תולדות הכישוף

היי! אני סוף סוף ממשיכה את הפאנפיק!
אני רוצה לתת קרדיט ל- ליליבלק, שנתנה לי את הרעיון, ול- tamar lily potter, שגם נתנה לי רעיון- שיכול להיות שאני אשתמש בו בהמשך.

אני גם רוצה להגיד תודה לכל מי שהגיב בכל הפרקים!

רק בגלל שהרבה זמן לא עידכנתי, אני אשים כאן את המשפט האחרון מהפרק הקודם.

קראיה נעימה!

--------------------------------

אחרי בערך חצי שעה, וויתרתי, וירדתי למטה לחדר המועדון. שקועה במחשבות על החלום.
אוליבר מצא אותי שם, עם הראש בין היידים, מתעסקת בתיליון.
"מה קורה?", הוא שאל אותי.
"הכל בסדר", עניתי לו, "סתם, יש כאן בעיה שאני לא מצליחה לפתור".
"בואי, תראי לי. אני יכול לעזור לך!"
"לא, זה בסדר, אני מסתדרת".
הוא לא הקשיב לי- וחטף לי את התיליון מהיד.
"היי!", צעקתי, "מה את חושב ש-"
"זה אמור להיפתח, נכון? ואת לא מצליחה לפתוח אותו.", הוא אמר בהחלטיות.
"איך-"
"אני פשוט חכם", הוא חייך.
"כבר אמרתי פעם שאתה צריך להיות בריבנקלו?", אמרתי, "וכן, צדקת. אני באמת לא מצליחה לפתוח את התיליון. אתה יכול לעזור לי?"
"אני יכול לנסות...", הוא אמר מהורהר, תוך שהוא מתעסק עם התיליון בידיו. "למה הדוגמא של התיליון הזה נראת לי מוכרת?", הוא שאל את עצמו.
"היי, מה זה שם על הצוואר שלך?", שאלתי. כי פתאום קלטתי שיש לו מין כזה חוט זהב על הצוואר.
"אה, זה? זה מזכרת משפחתית- משהו כזה..."
"אני יכולה לראות?", שאלתי.
"כן", הוא אמר בהיסח הדעת, והוריד את השרשרת מצווארו.
"זה מפתח." אמרתי. והסתכלתי עליו בעיון. "רגע! תראה את הדוגמא שעליו! היא זהה לדוגמא שעל התיליון!", אמרתי בהתרגשות פתאומית.
"נכון! משם זה היה לי מוכר!", הוא אמר, "והינה יש כאן חור מפתח!"
"איך אני לא שמתי לב לזה?", שאלתי, בעיקר את עצמי. כי אוליבר כבר איבד עניין בשיחה וחזר לתיליון ולמפתח.
הוא הכניס את המפתח לחור המנעול, וסובב.
שנינו עצרנו את נשימתנו, וחיכינו למשהו דרמטי. אבל כלום לא קרה.
פתחתי בזהירות את התיליון, וגיליתי שם- כלום.
טוב, לא בדיוק כלום- היה שם עט נוצה קטנטן- ממש פיצי.
אבל חוץ מזה לא היה שם שום דבר.
אוליבר דיבר ראשון: "וואו, פשוט מרתק."
"באמת?", שאלתי בתקווה שהוא ראה עוד משהו.
"לא.", הוא ענה.
אחרי עוד שתיקה הוא שוב פעם דיבר: "לא אמרת לי בכלל למה היית צריכה לפתוח את התיליון הזה, ומאיפה הוא בכלל."
"אה...", לא היה לי מה לומר- אני לא יכולה לגלות לו את הסוד, נכון?
הוא ראה את המבוכה שלי, ואמר: "זה בסדר אם את לא רוצה לדבר על זה, אני לא אביך אותך", הוא חייך חיוך קונדסי.
"מאוחר מידי", אמרתי- מסמיקה, "כבר הבכת אותי."
הוא חייך, ואז נישק אותי על הלחי, והשאיר אותי קפואה על הכורסא.
"מה קרה עכשיו?", שאלתי את עצמי. ולא התייחסתי בכלל לתיליון הפתוח עם העט שנמצא בידי.

הפרק הקודם