סופו של הארי פוטר

הארי שוב לא הצליח להירדם. זה קרה לו הרבה בזמן האחרון. הוא התהפך שוב במיטתו והציץ בשעון. השעה כעת הייתה שלוש בלילה.

הוא קם באיטיות והבין שכנראה יהיה זה לילה נוסף אותו יבלה מחוץ למיטה.

הוא נעל נעלי בית שניצבו על יד המיטה ויצא מהחדר, סוגר אחריו את הדלת בשקט כדי לא להעיר את רון.

הוא ירד אל המטבח, מזג לעצמו כוס מים והביט על האורלוגין של גברת וויזלי שהונח על ערימת בגדים. כרגיל, כל המחוגים הראו "בסכנת חיים".

הוא חייך כשהמחשבה המגוחכת על וולדמורט במחילה קפצה לראשו ויצא מהמטבח.

הוא בדיוק התקרב לספה כשהבין שהוא אינו היחיד בחדר. הוא לא הספיק להתרחק משם כשאותו מישהו כבר סובב את ראשו והביט בו.

"הו, הארי, זה אתה..." אמר לופין וסובב בחזרה את ראשו. הוא ישב בדממה ובהה באח הכבוי.

"לא התכוונתי להפריע," אמר הארי והחל לחזור על עקביו.

"לא, לא, אתה לא מפריע, בוא שב." אמר לופין ונשמע מותש. הוא זז מעט כדי לפנות להארי מקום על הספה לידו.

הארי היסס מעט ולבסוף התיישב והרגיש רגוע, תחושה שהציפה אותו כל פעם שהיה על יד לופין. הוא שם לב לבקבוק וויסקי-אש שלופין אחז בידו, ועל אף שהבקבוק היה חצי ריק, לופין נראה יציב וממוקד כאילו לא שתה כלום.

הייתה דממה מוזרה, אותה הפרו רק ציוציהם המרוחקים של הנומים מגינת המחילה.

כעבור כמה דקות של דממה דרוכה, לופין נאנח, כיסה את עיניו בידו והניד את ראשו.

"אני-" התחיל הארי בנימה סלחנית אך לופין כמעט מיד קטע אותו;

"לא זה בסדר, זה בסדר. אני רק לא מרגיש טוב כל-כך. "

"רוצה לשתות?" שאל הארי והציע ללופין את כוס המים שלא לגם ממנה כלל.

לופין הביט בהארי במבט מצועף וכעבור כמה שניות חייך.

"לא, זה בסדר. תודה." הוא אמר הציג להארי את בקבוק השתייה שלו וחזר להביט בנקודה לא ממוקדת באח.

"על מה אתה חושב?" פלט הארי ומיהר ללגום מהמים שלו.

"חברים," אמר לופין.

"על ההורים שלי?" שאל הארי והרגיש שהוא חודר למקום אסור כשהוא חוקר כך את לופין.

"גם." ענה לופין.

"גם על סיריוס," אמר הארי ושמט את ראשו. הוא החל לשחק בשולי הפיג'מה שלו כשהרגיש את מבטו של רמוס נעוץ בו.

הוא הרגיש צורך עז לדבר על מה שעובר עליו, והחיבור המוזר והמושלם הזה של השעה, התקופה והחברה באותו רגע יצר את ההזדמנות.

"גם על סיריוס." הסכים לופין וחזר שוב להביט באח. הארי הרגיש שלופין יודע שהוא רוצה לשפוך הרבה דברים וכנראה בגלל זה לא אמר דבר, או שפשוט בגלל שזוהי דרכו של לופין להבין דברים – בשתיקה.

"לפעמים אני חושב שבכלל הייתי צריך למות יחד עם ההורים שלי." אמר הארי כעבור כמה דקות ונמנע מלהביט בלופין ששוב הפנה אליו את מבטו בפליאה.

"אל תדבר שטויות, הארי. צריך לדעת איך להתגבר על דברים ולפעמים אני חושב שאנחנו חיים בשביל זה – בשביל להתגבר ולעמוד אחרי כל נפילה." הוא אמר.

"כשאתה לא מפסיק ליפול, כבר נמאס לך לקום." אמר הארי ולגם שוב מכוס המים.

"תסתכל עליי, הארי." בלית ברירה סובב הארי את פניו כדי להביט בלופין, ועיניו החומות והשלוות חיזקו את הרגשת הרוגע שהשתלטה עליו מאז שהתיישב על יד האיש שגרם לו להתפלא כל פעם מחדש.

"אם הייתי חושב כמוך, לא הייתי יושב פה איתך עכשיו."

"אבל-"

"תקשיב לי. אני איבדתי הרבה ועברתי הרבה יותר ממה שאנשים בדרך-כלל חושבים. המוות של סיריוס היה מוזר וקשה. אבל חייבים להשלים עם זה ולהמשיך הלאה."

"אבל אנחנו בכלל לא יודעים שהוא מת! הוא רק נפל לוילון הזה." אמר הארי.

"סיריוס לא היה הראשון שנפל לתוכו ואף אחד מהאומללים האחרים שזה קרה להם לא חזרו יום אחד, לכן זה מכונה "שער המוות"."

השתררה דממה. הארי הסיט את מבטו ובהה באח הכבוי, דמעות מלוחות זלגו חרש על פניו.

~*~

באותו רגע שפניו של לופין פגעו ברצפה, רון זינק ממקומו ונעמד מול וולדמורט. וולדמורט די השתעשע מכך –

"בן וויזלי האחרון בא לנקום את מות הוריו, אחיו ואחותו הקטנה והטיפשה,"

"תשתוק!" קרא רון הוא התכופף כדי לקחת את שרביטו של לופין. ידיו רעדו.

"אתה אפילו לא מסוגל להחזיק את השרביט כראוי, וויזלי. אין לך סיכוי נגדי ואתה יודע את זה. אם תחליט לוותר עכשיו, אני אפילו אסכים להרוג אותך מהר יותר מכפי שתכננתי." אמר וולדמורט בקול קר ומלגלג.

"באמת? ממתי אתה נהיית רחמן, וולדמורט?!" אמר רון בלי להצטמרר מהשם. "אתה יצור שצריך למות! אתה מתועב, אכזר ושפל!" הוא הוסיף בכנות יתרה.

"אתה ממש מתוחכם, נכון, רונלד וויזלי? הזדמנות אחרונה." אמר וולדמורט.

"תשתוק, מפלצת! אני לא צריך את ההזדמנויות שלך, אני אלחם בך! אני אנקום את המוות שלהם – אני אהרוג אותך!" נבח רון ועיניו איימו לצאת מחוריהן, והיו אדומות מרוב דמעות.

"הפתעת אותי, רונלד וויזלי." אמר וולדמורט בקול מחושב, ולא נראה מוטרד כלל מהעובדה שמישהו מאיים עליו בשרביט בזמן שהוא משוטט ברחבי החדר כשהשרביט שבידו לא מוכן להתקפה.

"הו, באמת? ואיך זה? לא ציפית שאני אתנגד? ציפית שאני אבוא ואוותר – שאני אבוא ואכנע? בחיים לא!" אמר רון.

"לא, לא זה." פסל וולדמורט. "הפתעת אותי בכך שאתה יותר טיפש אפילו מהחבר שלך. בפגישות שלנו, הוא – בניגוד לך, שתָק!" באותו רגע הוא הניף את שרביטו, רון הניף גם הוא אך לא היה זריז מספיק. הוא כבר נפל על רגליו והחל להתעוות בכאב כשקללת קרושיאטוס פגעה בו.

הארי בדיוק עמד לצעוק לוולדמורט שיפסיק, אך וולדמורט כבר עשה את זה לפני שדיבר.

"את זה, הארי פוטר. אתה חייב לראות." הוא אמר בקור, ובזמן שרון התאושש מהקללה, הוא גרם לראשו ומבטו של הארי להיות מקובע על רון.

וולדמורט נראה קר ואכזרי כל כך כשדיקלם "אימפריו!" וכיוון את שרביטו על רון.

לרגע נראה היה כאילו לא קרה לרון דבר, אך אז הוא הסתובב אל הארי ונעץ בו את מבטו.

רון הרים את שרביטו ובהינף אחד, הופיעה על ידו סכין מושחזת.

הארי היה מזועזע.

רון הניף את הסכין לעברו של הארי. מבטו היה קפוא וחסר הבעה. הארי ניסה לעצום

את עיניו – אם רון יאלץ לדקור אותו – לפחות הוא לא יאלץ לראות את זה. אך הוא ניסה ולא

הצליח – עיניו נשארו פעורות כמקודם ומקובעות על רון.

הארי התכונן לזה, רון עמד עם הסכין מעליו והוריד אותה במהירות.

אך הזעקה המצמררת והדם החם שניתז על פניו של הארי לא היו שלו – הם היו של רון.

הסכין ננעצה עמוק בחזהו והוא נפל מיד על הרצפה שנשתפה בדמו החם.

"לא!" קרא הארי, "לא, רון! רון! לא! זה לא יכול להיות – רון!" הוא ניסה להיחלץ

מהחבלים ולא הצליח. הדמעות המלוחות שזלגו מעיניו התערבבו בדם החם והאדום של רון

שהותז על פניו לפני כמה רגעים.

"אתה רואה מה זו חולשה, הארי פוטר?" נשמע קולו של וולדמורט כאילו ממרחקים. להארי לא היה איכפת אם וולדמורט יהרוג אותו עכשיו. אולי הוא יפגוש את רון בשמיים. מצדו להיות בכל מקום, רק לא כאן, מול גופותיהם של רון ולופין.

"חולשה, זה לראות דבר כזה – ולבכות! לראות דבר כזה ולהיעשות פגיע!"  וולדמורט התקרב אל הארי וסידר את אחיזתו בשרביט.

הארי היה כבול אל פסל האבן הזה, ובקושי יכול היה לזוז מילימטר. לא, זה לא יכול להיות – לופין מת, רון מת והוא עומד להפסיד ללורד וולדמורט.

הוא פשוט לא האמין, לא רצה להאמין. הוא עוד מעט יפקח את עיניו ויגלה שהכול היה סיוט אחד ארוך שגרם לצלקת שלו לפעום בכאב. אבל מה שקרה היה נורא מדי בשביל להיות בסך הכול חלום, והנה, הוא נמצא, חסר אונים וחסר הגנה מול וולדמורט, כנראה, בפעם האחרונה.

"הארי פוטר..." הוא אמר בקולו הקר. הארי השתדל לא להביט בעיניו האדומות, האכזריות וניסה לחפש מפלט – להביט בכיוון אחר. אך לא היה מקום שאליו יכול היה להביט בלי להזדעזע – מימינו גופתו של לופין, משמאלו גופתו שותתת הדם של רון ומולו פניו הלבנות והקרות של וולדמורט.

"הילד שנשאר בחיים, הנבחר..." הוא אמר ושפתיו הדקיקות התעקלו בחיוך מלגלג.

הארי ניסה להדחיק את המחשבה על מותו של רון, ללא הצלחה.

וולדמורט התקרב אליו כך שמה שהפריד בניהם היה מרחק של עשרים סנטימטרים בלבד. הארי הרגיש את צלקתו מפעמת בכאב, כל רגע נוסף והכאב רק הלך וגבר, עד שהוא כבר הרגיש שראשו עומד להתנתק מגופו ולהתפוצץ לאלפי רסיסים.

"אתה רואה..." הוא אמר וקולו היה קר מתמיד – גורם להארי להרגיש שעצמותיו קופאות בתוכו. הוא פרש את ידיו והביט סביבו בחיוך, כדי להציג להארי את גופותיהם של לופין ורון.

הארי שתק . ללא ספק וולדמורט ניצח. על אף כל הניסיונות של מסדר עוף החול ושלו, הם לא הצליחו לגבור עליו באמת.

"אחרי הכול, הארי פוטר, אני ניצחתי! זה שכולם ייחלו לרגע הבסתו! אני, זה שכולם ביקשו שיעלם מן העולם!" הארי הצליח לראות ניצוץ של שמחה בתוך עיניו המפלצתיות, הנחשיות של וולדמורט.

"נכשלת, הארי פוטר. ואני, אדון האופל, ניצחתי." הוא המשיך. "ועתה, כשאוכלי המוות הנאמנים ביותר שלי, מבצעים את המוטל עליהם, אני ואתה נשארנו כאן, לבד, הארי פוטר." הייתה שתיקה קצרה. הארי היה יכול להרגיש בקור המזעזע שהגיע עד לעצמותיו, אך במקביל הרגיש שהשנאה והכאב שלו גורמים לו לבעור.

"אני לא אבזבז עוד הרבה זמן, הארי פוטר. אין לי עוד זמן מיותר לבזבז עליך. אתה רק עוד מכשול שהצלחתי לגבור עליו בדרך אל מטרותיי." הוא הפנה את גבו להארי והסתובב בחדר המושחת במעין גאווה מזעזעת – כאילו היה גאה בכך שכבש את הוגוורטס.

"משאלה אחרונה?" הוא שאל בדרמטיות מלגלגת והסתובב בבת-אחת אל הארי כששרביטו מכוון אל ליבו.

הארי שתק לרגע ואז ירק על פניו של וולדמורט. וולדמורט נראה מופתע וכועס.

"לא מנומס, הארי פוטר. בהחלט לא מנומס, מעניין מה היה אומר על זה איש הזאב..." הוא אמר בזמן שניקה את פרצופו בהינף שרביט והביט על גופתו של לופין על הרצפה מימינו בעצבות מזוייפת. "או דמבלדור..." הוא צקצק בלשונו. נראה היה שהוא משועשע במיוחד מדבר כלשהו.

הארי בהה בגלימה השחורה ובאצבעות הלבנות והארוכות האלה. אלה שכל-כך שנא, שכל כך רצה להכאיב להן, אך לא ידע איך. הדמעות עוד המשיכו לזלוג מעיניו.

הוא ניסה לחלץ את עצמו מהחבלים – לנצל את הזמן שוולדמורט לא מסתכל עליו –

"אפילו אל תחשוב על זה, הארי." אמר וולדמורט מבלי להסתובב. הארי התעלם, הוא המשיך לנסות להיחלץ מהחבלים – אסור לו לוותר. דמבלדור לא היה מוותר, סיריוס לא היה מוותר, רמוס לא היה מוותר, רון לא וויתר.

הארי הסיט את הזיכרונות האיומים על מותו המחריד של רון מראשו וניסה לשווא להיחלץ מהחבלים שכעת כבר שרטו את עורו, דמעות מלוחות זלגו מעיניו.

"סוף - סוף." אמר וולדמורט בקור. "שבעה עשר שנים חיכיתי לרגע הזה. היה שלום, הארי פוטר." הוא הניף את שרביטו במהירות. הארי הספיק לראות רק את עיניו האדומות לפני שהבזק אור ירוק סנוור אותו לחלוטין.

גופו של הארי נותר ללא רוח חיים, מוצמד לפסל האבן העתיק וצחוקו הקר והאכזרי של וולדמורט מילא את החדר. חזק ואכזרי יותר מאי פעם.

~*~

"עבר מהר, אתם לא חושבים?" אמרה הרמיוני וחייכה לעבר רון והארי.

"כן..." אמר רון והביט בעד החלון על הטירה המתרחקת מהם. שלושתם הסתובבו כשנשמעה דפיקה נלהבת מדלת התא.

"מה עכשיו?" הרמיוני קמה לפתוח את דלת התא בפעם השלישית לאותה נסיעה.

"היי, רון!" אלו היו פרד וג'ורג'. הם היו מצחיקים ותמיד היה כיף להיות בסביבתם, אם כי לא תמיד בטוח.

"הא?" תמה רון והביט באחיו.

"בוא תראה מה לי הביא!" השניים הגישו לרון קופסא מנצנצת וקטנה.

"מה זה?" שאל רון בפקפוק מוחלט.

"משהו, תפתח לראות." הפצירו בו השניים בתיאום מוחלט.

רון פתח את הקופסא. היא הייתה ריקה.

"אין פה כלום." אמר רון והראה להארי. הקופסא באמת הייתה ריקה.

"מה פתאום? תסתכל שוב." אמר פרד בעוד ג'ורג' איים להתפקע מצחוק.

רון הביט בקופסא שלפתע, בלי שום אזהרה התמלאה בכדורים צבעוניים. מה שקרה אחר כך היה לא צפוי בעליל. שלל הכדורים הטיחו את עצמם על פרצופו המבולבל של רון והשאירו כתמי צבע על פניו.

הארי, הרמיוני והתאומים החלו לצחוק בקול.

"שתוק, הארי." אמר רון וצבע אדום שבכלל לא היה קשור לכדורי הצבע החל לצבוע את חלקי הפנים הנקיים שלו.

"חכו שאני אגיד לאמא שאתם שוב עושים את זה!" אמר רון באיום לאחיו והחל לנגב את הצבע מפניו בעזרת שולי חולצתו.

"עושים מה?" שאל פרד בקול תמים.

"אתם יודעים מה." ענה רון והתיישב בכעס בחזרה במושבו.

"אתם באמת רוצים להיות כמו זונקו?" שאלה הרמיוני כשמבט מוזר על פניה.

"כן. ומה את רוצה להיות? ד"ר למדעי השפעת הקסם על חיי המוגלגים בעתיד הרחוק והמזהיר?" שאל פרד והשניים יצאו מהתא.

"את יודעת," אמר הארי. "זה דווקא יכול להיות מקצוע שיעניין אותך."

"ומה אתה תרצה להיות?" שאלה הרמיוני.

הארי מעולם עוד לא חשב על זה. הוא הכיר מעט מאוד מקצועות מעולם הקוסמים והשאיפה שלו בעולם המוגלגים הייתה להיות גיבור.

הוא חייך לעצמו כשדמיין כרזה צבעונית ונוצצת בה הוא מופיע לבוש כמו סופרמן עם חיוך נוצץ.

"חייל." אמר הארי בהיסוס.

"זאת אומרת – יש דבר כזה בעולם הקוסמים?" שאל הארי.

"אני חושבת שיש כל מיני פקחי משמעת ומקצועות שונים שמקבילים לחיילים של המוגלגים. אתה תוכל לבדוק במשרד הקסמים בוודאי יש איזשהו מוסד אכיפה רשמי בעולם הקסמים." אמרה הרמיוני בחוכמה.

"את רוצה להגיד לי שאת לא יודעת את כל המקצועות האפשריים במשרד הקסמים?!" שאל רון בתדהמה.

"למה שאני אדע?" שאלה הרמיוני ועיקמה את אפה.

"אני משוכנע שראיתי אותך מחבקת ספר שנקרא 'משרד הקסמים – עבר, הווה, עתיד'" אמר רון ועיניו הצטמצמו בחשדנות.

"זה היה 'שורד הכתמים – עבר, הווה, עתיד' וזה בכלל ספר לעקרות בית על בדים שלא מתלכלכים ועוד כל מיני פטנטים למשק בית. קראתי כדי לתת לאמא שלי כמה טיפים..." אמרה הרמיוני בנימה של ברור מאליו.

"מה אתך רון? חשבת על משהו?" שאל הארי.

"פעם רציתי להיות זמר, אבל מאז שג'ורג' כישף אותי כך שלא אצליח לשמוע שום דבר מאשר את עצמי שר במקלחת, הבנתי שכנראה אין לי עתיד במקצוע." אמר רון ושלושתם צחקו והשיחה גלשה לנושא של זמרים וזמרות מפורסמים בעולם הקוסמים.

כעבור שעתיים הרכבת נעצרה ברציף והשלושה ירדו. כשיצאו דרך השער בחזרה לתחנת קינג קרוס, הארי נופף לשלום לחבריו בציפייה עצומה לפעם הבאה שיפגשו. הוא נכנס למכוניתו של הדוד ורנון וחייך.

"מה אתה מחייך?!" נבח הדוד ורנון כשהתניע את המכונית.

הארי לא ענה וגם לא הסיר את החיוך מפניו. בתגובה, פלט הדוד ורנון נחרת בוז רמה והחל לנסוע.

הארי לא רצה להפסיק לחייך, והוא ידע שהחיוך יישאר על פניו במשך הרבה זמן לא משנה מה הדרסלים ינסו לעשות כדי להוריד לו אותו. הוא הרגיש אושר עילאי ותקווה.

הוא מצא בית. הוא מצא חברים אמיתיים. יש לו עתיד. סוף -  סוף.

הפרק הקודם