוס וויסקי בעודו מפציר בעצמו להתרכז כיצד יפצח את תעלומת הקלף הזה, שכרגע הייתה קצה החוט היחידי שלו ל... בשביל מה, בעצם? למה הוא כל כך השתוקק לפצח את התעלומה הזו? שעמום? תאוות נקם?

הטלפון צלצל, קורע את דממת היחידות ומקפיץ אותו. יודע שרק לאדם אחד בעיר הזו יש את מספר הטלפון שלו, הוא ענה מייד.

"אני צריכה לדבר איתך," קול נשי נמוך דיבר בחוסר וודאות בצד השני של הקו.

"מה קרה, רג'ינה?" גם בטלפון היה ברור שמשהו רע קרה לה.

היא השמיעה מן שעול מוזר, כאילו ניסתה לדבר אבל רגש בעבע בגרונה וחנק אותה.

"אני... זה..." היא לא המשיכה.

"איפה את נמצאת?"

"פינת רחוב מונגמרי ושבע..."

"אל תזוזי. אני מייד מגיע."

הוא ניתק את הטלפון בתחושת בהילות לא ברורה. הוא בקושי הכיר את רג'ינה הזו, והוא היה כל כך עסוק במגילה האידיוטית הזאת שהוא לא הספיק ליצור קשר עם פיטרסון ולדלות ממנו מידע עליה ועל ה"מעסיק" שלה. אבל במובן מסוים הוא הרגיש שהעובדה שהוא הכיר לה את מקומה בעולם הקוסמים הופכת אותו לערב לה.  

הוא חבש את הכובע שלו ולקח את הארנק והמפתחות. לפני שיצא הוא תהה מה לעשות עם המגילה. מחליט שאסור לו להשאיר אותה בדירה, לא משנה שהוא עוד לא הבין מה היא עושה, הוא תחב אותה לתרמילו והתעתק.

*

הבדידות הייתה מצב ברירת המחדל בשביל רג'ינה. הקרבה תמיד הייתה מסתיימת ברע עבורה, עד שהיא התייאשה מלנסות שמישהו יבין אותה אפילו מעט.

אבל לפעמים היא עדיין שנאה את הבדידות. לפעמים היא השתוקקה שמישהו יאמר לה שהוא מבין, מילים שהיא מעולם לא שמעה נאמרות לה. אפילו לא מפי אימה, שכל ילדותה הייתה מסוגרת וקודרת.

היא רצתה להאמין שאולי – רק אולי – זה ישתנה כעת, כשהיא יודעת את האמת. המחשבה עוררה מיליון פרפרים שרפרפו תחת עורה במהלך כל אותו הערב.

היא שכבה על מיטתה וצפתה בהשתקפות של שמש הערב הגוועת והנעלמת על חלונות הרכבת החולפת בשאון מתנגנת על תקרת דירתה, בדיוק כפי שידעה ופחדה שיקרה. היא לא הייתה מסוגלת להפסיק להיזכר, להפסיק להרהר. זיכרונות מילדותה המוקדמת התחילו לצוף, שאלות שהיא חשבה שתמיד יישארו בגדר תעלומה התחילו לקבל תפנית חדשה.

המעסיק המסתורי שעד עתה היה מקור פרנסה ותרופה נגד הבטלה הקטלנית עטה אדרת של מגן, מישהו שצופה אחריה. אימה הפכה מחולת רוח שהרסה את חייה למישהי שמגיעה לה הזדמנות שנייה, לדמות טרגית שרג'ינה מעולם לא ניסתה להבין. היא אפילו חשבה שהיא מסוגלת לזכור את אביה, צללית חסרת פנים; ניחוח מתוק- מריר וזיכרון של קול עלו בה, מעניקים נפח לדמותו.

היא התהפכה על ביטנה והסתכלה ביום גווע מחוץ לחלון הצר, עד שהייתה מוקפת חשכה של פנסי רחוב עצובים. תחושת הזמן אבדה לה בימים האחרונים, והיא לא הצליחה בדיוק לזכור כמה זמן עבר מאז שביקרה את אימה. יום? יומיים? או שאולי אלה היו רק כמה שעות?

מה היא אמרה לה שם, לפני שהאח והאחות נכנסו והפריעו להן? החושך יהפוך לאור... בכוחנו נביא את השחר הרך...

היא הצטמררה והתהפכה שוב. היא לא הייתה מסוגלת לנוח. היא הייתה חייבת לבקר את אימה, לא משנה ששעות הביקור הסתיימו מזמן. גם ככה המטפלים לא ירשו להן לדבר ביחידות. היא הייתה חייבת לשאול אותה האם כל חייה היא הסתירה ממנה את העובדה שהיא מכשפה, והאם עדיין יש ברשותה את מקל העץ המעוצב והמשונה בו נהגה להשתעשע כשחשבה שרג'ינה לא רואה אותה, ולו רג'ינה מעולם לא ייחסה חשיבות עד אותו היום, כשפגשה את הארי. השרביט שלה.

מקבלת החלטה, היא החליפה את בגדי המזכירה שלבשה במהלך היום לג'ינס ונעלי התעמלות, ואת האקדח שלה הסתירה בגבה התחתון, תחת מיזע רחב. מייד כשעזבה את דירתה וירדה אל מכוניתה היא הרגישה טוב יותר, הרגישה שהיא מעצבת את גורלה במקום לשקוע באפלה.

היא הציצה בפנייה במראת הרכב בזמן שתמרנה ברחובות העירוניים המוצפים אורות מכאניים. כשהייתה ילדה צעירה אימה השאירה אותה עם שמרטפית זקנה ומרושעת שנהגה לצבוט אותה ולכנות אותה מכשפה רעה. היא הייתה ילדה כחושה, חיוורת עור, עם שפתיים דקות ואדומות ותלתלים כהים פראיים. עיניה השחורות המוקפות ריסים שחורים עבים גרמו לאנשים להסיט את מבטיהם הלאה ממנה, במן חוסר נעימות או פחד. היא לא השתנתה הרבה מהבחינה הזו מאז ילדותה, והיא למדה להתגאות במראה המכשפה שלה... ביטוי שקיבל עבורה משמעות שונה לגמרי כעת.

אימה, לעומת זאת, כלל לא תאמה את התדמית הזאת. עם פניה הרזות בצורת לב ושיערה הזהוב שהקיף אותן כמו הילה, ועם עיניה הכחולות והגדולות שהיו כמעט שקופות היא נראתה כמו מלאך שהושלך מגן עדן, מסוגר וצנום, תמיד על סף דמעות.

היא הייתה חייבת לדעת מה גרם לה לקחת את ביתה ולעזוב את העולם המסתורי של הקוסמים והמכשפות, ללכת לחיות בעוני מכפיר ופחד בין אנשים שלא היו כמוהן.

השעה הייתה כמעט אחת עשרה כשרג'ינה חנתה מול המוסד השיקומי המוקף גדר גבוהה. החלונות בקירות בצבע העצם היו שחורים, מלבד אור בודד מחלונות חדר המנוחה של האחים והאחיות. רג'ינה ידעה מביקוריה בעבר שהעובדים מחליפים משמרת באמצע הלילה, ולכן יש סיכוי גבוה שהשער לא יהיה נעול.

היא משכה את כובע המיזע על ראשה וניגשה אל שער הברזל, שנפתח בדחיפה קלה ואפשר לה לחמוק פנימה דרך חרך דק. אז היא חמקה בצמוד לגדר, נמנעת מהאורות, ועשתה את דרכה בחצר המוזנחת אל הצד המרוחק של הבניין. בין שרכי הערבות שהקיפו את המבנה המיושן היא השתמשה בזיכרונה כדי לנתב את דרכה אל האגף בו אימה הייתה מאושפזת.

אורות נצצו בתוך העלווה הכבדה כשהגיעה לצד האחורי של הבניין. אורות ירוקים וצהובים הבהבו באחד החלונות הגבוהים.

תחושת חשמול הרעידה את ליבה. האורות האלה לא היו של מנורות; הם היו של משהו אחר, משהו שהכוח שלו הקרין אליה, למטה בין הגזעים המעונים. משהו קסום.

מרותקת וחוששת היא התקרבה אל קיר הבניין, תרה אחר דרך להיכנס. הבניין היה עתיק, לא הייתה יציאת חירום. אבל הייתה חייבת להיות דרך.

היא הסתכלה מעלה אל החלון המואר שהייתה בטוחה שהיה חלון חדרה של אימה. האורות פסקו. צמרמורת עברה בגווה של רג'ינה, תחושה שמישהו מסתכל עליה.

היא הסתכלה סביב בחרדה, ידה אוחזת באקדח המוצפן בחגורתה. ענפי הערבות התנועעו בקודרות ברוח לא מורגשת; ערפל כסוף החל להיתמר בין שורשיהן.

רג'ינה נסוגה לאחור, אל קיר הבניין הקר. הערפל הפך סמיך יותר משנייה לשנייה, מתגלגל הלאה בצורה לא טבעית. לנגד עיניה הוא החל לקבל צורה מוצקה; גרם מדרגות לולייני כסוף נבנה לנגד עיניה באור הירח, מוביל היישר אל חלון חדרה של אימה.

זה היה נכון. אימא שלה הייתה מכשפה, בדיוק כמוה, והיא מעולם לא סיפרה לה את האמת. ועכשיו היא ידעה, בדרך לא דרך, שרג'ינה שם, ושהיא יודעת את האמת. והיא מסמנת לה לעלות אל כלאה.

עדיין אוחזת באקדח, היא התקרבה אל גרם המדרגות העשוי ערפל. היא הניחה את רגלה בחשש על המדרגה הראשונה. היא הייתה מוצקה לחלוטין.

בפחד ופליאה היא עלתה למדרגה השנייה, ואז לשלישית, מעלה עוד ועוד, עד שכבר לא הייתה על האדמה כלל, אלא בין שמיים וארץ. המדרגות היו מוצקות, ובכל זאת הפחד שהן יתמוססו תחת רגליה רדף אותה, והיא גמעה את שארית הדרך אל החלון במהירות, בלב דוהר.

חלון החדר היה פתוח לרווחה. לנגד עיניה של רג'ינה סורגי הברזל התכופפו, מפנים לה מקום להידחק ביניהם. היא עשתה זאת בזריזות של חתול, ונחתה בדריכות על הרצפה.

היא לא הייתה בטוחה מה ציפתה למצוא שם, אבל זה בהחלט לא היה המחזה שקיבל את פניה.

חצי תריסר אנשים עמדו בחדרה של אימה, עטויים שחור מכף רגל ועד ראש, ומסכות כסופות מפחידות מסתירות את פניהם. זה היה מוזר ומפחיד, אבל לא מוזר ומפחיד כמו דמותה של אימוג'ן, שעמדה ביניהם בשמלת משי שחורה מיושנת ויפיפייה, שיערה הזהוב אסוף בפקעת מקושטת סיכות כסופות. רשת שחורה השתפלה בחינניות על פניה; הינומה של אלמנות.

נקייה, יפה, צלולה. בלי כתמי דמעות, מבטה ממוקד, חיוך מסופק ונעים כמוהו רג'ינה מעולם לא ראתה על פנייה מבהיק בלובנו באפלה.

"אני שמחה שבאת, רג'ינה," אימוג'ן אמרה בקול רך, שלו. שום צרידות של שיגעון בקולה.

המילים ריחפו סביב ראשה של רג'ינה כמו דבורים, לא נקלטות. היא הוציאה את האקדח, מכוונת אותו לכל אחד מחצי תריסר האנשים.

"מי אלה?" היא דרשה מאימה.

"הם ידידים. משפחה," אימוג'ן השיבה בשלווה, עושה צעד לעבר רג'ינה. ביד אחת היא החזיקה מסכה של זהב וכסף מותכים, מעוטרת ברקת ירוקה נדירה. בידה השנייה אחזה בשרביט המגולף שלה.

"מה קורה פה?" רג'ינה עשתה מאמץ עילאי למנוע מידיה לרעוד.

"הכל יהיה בסדר עכשיו," אימוג'ן הבטיחה לה בטון אימהי מוזר שרג'ינה לא שמעה עד כה בחייה. "המשפחה שלנו באה לקחת אותנו הביתה. אנחנו לא צריכות להמשיך לחיות בפחד..."

"איזה משפחה? על מה את מדברת?" רג'ינה עדיין לא הבינה כלום. האנשים האלה פשוט הסתכלו עליה, לא זזים. "מי אתם?" היא צעקה לעברם, חשה שזה עוד שיגעון מוזר של אימה ובו בזמן לא יכולה להתעלם מתחושת המציאותיות המוזרה שבתרחיש, כאילו חוותה את הרגע הזה בילדותה המוקדמת.

"רג'ינה, תירגעי. אני אסביר הכל," אימוג'ן ביקשה. "רק תנמיכי את הנשק."

"לא," רג'ינה התעקשה. "אני יודעת את האמת עכשיו. אני יודעת מה הסתרת ממני כל החיים שלי. למה כל זה קורה? למה עכשיו? למה – למה אף פעם לא סיפרת לי שאני לא צריכה לחטט בפחים ולישון בסמטאות, בזמן שאת - ?" תחושת חנק גרמה לה להשתתק. היא הייתה נסערת עד אובדן חושים. כל ההלם, כל השנאה כלפי אימה התנקזו אל הרגע הזה. למה היא עשתה לה את זה?

"את לא באמת משוגעת..." ההבנה שקעה ברג'ינה יחד עם המילים. כל גופה בער. האקדח היה מכוון אל אימה. "את העמדת פנים, כל הזמן הזה, בזמן שאני..."

"מעולם לא היית לבד," אימוג'ן אמרה בקול רך. היא לא נראתה נסערת, לא מפחדת; הסערה של רג'ינה לא חדרה את עורה. זה הרגיז אותה עוד יותר. "הידידים שלנו צפו אחריך כל יום, כל שעה. חינכו אותך לשרוד."

"את נטשת אותי!" רג'ינה לא שמה לב כמה חזק היא צועקת, וכמה ידיה רועדות. "השארת אותי לבד בעיר הזאת! חינכו אותי לשרוד?! הם – את – את הרסת אותי!"

אחד האנשים במסכות עשה צעד לעברה. היא רצתה לירות, אבל לפני שהספיקה אימוג'ן בלמה אותו במחווה מלכותית, מסמנת לו לסגת. אז היא פנתה בחזרה אל רג'ינה, עיניה קשות וקרות כפי שהיו בעבר, לא מקבלות את חולשתה של ביתה.

"חינכתי אותך להיות חזקה תמיד," היא אמרה בקול קר. "אני לא אהיה לצידך תמיד, ואת היית צריכה ללמוד לשרוד, לשלוט, בלעדיי. הכנתי אותך ליום הזה. ליום שהם יבואו בשבילנו. בשבילך."

"בשבילי?" האנשים המוזרים עדיין הסתכלו עליה. תשומת הלב המרותקת שלהם צמררה אותה. "על מה לעזאזל אתם מתסכלים?!"

"תביני הכל בקרוב," אימה הבטיחה, מנידה קלות בראשה. רג'ינה הבחינה באיש במסכה עושה תנועה. בלי לחשוב פעמיים, היא ירתה בו היישר בחזה.

קול הנפץ כמו הרעיד את העולם. הכל התחיל להתערבב בחוסר יציבות קלטני. דם התיז כמו זיקוק זוהר, האנשים במסכות, כמו חיות, התגודדו להגן על אימוג'ן ההמומה, לעצור בעדה של רג'ינה.

היא ירתה שוב, לא יודעת במי. היה חשוך מאד, והיא לא ידעה אם היא פגעה או לא. אור אדום צרב אותה והאקדח נחטף מידה. האנשים במסכות עטו עליה כמו עורבים. היא נסוגה אל החלון. המסכות האיומות האלה – היא לא הייתה מסוגלת להסתכל בהן.

היא צעקה משהו, היא לא ידעה מה, והאנשים נהדפו לאחור. חשמל התרוצץ בגופה. זרועות תמנון אפלות טשטשו את ראייתה. האקדח היה שוב בידה, היא לא ידעה איך. אבל לא היה לו שימוש; אף אחד לא היה יכול להתקרב אליה.

היא הסתובבה אל החלון, נואשת לברוח. הערבות שליטפו את פניה בדרכה לשם לחשו לה. היא עצמה את ענייה בכוח, משתוקקת להיעלם.

ואז היא הייתה תלויה באוויר, העיר זוהרת סביבה. ברגע הבא היא הונחה ברכות על המדרכה שמחוץ למוסד השיקומי 'ווסט- הום'. הלילה היה שקט, כאילו דבר לא התרחש.

האקדח עדיין בידה הרועדת ופחד בליבה, רג'ינה התחילה לרוץ.

*

הארי הגיע לשם במהירות על- אנושית. הוא מצא את רג'ינה כורעת בתוך תא הטלפון ממנו התקשרה אליו, עדיין אוחזת באקדח בידה, עדיין מפחדת שעטויי מסכות יעוטו עליה מהחשכה שמחוץ לאורות הניאון.

הוא פתח את הדלת הרעועה והיא הסתכלה מעלה אליו, עדיין מרגישה מוזר שהתקשרה אליו. היא מעולם לא התקשרה למישהו שהכירה לעזרה. אף אחד גם מעולם לא הגיע.

"נפגעת?" היה הדבר הראשון שאמר לה. גם בלילה הוא חבש את כובע הבייסבול.

היא הנדה בראשה בחוסר וודאות. היא לא נפגעה, אבל היא גם לא הייתה בסדר.

"מה קרה?"

היא לא ידעה להסביר. היא הרגישה כמו טיפשה כשפלטה, "אימא שלי היא... מכשפה. ויש לה ידידים. היא אומרת ש... הם באו בשבילי."

היא הרגישה כמו ילדה קטנה ומטומטמת. כמו שהייתה פעם, לפני הרבה שנים.

קמט נוצר בין גבותיו השחורות של הארי. אבל הוא לא לחץ. הוא שלח את ידו לעברה.

מהססת, היא אחזה בידו. העור היה מחוספס אבל נעים, חמים. הוא עזר לה לקום על רגליה.

"אני צריכה משקה," היא פלטה.

"אני אלווה אותך הביתה," הוא אמר לה בתשובה.

"המכונית שלי..."

"איפה החנית אותה?"

רג'ינה זכרה איפה, ברחוב מחוץ למוסד. אבל היא לא הייתה מסוגלת לחזור לשם עכשיו. היא פחדה לחזור לשם.

"לא חשוב. אני אקח אותה מחר," היא תירצה.

"איפה את גרה?" הארי שאל אותה.

היא אמרה לו את הכתובת, תחושת צמרור בעורה. לפני שעות ספורות התעורר בה לראשונה הרצון המדגדג ללכת עם הגבר שפגשה באותו הבוקר הביתה. הצורך המתוק- מריר באינטימיות שללא ספק תסתיים ברע. הרצון הזה עדיין שכן בה, רדום. אבל כרגע היא רק רצתה להרגיש, פעם אחת בחייה, שיש מישהו שמבין אותה. מישהו שהיא יכולה לספר לו הכל, לא משנה שהיא בכלל לא הכירה אותו.

הפרק הקודם		הפרק הבא