מלחמת החכמולוגיות

היי אנשימים!

טוב, זה רישמי. זה - הפרק  - הכי - ארוך - שכתבתי -  אי פעם!!

זה אמור להיות פרק אחרון, אבל אם ממש תרצו אולי אני אמשיך. אולי.

תהנו, חבר'ה. ואל תשכחו להגיב.

אוהבת, אלבטראוז

הרמיוני משכה את רגליה אל החזה, בחילה עולה בגרונה. 

היא הייתה יכולה לטעות ולחשוב שהבחילה נגרמה מהנסיעה באוטובוס המיטלטל, אחרי שכבר זמן רב היא רק מתעתקת. אבל היא ידעה שזאת לא הסיבה האמיתית. 

היא תפסה את ידו של רון ולחצה אותה חזק. הוא חייך אליה, מנסה להרגיע אותה. 

זה לקח להם זמן, אבל בסופו של דבר  החבורה הקטנה הצליחה למצוא לחש-איתור מיוחד. אנבת׳ התגלתה ליד חופי לונג-איילנד שבאמריקה. ואז הם חיכו לחג המולד, לחופשה, כי אין מצב שיצליחו לשכנע את המורים לתת להם ללכת בזמן הלימודים (והרמיוני לא הייתה בטוחה שהיא רוצה). 

הרמיוני החליטה שהיא תנסע לבד, אבל רון התעקש לבוא גם, למרות שלא הבינה למה. עכשיו היא קלטה שהוא פה כדי להחזיק אותה, לשמור שלא תתפרק. והיא הודתה לו בליבה כשהבחילה התחזקה. 

היא התרגשה כל כך, ופחדה כל כך. לא היה לה מושג איך אנבת׳ תגיב כשתראה אותה, אם תפחד או תחשוד או תכעס. חלק בה, חלק קטן, העז להאמין שאולי היא אפילו תשמח. אבל הרמיוני השתדלה להדחיק את החלק הקטן הזה, היא ידעה שזה לא יקרה. מוטב לא לפתח ציפיות ולא להתאכזב. 

היא שמחה שרון שם לצידה. הבחילה שלה, שנגרמה בעיקר מחשש רב, נרגעה מעט כשהוא כרך סביבה יד אחת. אבל חשה מעט אשמה בנוסף. 

הרמיוני התעקשה שיבואו אל אנבת׳ בדרך המוגלגית. היא לא רצתה תאונות כלשהן, ועד שיסתדרו העניינים עם אנבת׳ היא כמעט נרתעה מקסם. מה שגרם לה לקנות כרטיסי טיסה לאמריקה, בהיעדר אפשרות אחרת. ורון הצטרף בשבילה, והתעקש לשלם בשביל עצמו. הרמיוני התחננה אליו שלא יבוא או שייתן לה לשלם. הרי זה לא שרון עשיר במיוחד. 

בסוף הם התפשרו, והרמיוני שילמה חצי מהמחיר. הם ירדו מהמטוס והלכו לאכסניה הקטנה שהרמיוני שכרה מבעוד מועד, בכסף שחסכה במהלך השנים. ׳מזל שלא ביזבזתי אותו על כל מיני שטויות של ילדים וכאלה׳, חשבה בהקלה מעורבת בהתרגשות. 

הרמיוני התקלחה וניסתה לישון שם מעט אחרי הטיסה המתישה, אבל עיניה לא נעצמו. היא הייתה נרגשת מדי. 

אז רון והיא ויתרו על מנוחה ותפסו אוטובוס. מידי פעם רון היה מפעיל שוב את לחש האיתור בחשאי, מוודא שאנבת׳ עדיין באותו מקום, אך היא נשארה שם כמעט בלי לזוז. הרמיוני הצמידה את ברכיה לחזה ונשמה נשימות עמוקות. עוד רגע יגיעו. 

הם ירדו בתחנה שלהם, שהייתה במרחק כמה קילומטרים מהמיקום של אנבת׳. 

רון התמתח. ״את בטוחה שאת לא רוצה להתעתק?״ שאל. 

הרמיוני הנהנה בהחלטיות. ״אמרתי לך, אין קסמים עד שנגיע לאנבת׳.״

רון נאנח בהשלמה. הם התחילו לצעוד במורד הדרך.

רון ניסה לפתוח איתה בשיחה, אך הרמיוני לא שיתפה פעולה. היא הייתה מתוחה מדי. בסופו של דבר הוא ויתר, והם הלכו בשתיקה. 

כשעברו כבר מרחק נכבד מהדרך שלפניהם רון בדק שוב את הלחש.

״היא אמורה להיות קרובה,״ אמר. אפילו הוא נשמע נרגש. 

הרמיוני המשיכה במרץ מחודש ורון אחריה. לבסוף הגיעו למרחק של חמישים מטר ממנה, שלא זזה אפילו במטר. הרמיוני נעצרה.  

״הרמיוני?״ שאל רון כשהבין שהפסיקה ללכת. ״הכל בסדר?״ 

״אני...״ הרמיוני נשכה את שפתה. 

רון התקרב אליה. ״את תהיי בסדר. אל תדאגי. הכל יהיה בסדר.״

הוא הצמיד אותה אליו, והיא התמוטטה. הוא הרגיש את הדמעות נספגות בחולצתו בשקט. כך עמדו כמה דקות, דוממים, רון יציב כנגד כתפיה הרועדות של הרמיוני. הוא ידע שהוא צריך לבוא לכאן, בדיוק בגלל זה. 

לבסוף הרמיוני הרחיקה את פניה מעט וניגבה את הדמעות. ״סליחה, אני פשוט כל כך... כל כך מתוחה.״

״אל תצטערי, זה בסדר. אני מבין.״

״לא, זה...״ היא נשמה עמוק. ״איך אתה חושב שהיא תגיב?״

״אה, אני בטוח שיהיה בסדר,״ ענה. ״אנחנו נסביר לה. נספר לה על עולם הקסמים. יכול להיות שהיא כבר יודעת, חשבת על זה?״

הרמיוני משכה באפה. 

״הכל יהיה בסדר, את תיראי. אולי היא תהיה מבוהלת בהתחלה, אבל את תוכלי להרגיע אותה. את ממש טובה בזה.״

הרמיוני הנהנה, מנסה להאמין לו. ׳הכל יהיה בסדר, הכל יהיה בסדר.׳

הם המשיכו לאט. עוד כמה צעדים והגיעו ליעדם - ראש גבעה קטנה, ועליה עץ אורן בודד. מאחורי הגבעה אנבת׳ הייתה אמורה להיות. הרמיוני התקרבה בחרדה לראש הגבעה, ו...

כלום. 

שדות תותים שוממים, ריקים מאדם. 

הרמיוני התחילה ללכת הלוך ושוב, מצד לצד בגבעה, אך שום בחורה בלונדינית לא נגלתה לעיניה. אף אדם לא נגלה לעיניה.

רון הצטרף אליה, אבל אפילו אחרי סריקה מדוקדקת מראש הגבעה הם לא ראו אף לא תזוזה, אפילו לא של בעלי חיים. שום דבר. 

הרמיוני הביטה מטה מראש הגבעה, אל השדות, ונשענה על עץ האורן גדול המימדים לידה. תחושה רעה התפשטה בקרבה.

רון לא שם לב, וניסה שוב את הלחש. "זה לא הגיוני," רטן. "היא אמורה להיות ממש שם -" והצביע לנקודה מסוימת למטה.

הרמיוני רק נאנחה בייאוש חונק. היא הייתה צריכה לדעת שלא תמצא את אנבת'.

"הרמיוני?" שאל רון. "למה הפסקת לחפש?"

היא פתחה את פיה לענות, אך לפני שהספיקה להשמיע צליל נשמע קול:
"אתם מחפשים משהו?"

הם הסתובבו. נער עמד שם, גבו אל השדה. שיערו הבלונדיני נצץ בשמש, וחולצתו הכתומה הייתה דהויה מכדי שהרמיוני תבין מה כתוב עליה. זה רק הדמיון המשתולל שלה, או שכתם דם הכתים את מכנסי הג'ינס שלו?

"אתם צריכים לעזוב," המשיך הנער. "זה אזור סגור."

"לא," הרמיוני עזבה את העץ והתקרבה אליו. "זה רון וויזלי, ואני הרמיוני גריינג'ר."

היא הושיטה את ידה ללחיצה, אך הנער רק צמצם את עיניו בחשדנות. ידה נשמטה. 'אוקיי, אז זה לא הזמן להיות נחמדים.'

"זה אזור סגור," אמר שוב. "אתם צריכים ללכת."

"לא ראיתי שום שלט שאוסר את הכניסה," אמר רון בגבות מורמות.

הנער נראה כעוס. "שיפוצים."

הרמיוני הביטה אל השדות מאחוריו. "בשדה תותים?"

הוא משך בכתפיו בקוצר רוח.

"אם ככה למה לך מותר להיכנס?" פתאום מחשבה חלפה במוחה. "איך הגעת לכאן בכלל? לפני רגע לא היה שם אף אחד." לא יכול להיות שהוא בא מהשדה, הרי הוא היה שומם לגמרי לפני דקה.

"לא ראיתם אותי," ענה בקצרה הנער. "אתם צריכים ללכת. עכשיו."

הרמיוני לא אהבה במיוחד את הטון המצווה הזה. רון התחיל לענות, אבל היא הניחה את ידה על כתפו והוא השתתק והביט בה בשאלה.

היא פנתה אל הנער. "סלחה על ההפרעה, אבל אנחנו מחפשים מישהי. זה מאוד חשוב. אתה מכיר במקרה את אנבת' צ'ייס?"

הנער דמם, כאילו נגמרו לו המילים. הוא הביט בה בפליאה. "כן... כן, אני מכיר. מה את רוצה ממנה?"

"אני צריכה לראות אותה. זה דחוף."

הוא התחיל לענות, אבל בדיוק אז נער חדש עלה מכיוון השדות. עם שיערו השחור ועיניו הירוקות, אפשר היה לחשוב שהוא קרוב של הארי. רק שזה שכאן היה שרירי וגבוה הרבה יותר, ולא היו לא משקפיים. הוא לבש חולצה כתומה דומה לזאת של הבלונדיני, דהויה עוד יותר.

"קונור, צריכים אותך בארוות, הפגאסו -" הנער קטע את עצמו כשהבחין בהרמיוני וברון.

"מי אתם?" הוא קימט את מצחו.

"אני רון, זאת הרמיוני," ענה רון. "אנחנו מחפשים פה מישהי."

"אתם לא יכולם להיות כאן, זה דיי מסוכן בזמנים האלה." הוא הביט בהם בהתלבטות. "קונור, תקרא ל-"

"אני ממש מצטערת שהגענו בזמן הלא מתאים הזה," הרמיוני קטעה אותו. "אבל זה דחוף."

"אה, פרסי?" שאל קונור את הנער ששמו היה כנראה פרסי. "אתה מכיר אותם אולי? הם אמרו שהם מחפשים את אנבת'."

הנער הביט בהם בהפתעה. "אתם מכירים את אנבת'?"

הרמיוני הנהנה. "באנו לפגוש אותה."

"אוקיי, אני אקרא לה." פרסי פנה לקונור. "תשמור פה, אנחנו לא רוצים עוד..." הוא העיף בהם מבט. "עוד תאונות."

קונור הנהן, ופרסי רץ בחזרה לשדה. רק כשהסתובב הרמיוני הבחינה שחולצתו משוספת מאחור, ונוזל אדום היה ספוג בבד. נשימתה נעצרה, אך היא לא אמרה דבר.

הם חיכו בדממה. הרמיוני התיישבה שוב ליד העץ ונשמה נשמות מתוחות. רון לחץ את ידה ברוגע. קונור הביט בהם בדריכות, ומדי פעם סרק את האופק. כנראה בחיפוש אחר 'התאונות' האלה שפרסי דיבר עליהן.

אחרי חמש דקות היא הופיעה. האחת והיחידה.

הרמיוני זיהתה ללא קושי את חברתה הישנה, למרות שזו השתנתה וגדלה מאז הפעם האחרונה שהתראו.

אנבת' לבשה את אותה חולצה שכולם פה לבשו, הכתומה והמחוקה, רק שמעל זאת היה עליה שריון זהוב שבצורה מוזרה כלשהי נראה ממש מחמיא לה. פניה היו בוגרות יותר, איבדו את הנפח הילדותי שהיה להן פעם. היה לה את אותו מבט ענייני ואותו ניצוץ בעיניים, רק שעכשיו עיגולים שחורים נוצרו תחת עיניה והמרץ ההתלהבותי היה חסר. ברור היה שהיא מותשת.

"קונור, פרסי אמר ששני בני תמותה מחפשים אותי -"

היא הפסיקה לדבר כשעיניה פגשו בעיני הרמיוני.

הרמיוני שיפשפה את ידיה המזיעות על מכנסי הג'ינס שלה ומיהרה לקום. "אנבת'," היא בלעה רוק. "אני... את זוכרת אותי? מכיתה ב'?"

אנבת' רק המשיכה לבהות בה במבט שהרמיוני לא הצליחה לפרש. "זאת אני. הרמיוני גריינג'ר. באתי לדבר איתך..." היא נשכה את שפתה.

"הרמיוני חיפשה אחרייך," התערב רון. "היא רצתה להגיד לך שמה שקרה שם, טוב, זה לא כמו שזה נראה."

שפתה של אנבת' רטטה. "הר- הרמיוני?" לחשה.

"זאת אני," ענתה הרמיוני בשקט. "תקשיבי לי, מה שקרה בכיתה ב', זאת הייתה תאונה. אני לא מפלצת. זה מסובך, אבל אני מבטיחה לך. לא ניסיתי לפגוע בך מעולם."

"אנבת'?" שאל קונור בסקרנות. "מי אלה?"

אנבת' פתחה את פיה לענות, אך בדיוק אז ילד קטן, בן שתים-עשרה לכל היותר, עלה גם הוא בריצה מהשדה. הרמיוני לא יכלה שלא לתהות - 'מאיפה כולם צצים מהשדה הזה?'

"אנבת', וויל קורא לך למרפאה. מישהו נפגע..." הילד התנשף מהריצה.

עיניה של אנבת' נפערו, ומיד היא צמצמה אותם. היא הביטה בילד בקור רוח. "תודה, שון." היא הסתובבה אל קונור. "קונור, אנחנו צריכים לזוז. מסוכן להישאר מחוץ למחנה. נצטרך להכניס אותם."

קונור מצמץ. "אבל - אבל זה אסור. בני תמותה לא יכולים -"

"אני יודעת, אני יודעת. אבל זה מקרה חירום." הרמיוני זיהתה את הרוגע הזה בקולה. אנבת' הייתה נרגשת, מבוהלת, אין לדעת מה עוד. אבל היא לא הייתה יכולה לתת לזה זמן עכשיו. אז היא הזיזה הכל הצידה וכסתה את עצמה במעטה של אדישות, תפקוד חסר רגש. זה היה קול של מלחמה, והרמיוני כבר ידעה לזהות אותו.

כנראה שהמצב כאן קשה יותר משחשבה.

קונור הנהן. "קוראים לו רון וויזלי ולה, טוב, את כבר יודעת."

קונור ואנבת' התחילו ללכת במורד הגבעה, ובמרחק של חמישה מטרים מהם אנבת' הסתובבה אליהם וקראה: "אני, אנבת' צ'ייס, מאשרת את כניסתם של בני התמותה הרמיוני גריינג'ר ורון וויזלי למחנה." **

ואז זה קרה. כאילו מישהו הרים מפניהם מסך, ראייתם של רון והרמיוני השתנתה. המחנה ההוא שכל הזמן מדברים עליו נגלה בפניהם.

ילדים ונערים הסתובבו שם, רובם עם החולצות הכתומות ההן, רובם עם שריונים. עכשיו הרמיוני הצליחה לקרוא את הכתובת על החולצה - מחנה החצויים.

חצויים?

היה ברור שמתחוללת שם מלחמה. החניכים במחנה התרוצצו, גוררים אלונקות ועליהן פצועים. לרבים היו חתכים ושריטות, והרבה דם. 

אנבת' וקונור הובילו אותם לבניין שוקק חיים במרכז המחנה. בהתחלה הרמיוני לא הבינה מה מטרתו, ואז קלטה. לכאן הפצועים הגיעו. זה 'בית החולים' של המחנה.

אנבת' הובילה אותם לכמה כיסאות ריקים מאדם שהוצבו בכניסה לחדרי החולים.

"זה חדר ההמתנה. חכו כאן, אני אחזור בעוד רגע."

קונור נשאר איתם בעוד אנבת' הולכת, אבל היא נעצרה על ידי בחור בלונדיני גבוה. היא דברה איתו במצח מקומט, מהנהנת, והוא נראה עייף עוד יותר ממנה, אם זה אפשרי בכלל. בסוף הוא חילץ חיוך והלך. 

אנבת' חזרה. היא התיישבה בין הרמיוני לקונור והליטה את פניה בידיה בעייפות. "קונור," אמרה מבין ידיה. "תעשה לי טובה ותקרא לקלאריס. אנחנו צריכות לחשוב על תוכנית, ומהר."

קונור הנהן והלך. הרמיוני הביטה בה במצח מקומט. "את... בסדר?"

אנבת' נאנחה והזדקפה. "אני אהיה. אז, תסבירי לי מה קרה בכיתה ב'."

"את מאמינה לי?" שאלה הרמיוני, תקווה מפציעה בה. "את מאמינה לי שהכל היה אי הבנה?"

אנבת' משכה בכתפיה. "את לא מפלצת. אם היית מפלצת לא היית מצליחה לעבור את גבולות המחנה. תסבירי לי מה קרה שם באמת."

הרמיוני עדיין לא הבינה מה הקטע של כל המקום הזה. זה נראה כמו מחנה צבאי של ילדים, שנלחמים באמת. וגבולות המחנה, עם חיזיון השדות הריקים, זה נראה כמו קסם. אבל זה לא ייתכן.

אבל היא התעלמה מזה, לעת עתה, ונסתה להסביר לאנבת' על הקוסמים כמיטב יכולתה. רון עזר, הכניס היערות מדי פעם, אבל הרמיוני הייתה הנואמת העיקרית.

זה היה מוזר. אנבת' לא הנידה עפעף כשהרמיוני אמרה שהיא בעצם קוסמת, וגם לא כשהסבירה בהרחבה על עולם הקוסמים. הרמיוני לא הייתה יכולה לדעת מה עובר לה בראש, אם היא מאמינה או חושדת או כועסת. אנבת' רק הביטה בה בפני פוקר עד שסיימה להסביר.

לבסוף אנבת' נשענה על הכיסא מאחוריה. הרמיוני חיכתה במתח בעוד אנבת' רק מביטה באוויר שמולה בהתלבטות, שוקלת אפשרויות. היא טפחה על סנטרה בהירהור.

"תוכיחי לי," ביקשה. הרמיוני פלטה אוויר בהקלה ושלפה את שרביטה. היא אמרה את מילות הלחש בקול ברור כדי שאנבת' תשמע, וכדור של אש הופיע בקצה השרביט. אנבת' הביטה במבט אטום, ונראתה כמי שדבר כבר לא יכול להפתיע אותה.

"אני מאמינה לך," אמרה בשקט. היא נשמה עמוק. "אני מצטערת על מה שקרה אז."

הרמיוני כמעט בכתה מרוב אושר. "את מצטערת? אין לך מושג כמה אני. שום דבר משם לא היה אמור לקרות. היינו יכולות להמשיך להיות החברות הכי טובות במקום להתייחס לשאלה המעצבנת של איאן קונרד, מי יותר חכמה, וכל זה לא היה קורה."

אנבת' חייכה בנוסטלגיה. "איאן קונרד היה חמור. וגם רובי ווסט."

"אני יודעת!" הרמיוני חייכה חיוך גדול והתרווחה בכיסאה. המשקל הכבד שישב עליה מאז שסיפרה את הסיפור בחדר הנחיצות, נשטף ממנה כמו מים.

אנבת' חייכה חיוך קטן. "אז, נישקת את חתיך מספר אחד בבית הספר. אני מניחה שאני צריכה למלא את חלקי בהתערבות?"

הרמיוני ניענעה בראשה במרץ. "תשכחי מזה. תמיד חשבתי ש'להיות חייבת לשנייה לתמיד' זה מוגזם לגמרי."

אנבת' צחקה, ואז רכנה אל הרמיוני. הן התחבקו, וכל מה שהרמיוני הצליחה לחשוב עליו היה: היא חברה שלי. היא שוב חברה שלי.

היא הרגישה את רון מתנועע לידה בחוסר נוחות. "אה, אנבת'? מישהו קורא לך."

אנבת' התנתקה ושתיהן הביטו אל הבחור הבלונדיני שחזר שוב. אנבת' נעמדה מיד.

"וויל. יש התקדמות?"

הבחור, וויל, הנהן בחיוך. "ניקו התעורר, אחרי שנתתי כמות כל כך גדולה של אמברוסיה ונקטר עד שאני לא בטוח איך הוא עוד לא נשרף."

אנבת' חייכה בהכרת תודה. רון והרמיוני, שלא הבינו מילה מהשיחה הזאת, הביטו בה בשאלה.

"זה סיפור ארוך," אמרה באנחה והתיישבה. "עדר ענק של מפלצות התחיל לתקוף את המחנה לפני שבוע בערך. יש לנו הרבה פצועים. למזלנו המפלצות לא מסוגלות לעבור את גבולות המחנה, אז בינתיים אנחנו בטוחים. השמדנו כבר רבים מהם. עם התגבורת מהמחנה השני, אנחנו יכולים לסגור את המלחמה הזאת מהר מאוד. הם אמורים להגיע היום."

"למה המפלצות תוקפות אתכם?" שאל רון בסקרנות.

אנבת' נשארה בשקט לרגע, מהססת. ואז הרימה את ראשה. "גם לי יש משהו מופרך לספר לכם, ויהיה לכם קשה להאמין לזה. אבל תנסו, כי זאת האמת."

ואז היא סיפרה להם את הדבר הכי מופרך ששמעו אי פעם, שהאלים קיימים. והביאה הוכחות.

כל הילדים כאן הם חצי אלים. המפלצות נמשכות אליהם בתור נקמה בהוריהם האלוהיים. מחנה החצויים - חצויי דם. בני תמותה ואלים. הפרעת קשב, דיסלקציה - הם בנויים למלחמה, ליוונית עתיקה. לא לישיבה בשיעורי שפה בבית הספר.

עוד ועוד עובדות, כאלה ואחרות...

אנבת' בת אתנה, אלת החוכמה. הרמיוני לא יכלה שלא לחייך. כל כך צפוי.

באיזשהו שלב פרסי הופיע. עכשיו היה עליו שריון קרב מלא, וחרב ארד בידו. שיערו המבולגן ופניו המוכתמים בדם העידו שהרגע חזר מקרב. הוא סיחרר חרבו ביד מאומנת והקשיב להסבריה של אנבת' בשקט, לא מתערב בהחלטתה לחשוף את הסוד הגדול. הרמיוני תהתה בן של איזה אל הוא.

כשאנבת' גמרה היא הסתובבה אליו בחיוך עצוב משהו והוא התיישב לידה. 

"קלאריס יצאה לרסק עוד כמה מפלצות, אבל באתי במקומה. דיברתי עם ג'ייסון באיריס-נט והוא אומר שהוא ופייפר בדרך לכאן עם הרומאים. יגיעו תוך שעה בערך."

אנבת' הנהנה בעייפות.

"מה שלום ניקו?" שאל פרסי.

 היא חייכה. "הוא התעורר לפני כמה דקות. מה קרה שם? וויל אמר שכשמצאו אותו הוא כמעט התאדה להם בידיים."

 פרסי נאנח. "הוא חיסל בערך חמש מפלצות במכה, את יודעת - פער את האדמה וכל זה, ואז הוא עשה כמה קפיצות בצללים כדי להתחמק מקיקלופ ענק שהגיע לשם. אני חושב שהוא המנהיג של כל שאר הקיקלופים, הם היו דיי מבולבלים כשהרגתי אותו אחר כך. בכל מקרה, הוא בכל זאת הצליח לפגוע בניקו, אני חושב שבראש. הוא קרס על המקום. אז הבאתי אותו קרוב למחנה לכמה מביתן אפולו."

אנבת' שיפשפה את ראשו של פרסי בחיבה. הרמיוני התחילה לחשוד שהם זוג.

"אז מי אתם?" שאל פרסי את הרמיוני ורון.

"אני חברה של אנבת', מפעם. רון הסכים לבוא איתי לפה."

רון חייך אליה, והיא חייכה חזרה.

"אז... אתם יודעים הכל עכשיו, מה?" המשיך פרסי.

"כן," ענה רון.

"בן של איזה אל אתה?" שאלה הרמיוני בסקרנות.

פרסי חייך וקד קידה רשמית. "פרסי ג'קסון, בנו של פוסידון, אל הים. לשירותך."

אנבת' ציחקקה ומשכה אותו אליה. הוא נישק אותה נשיקה ארוכה.

הרמיוני חייכה למראם, שמחה לראות שאנבת' מצאה את החלק החסר שלה. כמו רון בשביל הרמיוני. ואם פרסי הצליח לגרום לה לצחקק ככה בזמנים כאלה, טוב, כנראה שהוא באמת האחד בשבילה.

רון כרך סביבה את ידיו ונאנח. הרמיוני נשקה לאפו וחייכה חיוך מתוק.

פרסי התנתק מאנבת'. הוא הביט ברון והרמיוני החבוקים, וחצי חיוך עלה על פניו.

"טוב, הייתי שמח להישאר ולפטפט, אבל קרב מתחולל בחוץ. אנבת', לכי לישון. את נראית סחוטה. רון, הרמיוני - אתם מוזמנים להישאר. עוד מעט מגיעה תגבורת מהמחנה הרומי, ותהיו יכולים לקבל סיור כמו שצריך. עוד לא ראיתם את המחנה כמו שהוא באמת," הוא קרץ בשובבות.

לפני שהספיק לעשות צעד אחד, אנבת' תפסה בידו. "רגע. אתה לא יכול ללכת."

פרסי חייך. "תורי עכשיו, אנבת'. את כבר נלחמת, ואני חושב שלא ישנת כבר יותר מיום. יומיים?" אנבת' הנהנה הנהון עייף, אך אחיזתה בו לא נרפתה.

"אל תדאגי, אני אחזור עוד כמה זמן. ג'ייסון יביא את התגבורת ונחסל אותם סוף סוף."

אנבת' הביטה בו. "נכון. אבל אתה פצוע."

פרסי נע באי נוחות. "לא אני לא."

היא עשתה פרצוף. "אל תנסה לעבוד עליי. ראיתי שאתה צולע."

"אתה צולע?" שאל רון בפליאה. פרסי הסתיר את זה מעולה, או שסבל בשקט בכל פעם שדרך על רגל שמאל. איך אנבת' עלתה עליו - תעלומה.

 "יש לך גם חתך בגב," ציינה הרמיוני.

"באמת?" שאלה אנבת'. "תראה לי. זה חמור?"

פרסי נשך את שפתיו. "לא מאוד. תראו, אני צריך לצאת לשם. אנשים נפצעים, אין מה לעשות. אבל הקרב לא נגמר עדיין. אני חייב ללכת."

"לא נכון," אמרה אנבת', היא נשמעה מתגוננת. "תישאר כאן. וויל או מישהו אחר מביתן אפולו ייתן לך טיפול. תצא אחר כך."

פרסי הביט בה במבט רציני. "אנבת', את לא יכולה להכריח אותי להישאר. אני הולך."

עיניה היו לחות. "אתה לא חייב."

הוא חייך חיוך עצוב. "זהו, שאני כן." הוא משך את ידו מידה של אנבת', שלא התנגדה, ונישק אותה על מצחה. היא עצמה עיניים. תחושה לא נוחה של פלשנות מילאה את הרמיוני.

לפתע חיוך גדול האיר את פניו של פרסי. "היי, זה לא שאני יוצא לקרב של חיים ומוות. אני עוד רגע יחזור, ביחד עם הרומאים. את יודעת את זה."

היא חייכה חיוך חלוש והנהנה. הוא קרץ לה ויצא מהחדר.

אנבת' נשמטה על מושבה, כאילו כל כוחה נטש אותה. הרמיוני הביטה אחרי פרסי, אל הדלת.

"הוא יהיה בסדר," אמרה, מהרהרת. "זה נראה כאילו הוא יודע מה הוא עושה. וזה לא שהוא לא נלחם בעבר, נכון?" ניחשה.

אנבת' פלטה נחרה. "אין לך מושג כמה פעמים. הוא מצליח להכניס את עצמו לכל קרב."

הרמיוני חייכה. "לכל קרב שקשור לאנשים שהוא אוהב. נכון? הוא נראה טיפוס כזה. המחנה חשוב לו, הוא באמת חייב להילחם."

אנבת' משכה בכתפיה. "כן, כנראה שכן. אבל... זה לא רק זה. פרסי מנהיג. הוא חייב להילחם, כי זה נותן לכולם עוד כוח ומוטיבציה. לא לוותר. הוא תמיד היה כזה."

רון גיחך. "מזכיר לי מישהו."

הרמיוני ניענעה בראשה. "לא יודעת. אולי. שניהם דיי דומים, אתה לא חושב?"

"כן, אותו שיער, אותם עיניים," אמר רון. "אבל לא ממש במבנה גוף."

אנבת' הביטה בהם בסקרנות. "מי זה?"

שניהם החליפו מבטים. "זה סיפור ארוך," הזהירה הרמיוני.

אנבת' חייכה. "קחו את הזמן. במילא אין לי מה לעשות."

אז הם סיפרו. את כל סיפור וולדמורט. ואנבת' הקשיבה בעניין רב.

בסוף הסיפור פרסי חזר, מלווה בנער בלונדיני גבוה ונערה שחומת-עור יפהפייה. הוא הציג אותם כג'ייסון ופייפר, שהביאו איתם חצויים לוחמים שהכריעו את המלחמה.

הרמיוני ורון נשארו שם עוד זמן רב, מדברים בעניין רב עם החצויים. הרמיוני ואנבת' חזרו רשמית להיות החברות טובות, וחתמו זאת כשהחליפו מספרי טלפון, מה שאנבת' עשתה רק במקרים נדירים, מסתבר.

בערב הייתה חגיגה, חגיגה גדולה.

רון והרמיוני רקדו, צחקו, ונהנו מכל רגע.

המסיבה נגמרה מאוחר בלילה, והאוטובוס הבא יגיע רק למחרת, אז הם נשארו ללילה. יש לציין, שהיה ממש צפוף בביתן הרמס. אבל היה נחמד בשקי השינה הקטנים.

למחרת בבוקר נפרדו. כל צד הזכיר לשני כל הזמן שכמובן אסור לספר לאף אחד על האלים/בקוסמים, והיו הרבה חיבוקים. בעיקר של אנבת' והרמיוני.

הן הבטיחו לשמור על קשר, והרמיוני הודיעה שתבוא לבקר. אנבת' הסבירה לה בעצב שהיא כנראה לא תוכל לבוא אליה לאנגליה, מפני שמחוץ להגנת המחנה מסוכן לחצויים, אבל הבטיחה שתנסה. 

שתי הבנות נפרדו בדמעות, ורון והרמיוני התחילו ללכת בחזרה לתחנת האוטובוס.

שתיהן לא ידעו מתי יצליחו להיפגש שוב, אם בכלל. אבל דבר אחד הן כן ידעו.

הן לעולם, אבל לעולם, לא יפרו שוב את הקשר שלהן בגלל עוד ריב מטופש שכזה. לעולם.

הפרק הקודם		הפרק הבא