נשיקה ראשונה

נו, טוב, אי אפשר להחזיק אתכם כל כך הרבה זמן במתח.. אז הנה פרק חדש!!

הפרק מוקדש לכל הרשומים לפאנפיק שנותנים לי את הרצון להמשיך לכתוב: NOAM PINKIS / ג'יני ולונה הנסיכות / תמר גריינג'ר / קרוקשנקס123 / אנימאגוס הפיצה / HADASILA / הרמיוני האחת והיחידה XD / רומילדה ויין / פוטר לילי / אריאנה אולסון / TAMARKALAI / AMIHEF / אלבוס דמבלדור ומסדר עוף החול / חוסר שם / לילי מיה פוטר.

פרק רביעי - 

ההצלה הגדולה

נקודת מבט ג´יני:

אז ככה נראה הסוף, הוא רגוע, ושלו, ויש בו את הארי פוטר... רגע, מה? הארי פוטר עומד מתחתי מחכה לי, ידיו פרוסות בכוונה לתפוס אותי, שלא אפול.

רגשות עזים כלפיו הכו בי בבת אחת. אני תמיד ידעתי שיהיה לו מקום קטן בליבי אחרי שהציל אותי בחדר הסודות. ואני יודעת שכשהייתי קטנה זה היה רק הרגש ל-´הארי פוטר המפורסם´ שהערצתי בילדותי על כוחותיו.

אבל מעולם לא חשבתי שהמקום הקטן ההוא יחסה את כל הלב שלי, אפילו לא הנחתי שהוא ייגדל. אבל עכשיו בעודי נופלת על זרועותיו האיתניות והשריריות, אני מבינה מה פספסתי כל הזמן הזה, מוחי פירש את המקום הקטן בלב לא נכון, זו לא הייתה חמלה כלפי מי שמציל חיים, זה היה הרגש הזה, הנעים, שגורם לכולך לרעוד - אהבה.

נקודת מבט הארי:

אני רציתי רק לצאת לסיבוב קטן עם אש המחץ, לא ידעתי שאני אקלע לתסבוכת שעמדה בפניי. בעודי הולך לעבר מקדש , אההה סליחה, מגרש - הקווידיץ', אוחז במטאטא אש המחץ בידי, שמעתי קולות בוקעים מתוך המגרש וכמה שלא נעים להודות - צוטטתי להם. לפי הזיהוי המהיר שלי אלו היו ג'יני ומאלפוי. מוחי שהתמלא בשאלות לגבי : למה לעזאזל הם ביחד במגרש הקווידיץ? לא שם לב לכך שהם התחילו לעוף. רק כאשר ג'יני צעקה משהו שנשמע כמו " מאלפוי מפחד? 70 מטר זה יותר מידי גבוה?" חזרתי להכרה מתוך מחשבותי הרצות בלי הפסקה ורצתי לתוך הדשא הרך של מגרש הקווידיץ' והזדעזתי למראה עיני, מאלפוי הטיל על ג'יני קללה, היצור הדוחה הזה, חשבתי בראשי ועם תנועת נפנוף קלה השתקתי אותו. אך הוא לא נפל. לעומת זאת מהקללה של מאלפוי, ג'יני מצאה את עצמה נופלת במהירות אל האדמה, אז החלטתי לקחת את עצמי בידיים או יותר נכון את ג'יני בידיים. והיא נחתה בתנוחה חלקה בשתי זרועותי ללא שום פגע.

"את בסדר?" שאלתי אותה מלא דאגה. אהבתי אותה ודאגתי לה ממש כמו אח, היא הייתה האחות הקטנה שמעולם לא הייתה לי.

"כן, אני בסדר הודות לך" ענתה ג'יני לאחר מספר שניות של שקט, היא הסמיקה ונראתה מעט לא בנוח. הורדתי אותה ממני, והצעתי לה לחזור איתי לטירה.

"אני חושבת שכדאי שתשחרר את מאלפוי" אמרה וקרצה אליי. עשיתי כדבריה, ומאלפוי נראה נבוך, מבולבל ומעט כעוס. אבל זה לא הציק לי ולג'יני שכל הדרך מהמגרש עד למגורי גריפינדור, צחקנו ודיברנו על כמה שהפרצוף של מאלפוי היה מצחיק, ועל  כמה מזל שעברתי בסביבה. זה היה אחד מהרגעים שאני לעולם לא אשכח, ג'יני פתאום נראתה לי קצת יותר מאחות.

נקודת מבט רון:

הארי וג'יני נכנסו לחדר המועדון קרובים מאוד אחד לשני, קצת יותר מידי קרובים. וזה נכון שג'יני כבר גדולה אבל בתור אחיה הגדול, זה מוזר להראות אותה עם בנים שהם לא משפחה. אבל הארי הוא כמו אח בשבילה! אני תמיד מזכיר את זה לעצמי הם לא זוג, וגם לא יהיו. אמנם ג'יני פעם היתה מאוהבת בו, אבל היא הייתה קטנה ועבר הרבה זמן מאז.

"על מה צוחקים?" שאלתי בעודי מגחך קלות לאור הפרצופים המוזרים שעשו אחד לשני.

"מאלפוי" ענתה ג'יני

"הו.." נפלט מפי, ההבנה הכתה בי.

" מה עוללתם לו?" שאלתי, ניצוץ של סקרנות הובזק בעיני.

"הוא וג'יני היו במגרש הקווידיץ', ושניהם התעופפו באוויר, עד שמאלפוי ירה לעבר ג'יני קללה, אז מיד השתקתי את מאלפוי ותפסתי את ג'יני." ענה הארי ברצינות.

"ואז כששיחררתי אותו הוא.." הארי לא סיים את המשפט כי הוא וג'יני כבר היו על הרצפה מרוב שצחקו.

מפיותיהם בקעו מילים שזיהיתי כ - 'הפרצוף שלו' מאלפוי' 'אסור להתעסק עם הארי' וכל מיני הערות ביניים בסגנון.

עזבתי אותם צוחקים, ופניתי להרמיוני.

"הרמיוני תגידי, מה אתם עושים בפגישות האלו עם סלגהורן?" שאלתי בקול תמים. הרמיוני מניחה שאני מקנא כי לא הוזמנתי, אבל למען האמת, אני לא מכחיש זאת. מעצבן אותי שתמיד אני הפחות טוב. אם היו מזמינם אותי גם לפגישות האלו זה היה נפלא.

הרמיוני הרימה את ראשה מהספר שקראה, וכיחכחה בגרונה,

"אהה, לא הרבה.. די משעמם אפילו. למרות שהעוגה בפגישה הקודמת היתה מצוינת" אמרה הרמיוני בשמעמום וחזרה לספר, אך היא מיד הרימה את ראשה שוב,

"רון, אממ.. אני יודעת שיש עוד חודשיים עד חג המולד.. אבל.. אממ, סלגהורן עושה מסיבה לכבוד החג ו... מותר להזמין מישהו שלא במועדון, אז הנחתי  שתרצה לבוא איתי..?" היא ספק-אמרה ספק-שאלה וראיתי את המבוכה המתפשטת על פניה, הנהנתי בראשי, כדי להמעיט את המבוכה ששררה בינינו והתרחקתי ממנה.

נקודת מבט דראקו:

נמאס לי! אני מודיע על התפטרותי מהעולם! אני משתגע, אני מתחרפן, הכל נהרס לי! וזה כמעט תמיד בגלל פוטר! על מי אני עובד? זה תמיד בגלל פוטר!

תחושת הצריבה מהכישלון עולה בעיני, ואני מרגיש דמעה יוצאת, זולגת על הלחי, מיהרתי לנגב אותה ולא להשאיר לה זכר.

אני לא יודע איך, או מה, אבל מה שאני כן יודע זה שלפוטר תגיע נקמה מתוקה, על החתום: דראקו מאלפוי!

זהו סוף הפרק, אשמח לתגובות! אני יודעת שזה פרק לא משהו, ככה שאם יש תגובות בונות הן יתקבלו בברכה :)

הפרק הקודם		הפרק הבא