אנחת רוגע

אני יושבת ברכבת, מביטה מהחלון. דמעות עגלגלות זולגות על לחיי. 
הסיכויים שלי למות כפולים.
אשלי פייפר נכנסת לקרון בו ישבתי.
"היי" אומרת ברוך. אני שומעת בקולה שהיא בכתה. או בוכה.
אני מסתובבת אליה. "היי" אני עונה, מוחה את דמעותיי.
"טרייסי, טרייסי פיטרס, נכון?" היא שואלת.
אני מהנהנת לה והיא ממשיכה: "זה היה ממש יפה איך שהתנדבת במקום חברה שלך".
אני מרחמת עליה. אין לה חברים. היא תמיד הייתה מהבודדות.
למה? בגלל הנמשים שעל פניה?
בגלל המשקפיים שעל אפה?
הכרתי אותה, הגשתי איתה משימה לפני שנתיים. חמודה ומצחיקה, ואני עדיין לא מבינה למה אין לה חברים.
"אני פשוט יודעת שהיא לא תצליח לעמוד בזה. ולא יכולתי לתת לה ללכת, כשאני יודעת בוודאות שהיא תמות" אני אומרת. 
"זה מאוד יפה מצידך" היא אומרת.
"תשמעי, אני יודעת שזה לא הזמן, אבל... אנחנו נהיה בנות ברית, נכון?" היא שואלת. 
אני מגכחת גיכוך קטן ואומרת: "כן, נהיה". 
זיק וליאו נכנסים לקרון. 
ליאו מתיישב ואומר: "שלום, אני ליאו. אני בן 13 וחצי. אתם?" 
"קוראים לי טרייסי פיטרס, אבל תקראו לי טריס. אני בת 16" אני אומרת. 
"אני אשלי פייפר, אני בת 15, כמעט 16". 
"אני זיק ווילסון. אני בן 18" אומר זיק. 
אני מחייכת אליהם. שלא יראו שאני בוכה, שלא יחשבו שאני חלשה. 
זיק גדול וחזק, גם קצת שרירי. אך אני לא רוצה אותו כבן ברית. אני מעדיפה את ליאו.

"אתם לחוצים?" שואל ליאו. כזה חמוד. 
אני רואה שאשלי באה להגיד שכן, אך אני מתפרצת ואומרת: "לא. אין מה להיות לחוצים. הרי, כמו בשם, זה בסך הכל משחק". אני מסיטה את ראשי לחלון. 
ליאו פותח את פיו, אך בדיוק אפי נכנסת. 
"שלום, מתמודדים" אומרת. אנחנו שותקים. 
"ברוכים הבאים למשחקי הרעב ה-50". עדיין דממה. 
"איזה מספר מיוחד, נכון?" היא מחייכת חיוך גדול, אך אף אחד לא מחייך, צוחק או מגיב. 
"וניגש לענייננו" אומרת ומתיישבת. 
"השנה זה משחק מיוחד. כמו שלקחו מכאן ארבעה מתמודדים, כך יהיה גם בשאר המחוזות. הזירה גם תשתנה. ואם אפשר לתת לכם טיפ מיוחד" היא קורצת וממשיכה: "תנסו למצוא לכם הרבה בני ברית. אתם תצטרכו את זה".
אנחנו מביטים אחד השני ואז בה.
"מה, זה לא קבוצה נגד קבוצה?" שואל ליאו.
אפי צוחקת ואז עונה לו: "לא, ברור שלא. זה כולם נגד כולם, ויש רק מנצח אחד".
אני לא מבינה איך היא יכולה להיות כל כך שלווה.
"ואיך את כל כך רגועה עם זה, שכל פעם את מכירה כל כך הרבה אנשים תמימים ושולחת אותם למוות, כל פעם מחדש?!" אני נעמדת ושואלת בצעקה.
היא ממקומה עם פרצוף נעלב ואומרת: "ובכן, גברתי הצעירה, קודם כל, אל תתחצפי" היא אומרת, מסדרת את צעיף הפרווה הענק שלה ואומרת: "שנית, אני לא שולחת אתכם למוות. יש חוקים-"
"למה צריך את החוקים האלו בכלל?!" אני צועקת, מתפרצת לדבריה.
"אל תצעקי!" היא מרימה את קולה, ואחר כך אומרת במתיקות: "החוקים האלה עוזרים לעצור את המרד בקפיטול. הם טובים-"
"טובים?! אתם הורגים ילדים קטנים ותמימים ואת קוראת לזה טובים?!" אני צועקת עליה. אני מנצלת את העובדה שהיא מופתעת ואומרת: "זה רק יגרום עוד יותר למרוד! שאתם לוקחים ילדים ושולחים אותם למות!!"
"אני לא חייבת לך דין וחשבון" אומרת בשקט ויוצאת מהקרון.
על פניו של ליאו יש מבט מלא אימה.   
אני יוצאת מהקרון הזה ועוברת לקרון שבו יש המון שולחנות לאוכל, ומתיישבת ליד השולחן. אשלי ממהרת אליי
שערה השחור והגלי מתפזר על עורפה. ממקודם הוא היה אסוף בסיכות ורודות.
היא מורידה את משקפיה ועיניה האפורות מהפנטות אותי אליהן.
"יש לך עיניים יפות" אני אומרת לה.
"תודה, גם לך יש צבע מיוחד" היא אומרת לי, אך היא משקרת. יש לי ירוק-כחול. יחסית נפוץ, וזה אפילו לא מוגדר כצבע אמיתי.
"וואו! המקום הזה מדהים!" אומרת אשלי ומצביעה לכיוון החלון. אני מביטה לשם ורואה מקום יפהפייה. 
"זה בטח הקפיטול" אני אומרת לה.
התלהבותה פגה. "תראי איך הם משקיעים בעצמם" היא אומרת.
אנחנו נוסעים עוד קצת, עד שהרכבת עוצרת.
אנחנו יורדים ממנה, ולמרבה הפלא, עומד ליד היציאה הנשיא סנואו.  

הפרק הקודם		הפרק הבא