הארי פוטר והאבן האבודה

אני ממש מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן להעלות פרק, ושיצא לי פרק כל כך קצר :(

אני אשתדל לעשות פרקים יותר ארוכים, פשוט יש לי רעיון להמשך אבל אם אני כבר אכתוב אותו הפאנפיק יהיה ממש קצר, אז אני מנסה להוסיף דברים, רק שאין לי כל כך הרבה רעיונות :(

תודה לכולכם על התגובות והמנויים :)

אני שוב מבקשת שאם אתם אוהבים את הפאנפיק תדרגו, תגיבו ותמליצו, כי זה מראה לי שאתם אוהבים אותו ונותן לי חשק להמשיך אותו :)

אוהבת המון, תמר לילי פוטר 3>

"אלבוס? אל?" קולות מעורפלים נשמעו סביב אלבוס.

"מה - מה?" הוא מלמל ביעף.

"אתה בסדר?" שאל הקול.

אלבוס פקח את עיניו באיטיות, משפשף אותן מעט ומסתגל אל האור והלובן של מרפאת הוגוורטס. מולו עמדו ג'יימס, הלנה ורוג'ר, מבטיהם המודאגים מתרככים בתגובה לחיוכו של אלבוס כלפיהם.

"כנראה שהייתי קצת עייף," הוא אמר, מחפש אחר שעון, "כמה זמן ישנתי?"

"לא הרבה," אמר ג'יימס בגיחוך, "רק שלושה ימים."

"מה?!" אלבוס קם במהירות ובפתאומיות שהבהילו גם את שלושת הנוכחים האחרים בחדר.

הלנה גלגלה את עיניה. "תירגע," היא אמרה וחייכה אליו, "ישנת עשר שעות. נרדמת אחרי שההורים שלך עזבו."

אלבוס נשכב על המיטה בחזרה, רגוע יותר. הוא חייך לעצמו ורטן על התנהגותו של אחיו.

"מה אמרת?" שאל ג'יימס, מיתמם.

"אני מניח שחזרת להיות האח הגדול והמציק?" אמר אלבוס בצחקוק.

"הו, מעולם לא הפסקתי." השיב ג'יימס, מצחקק גם הוא.

הייתה שתיקה רגעית, שבמהלכה אלבוס סקר את חבריו, כאילו מתלבט אם לומר להם דבר מה.

"מה עשית שם בכלל, באגם?" שאל ג'יימס לבסוף.

"זה לא ברור?" צחק אלבוס, אך למראה מבטיהם של הסובבים אותו הוא הבין שזה לא היה ברור. "חיפשתי את התמונה."

"התמונה...?" שאל רוג'ר בבלבול.

"התמונה של טום רידל. גם מצאתי אותה, אבל כידוע לכם, לא הצלחתי להביא אותה לכאן." אמר אלבוס.

"אתה ראית את התמונה? ואיך ידעת שזאת התמונה?" שאל ג'יימס בהתרגשות.

"טוב, זה נצנץ והיה זהוב אז חשבתי שזאת מסגרת של תמונה, וכשצללתי ראיתי שזה מרובע, וחוץ מזה, היה על זה קסם אפל, דבר שללא ספק הוכיח לי שזו התמונה."

"אתה רוצה להגיד לי שצללת לתוך האגם רק כי ראית משהו זהוב ומנצנץ?" שאל ג'יימס, מושך בשערו השחור בתסכול.

אלבוס הנהן. "אבל עובדה שצדקתי. אולי לא ראיתי את התמונה עצמה, אבל זאת בהחלט הייתה התמונה."

ג'יימס קבר את ראשו בין כפות ידיו לרגע, מביע רגש שלא היה ברור אם הוא כעס, תסכול, אכזבה או אפילו גאווה.

"אני מקווה שאתה לא מתכוון לחזור לשם." הוא אמר.

"לא," אמר אלבוס, מניד בראשו, "אבל עדיין נשארו לנו שתי משימות אחרות."

"אם כבר מדברים על משימות," קול מעט גבוה וצורמני הדהד בחדר הלבן, גורם לארבעת התלמידים להחסיר פעימה, ספק אם בגלל שנבהלו וספק אם בגלל שעלתה במוחם האפשרות ששמעה את שיחתם, "אלבוס, אתה - ". מדאם פומפרי קטעה את עצמה, מבחינה בפניהם החיוורים של הילדים. "הו, הבהלתי אתכם? אני מצטערת. הייתי שקועה בשיחה עם פרופסור מקגונגל ובקושי שמתי לב שנכנסתי." נראה כאילו הצבע חוזר אל הארבעה.

"זה בסדר, זה טבעי להיות שקוע בשיחה." מלמלה הלנה במהירות, משחררת תוך כדי דיבורה אנחת הקלה.

"יופי," אמרה מדאם פומפרי בחיוך, "אז התכוונתי לומר שאדון פוטר הצעיר צריך להשלים את החומר שהפסיד. תוכל להיעזר בחבריך, אני מניחה?" היא הביטה ברוג'ר והלנה, שהנהנו מיד. "נפלא! לצערי עליי להשאיר אתכם לבד, יש לי תלמידים נוספים לטפל בהם." מדאם פומפרי יצאה מהחדר, ממלמלת כל מיני דברים על תקופת השפעות.

אלבוס ציין לעצמו בליבו, שהם חייבים למצוא מקום שפחות נגיש לציתות כשהם מדברים על משימותיהם. הוא ניסה לחשוב על מקום כזה, אך מחשבותיו נקטעו כשהדלת נפתחה בשנית, ובפתח החדר עמדה פרופסור מקגונגל.

"פרופסור!" נבהל אלבוס, "כלומר, שלום, פרופסור." הוא תיקן את עצמו.

מקגונגל חייכה אליו בחמימות והתקדמה אל תוך החדר. היא גררה כיסא לצד המיטה והתיישבה עליו.

"אני רואה שאתה ממשיך את דרכי אביך." היא אמרה בקול מעט צרוד וטפחה על שכמו של אלבוס. היא התמתחה מעט על הכיסא וחייכה אליהם שוב, חיוך כמעט שובב. אלבוס הניח שהיא מאוד אהבה את אביו, אם היא לא כועסת על כך ש'המשיך בדרכו', והתנהגותה החביבה הבלתי-רגילה הוכיחה זאת.

"רציתי רק להבהיר כמה חוקים, למקרה שתחליטו לשבור אותם בטענה שלא ידעתם על קיומם," היא אמרה בגיחוך, "על אף שלפי מיטב זכרוני ציינתי אותם בסעודת הפתיחה של השנה."

אלבוס, ג'יימס, הלנה ורוג'ר החליפו ביניהם מבטים, ככל הנראה חושבים על אותו הדבר. האם ייתכן שמקגונגל יודעת על תכניותיהם?

"פרופסור, לא התכוונו לשבור שום חוק." אמר רוג'ר, מנסה להציל אותם מהמצב.

"מובן שלא," המשיכה מקגונגל, "זה רק למקרה שתרצו לשבור חוקים בעתיד. לפי ההיכרות שלי עם הוריכם," היא הביטה באלבוס ובג'יימס, "שחשבו שחוקים נועדו בשביל לשבור אותם - "

"אבל, פרופסור, הם שברו אותם למען מטרות נעלות!" מיהר ג'יימס להצדיק את הוריו.

"בנוגע לזה, אני מסכימה איתך בלב שלם, אך חוששני שכעת מטרותיכם לא נעלות מספיק בשביל לסכן את עצמכם." אמרה מקגונגל בחיוך קל אך בקול תקיף.

"ובכן, אם את רוצה למנוע מאיתנו את שבירת החוקים, אולי תוכלי לענות לנו על כמה שאלות?" שאל אלבוס בתקווה.

מקגונגל גיחכה, מהרהרת בבקשתו של אלבוס לרגע. "כמובן." היא השיבה.

התלמידים התרווחו במקומותיהם בהתרגשות, בידיעה שאולי יקבלו את התשובות שאליהן הם מחכים כבר כמה חודשים.

"רצינו לשאול אותך, האם את יודעת מי הוא רוח הרפאים שהגיע אל בית סיפרנו?" שאל ג'יימס.

מקגונגל הנידה בראשה ללא. "לצערי, לא. הוא הגיע כמה ימים לפני תחילת שנת הלימודים, אמר שהוא קוסם שנקלע למוות אכזרי תוך כדי קרב אמיץ ביותר וסירב לציין את שמו. אך אני חייבת לומר שאיני מבינה מה מטריד אתכם כל-כך ברוח האדיב והצנוע שהצטרף אלינו."

"רק היינו, אה, סקרנים." אמרה הלנה, מאוכזבת מכך שלא קיבלה מידע חדש בקשר לרוח-הרפאים.

"נו, טוב. סקרנות היא תכונה חשובה ביותר. עוד שאלות?"

"את יודעת, במקרה, איך נראה טום רידל?" שאל אלבוס.

"טום רידל?" מקגונגל החווירה מעט. "הו, כן, אני יודעת, אך חוששני שלא אוכל להראות לכם אותו."

"למה?" שאל רוג'ר.

"תבינו, טום רידל הוא אדם, אם ניתן לקרוא למה שהיה 'אדם', שאיש לא ירצה לזכור. איש לא שמר תמונה שלו ורוב האנשים העדיפו למחוק את הזיכרון של מראהו מזיכרונם. אלו שלא מחקו את הזיכרון, מעדיפים שלא להיזכר בו."

"אוקיי." אמר אלבוס באכזבה.

הפרופסור קמה ופנתה אל הדלת, מכחכחת בגרונה. "אז אני מניחה שאין צורך להזכיר לכם את החוקים?"

"לא, אין צורך." אמר ג'יימס בנימה מכנית כמעה.

"אם כך, להתראות." אמרה וחייכה שוב.

"רגע, פרופסור," קרא אלבוס. מקגונגל הסתובבה לעברו, ידה מונחת על ידית הדלת. "מצנפת המיון יכולה לטעות?"

מקגונגל הרימה את גבותיה בהפתעה. ניכר בה שלא ציפתה לשאלה כזו ומעולם לא נשאלה בשאלה זו. "אני מעולם לא נתקלתי במקרה כזה, בכל שנותיי בהוגוורטס." היא השיבה.

אלבוס היסס לרגע אם לומר לה משהו או לא, אך לבסוף החליט שלא. "תודה, פרופסור." הוא אמר לה.

היא הנידה בראשה קלות ויצאה מן החדר.

"עכשיו יש לנו שלוש משימות," אמר אלבוס לחבריו, "אנחנו גם צריכים למצוא חדר שבו נוכל לדבר מבלי שאף אחד יפריע לנו."

האחרים הנהנו, כולם מאוכזבים מכך שלא קיבלו מידע חדש.

"טוב, אנחנו נלך להכין שיעורי בית. אלבוס, שמנו לך סיכומים של השיעורים שהפסדת על המיטה שלך. להתראות!" אמרה הלנה ויצאה מהחדר עם רוג'ר.

"ג'יימס, אמא ואבא ראו את רוח הרפאים?" שאל אלבוס.

"אני לא חושב, הם הלכו מייד אחרי שהם נפגשו איתך כשהתעוררת, אבל אני אשאל אותם."

"תודה, ג'יימס."

אלבוס חייך אל ג'יימס, ושניהם יצאו מהחדר.

הפרק הקודם		הפרק הבא