יער הקריסטלים

תזכורת לקוראים האהובים עליי.

הפאנפיק הוא בסגנון איטי מאוד וזה קצת מעיק עלי.

לכן לוקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב כל פרק.

אז הנה הפרק-שאני-מקווה-שלא-משעמם הבא

לונה התעוררה.
לקח לה שלוש שניות להבין למה הבטן שלה מדגדגת ויש לה חיוך רגוע על הפנים.
היא התלבשה במהירות ורצה לעבר האולם הגדול.
הוא היה כמעט ריק,רק כמה תלמידים שהקדימו.
היא התיישבה ליד שולחן המורים וחייכה לעצמה.
החיוך התחלף מיד בצחוק כשנוויל הגיע והתיישב בשולחן גריפנדור בין תלמיד רייבנקלואי לתלמיד סלית׳ריני כשעל ראשו מושכלת כפפה.
כן,כן כפפה.
"פרופסור לוגנבוטום..." אמר אחד הילדים וקולו רעד מרוב שהתאמץ לא לצחוק.
"או,כן." אמר נוויל וקיפץ לעבר שולחן המורים.
"פרופסור לוגנבוטום,הראש שלך." צחקו כמה תלמידי הפלפאף ורייבנקלו.
"אוי," נאחנך נוויל והוריד מראשו את הכפפה.
כולם צחקו.
"לא!אני לא מאמין שפיספסתי!למה?!?!?!" קרא ג׳יימס פוטר שנכנס לאולם וסיכת קפטן הקווידיץ׳ שלו זוהרת ונוצצת באור הנרות.
"פספסת מה?" שאלה לונה כשעינייה בוההות כצת מעל ג׳יימס.
"את מבוכת פרופסור לוגנבוטום בבוקר." ענה ג׳יימס בפשטות.
"זה אחד הטקסים האהובים עלינו." אמרה ילדה הפלפאפית אחרת.
נוויל הסמיק כמו...
אמממ...
כמו צבע השיער של ג׳יני.
לונה פלטה שאגת צחוק מטורפת וחזרה להתרכז באוכל שלה.
תפוחי אדמה זהובים ומכוסים ברוטב אדום סמיך.
פלפל ממולא אדום שמעלה ניחוחות.
(למה אני מתארת את האוכל?אה,כן אני רעבה.)

היא אכלה במהירות.

היא התרגשה מאוד לקראת התחלת העבודה החדשה שלה.

או לפחות התרגשה עד כמה שלונה יכולה להתרגש...

היא קמה מהשולחן ויצאה מהטירה.

ככל שהיא המשיכה לצעוד לעבר היער,נראה היה שהמרחק בינו לבינה רק מתארך ומתארך (אני מוחה זאת קלישאה!).

לבסוף היא באמת הגיעה אל היער.

חלום חייה (טוב נו כל חייה הם חלום אחד גדול אבל הבנתם למה התכוונתי) עומד להתגשם...

...בפרק הבא.

כן,אני מרשעת.

הפרק הקודם		הפרק הבא