הגיע לו יותר מזה

"האמת היא דבר חשוב ויש לטפל בו בזהירות המרבית"

אלבוס דמבלדור.

אני לא יודע איך לשכנע את הארי להאמין באמת.

סוורוס סנייפ, גופו של סקרופיו, יום חמישי במרפאה.

"ואתה מצפה שאני אאמין לך," אמר הארי בכובד ראש. קולו היה מנותק ורחוק, קריר באופן מפתיע.

"כן," השיב בפשטות.

הארי קם בקוצר רוח ניכר וצעד הלוך ושוב בחלל החדר הקטן. היה ניכר שהוא חושב עמוק אז סנייפ שתק לכמה רגעים. "זה לא הגיוני," אמר הארי לבסוף, מבטו תקוע ברצפה. "זה פשוט לא הגיוני. הוא פשוט שקרן." קולו של הארי היה משודל, מתחנן, כאילו מבקש מאלות הנקמה או מי שלא יהיה זה שדופק את החיים שלו שוב ושוב, קצת הפוגה ממלחמות הרות גורל. "מבחינה טכנית, זה לא יכול להיות, אני ראיתי אותו מת!" המשיך הארי למלמל ולהרגיע את עצמו. לבסוף הוא עצר ואמר בקול קצת מאיים: "למה שאתה תשקר לי?"

סנייפ מצמץ בהפתעה. "מ- אנ- זה לא שקר."

הארי תופף באצבעותיו בעצבנות מהולה בסקרנות. "כן, אהה? תוכיח."

סנייפ נאנח משהו שהיה נשמע כמו: "המפף," ואז אמר בקול רם: "איך?"

"תגיד משהו שרק סנייפ יכול לדעת עליי."

סנייפ בלע את הגוש שטיפס בגרונו. "בשנה החמישית שלי בהגוורטס אבא שלך איים להוריד לי מול כולם את הת-"

הארי קטע אותו באמצע. "זה משהו שכולם יודעים," הוא אמר בחוסר סבלנות. כשראה את הבעת פניו המבולבלת של סקורפיו הוא הוסיף: "זה הפך לסיפור אגדה, כמו של ההסתלקות של פרד וג'ורג' וויזלי."

פניו של סנייפ היו אדומות סמוקות כמו פניהם של משפחת וויזלי ביום ברוך שמש. הוא ניסה למחול על העלבון כדי שיוכל לשכנע את הארי מי הוא באמת. "זה- זה ממש לא- טוב, אתה ראית בזכרונות שלי שהרגתי את דמבלדור בגלל שהוא ביקש את זה ממני."

"זה גם ידוע," אמר הארי ללא להניד עפעף. "די עם השטויות שלך, סקורפיו."

"הארי," הוא אמר בנימה מזהירה. "אני יודע שהכי קל להתכחש לאמת, זה מה שהנביא היומי עשה במומחיות שעוד לא ראיתי דומה לה. אבל אתה יודע שמי שמספר על שובו של אדון האופל נראה קצת משוגע. אני לגמרי מבין שאתה לא רוצה להאמין בזה, אבל-"

סנייפ לא יכל לדבר. הוא הניח שהארי עשה כישוף שימנע ממנו להזיז את השפתיים. קשירת לשון, אולי.

"אני מדבר, ואתה תשתוק ותקשיב לי." סנייפ רצה לסנן הערה שנונה על כך שאין לו באמת ברירה אבל לא הייתה לו אופציה כזו.

"אתה לא תלך בין תלמידים או קוסמים ותפיץ בניהם שקרים. ברור?" הלשון של סנייפ השתחררה והוא הינהן. כן, הוא מבין. הוא לא טיפש או משהו כזה. "אחרת מה שאמברידג' עשתה לי כשהפצתי את חזרתו של וולדרמוט יראה כלום ליד מה שאני אעשה לך."

"מה היא עשתה לך?" שאל סנייפ, מסוקרן. זה עניין אותו יותר מעונשים שהארי יעניש את סקורפיו. מגיע לבן של מאלפוי לסבול קצת.

"לא חשוב עכשיו."

סנייפ לא היה זקוק למילים כדי לבטא את מורת רוחו. "אין לי זמן למשחקים שלך! אם אתה לא מאמין לי, בעיה שלך. כי רואה את הסכין הזו-?" בנקודה זו של דבריו הוא הניד בשרביטו והופיע מולו סכין קצבים חד. סנייפ לקח את זה בידו וכיוון את זה לצאוורו. "אתה תמנע ממני להרוג את סקורפיו, לא משנה אם אתה תאמין לי שזה אני או שתחשוב שהוא מאיים להתאבד. אז אם אתה לא רוצה שהוא ימות, כדי לך לעשות מה שאני אומר."

"לא נראה לי," אמר הארי בכובד רוח, כשוקל את מילותיו. הוא הטה את ראשו לכיוון שמאל והביט בסקורפיו, כאילו הוא איזה חידה קשה שהוא מנסה לפצח. הסכין שסנייפ החזיק ביד יציבה התפוגגה והארי חייך חיוך קטן ומסופק.

"תצטרך יותר מזה כדי לשכנע אותי," הוסיף בקול. "אני קורא למאדם פומפרי להשגיח עלייך במקום שבו לא תוכל להתאבד. השגעון שלך זה הדבר היחידי שבזכותו אני לא חוקר אותך למה לעזאזל אתה נישקת את הבת שלי שעוד לא בת עשר. כדאי לך לחשוב על תשובה מספקת כי אם היא לא תיהיה מספיק טובה אני מבטיח שהחיים שלך לא יהיו שקטים."

במילים האלה יצא הארי מהדלת וטרק אותה מאחוריו, בעצבנות.

סנייפ ספר עד חמישים ושלוש שניות בדיוק כשהדלת נפתחה והארי חזר עם מאדם פומפרי. הם עמדו בפינת החדר הרחוקה ביותר מסקרופיו אבל המבטים שלהם היו מעוננים ןננעצו בנקודה כלשהית מעל לראשו. הם קישקשו מילים בשקט אחד לשני ואז הארי ניגש לסנייפ.

הוא הראה לו את ידו.

"מה?" סנייפ לא הבין.

הארי איגרף את ידו ואז היה אפשר לראות ברור את הצלקת הלבנה חיוורת שעיטרה את כף ידו. "לא אספר עוד שקרים."

זה גרם סנייפ להתחלחל. היה תקופות שהוא בעצמו רצה להעניש את הארי, אבל מאז שהוא כמעט הקריב את החיים שלו בשבילו זה גרם לו לראות את הארי באור שונה.לראות את הכל באור שונה.

"אמברידג'?" הזכיר הארי לנוכח ההבעה התמהה של סקרופיו. "עונש?"

זה הפעיל איזה זיכרון נסתר במוחו של סנייפ. "כרטסיות," הוא פלט.

"מה?"

"פעם, נתתי לך בתור עונש להעתיק כרטסיות של פשעים שאנשים שאתה מכיר ביצעו בהגוורטס. זה לא מפורסם, נכון?"

שנים לא היה פרק. התגעגעתם, אהה? (גם אם לא תכתבו שכן..:)

סורי שקצת שכחתי מהפאנפיק הזה, אבל גם אם אני מתעכבת (ואני מתעכבת) אני לא נוטשת...

לא בנתיים, לפחות.

תגובות (עדיף בונות)

מוקדש לכל מי שהגיב בפרק הקודם:)

הפרק הקודם		הפרק הבא